סתירה בבאר הגולה
א. בבאר השביעית המהר"ל כותב שצריך לאפשר לכל אחד להביע את דעתו אחרת לא יהיה בירור הדת. קטע ממש יפה שאתה גם מצטט באתר
אבל בסוף הבאר השישת המהר"ל מבקר בחריפות את הספר מאור עיניים של רבי עזריה מן האדומים וכותב שאסור לקרוא ולהפיץ את ספריו:
כי זה האיש הוציא מפיו דברים נגד קדושים עליונים, ולא הבין פשט דבריהם, כמו שעשה בכמה מפרקיו. לכן ספר זה הוא בכלל ספרים החיצונים, אשר אסור לקרות בהם. וכל איש בעל דת תורת משה, ומאמין בתורה שבכתב ובתורה בעל פה, יהא הספר הזה בבל יראה ובל ימצא, ולא יביט אליו ולא יסתכל בו, לא ראיה שכלית, ולא ראיה חושית.
איך אתה מסביר את הסתירה הזו?
ב. בבאר השביעית כשהמהר"ל מדבר על המתנגדים לדת הוא מחלק אותם לארבעה סוגים (בקצרה – דתל"ש לתיאבון, מסיונר, קנאי מדת אחרת, מלך זדוני), ואף אחד מהם הוא לא התנגדות שכלית וחוסר הסכמה עם הדת. זה בגלל שהוא לא מכיר מציאות כזאת או בגלל שהוא לא מחשיב את זה כ"התנגדות" או מסיבה אחרת?
א. לא יודע. אבל אני מבין מהתיאור שלך שהוא חושב שהספר ההוא אינו אלא חוסר הבנה ולא סתם עמדות אחרות. לכן להבנתי אין סתירה.
ב. לא יודע. ייתכן שלא הכיר את התופעה, שכן היא באמת חדשה (לפחות כתופעה). עד ימינו ההנחה תמיד הייתה שכפירה היא תוצאה של יצר הרע לתיאבון או להכעיס. או לכל היותר תינוק שנשבה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer