עולם הזה ועולם הבא

השאלה היא שאלה אתית,
האם טוב להינות מהחיים או לא. אני מבולבל…
כמובן שאני לא מדבר על מרדף אחרי הנאות, אלא על הנאות סבירות. האם יש ערך חיובי להנות מהעולם ? יש לי הרגשה ש"היהדות" רואה הנאות בעין לא טובה. אני טועה ?

נניח אתה חובב פעילות באיזשהו תחום ספורט שהתמקצעת בו במידת מה. האם זה אומר שאתה רודף אחרי ההנאה עצמה, או מה שבעצם מעניין אותך זה ההישג, המטרה או עצם היכולת הספורטיבית, ואז בעקבות ביצוע מוצלח, ההנאה מההגשמה המקצועית באה מאליה?

רוב בני האדם שאני מכיר ברוב הזמן אינם רודפים אחר הנאות, אלא אחר הצלחה מסוימת שבפסגת הגשמתה מופיעה בדרך כלל גם הנאה, אף כי היא אינה לגמרי זהה עם התכלית אליה התאוו.

אני לא יודע מה רע ליהנות מהחיים, כל עוד ההנאה מותרת. אני חושב שבמינון סביר אין עם זה שום בעיה (גם לא של ביטול תורה). זה לא עניין של ערך חיובי ליהנות מהעולם. אין ערך כזה, אלא שאין בעיה לעשות זאת. זה היתר ולא ערך.

רק אבהיר שבוודאי יש מעלה למי שמקדיש את כל זמנו לעיסוקים בעלי ערך. אבל זו מעלה קיומית. מי שעושה זאת ראוי להערכה רבה. אך זה לא ערך חיובי (להבדיל מקיומי), כלומר מי שלא עושה זאת אינו עבריין. הוא בוחר להיות איש רגיל ולא איש המעלה. זה לגמרי לגיטימי.
וכמובן צריך להקפיד לא להשתגע ולהתנהל באופן שלא תוכל לעמוד בו ושאינו בריא נפשית או גופנית. רוב בני האדם זקוקים לאוורור.

מבחינתי אני חייב להנות מהחיים כדי שאצליח לעהוד את השם.
כשאני נהנה מהחיים אני יכול לעורר הכרת הטוב, ואני מצליח להתעורר לקיום רצונותיו יתברך. מבחינתי זו נקודת פתיחה שמאפשרת לי מערכת יחסים עם הקב"ה.
כשחיי נטולי הנאות קשה למצא מניע התחלתי לעבוד טת השם.
אני לא בהכרח חושב כך מבחינה שכלית, יש מחויבות שמעבר לעובדה שנהנים (עבודת עבד). אבל מעשית ההנאה תורמת לעבדת ה' שלי.

האם במצב כזה אפשר לומר שיש ערך להנאות? (ואולי זו כונת הירושלמי שעתידים ליתן את נדים על מה שיכולנו להנות מהחיים ולו נהננו?)

בס"ד י"א באלול ע"ח

לפלוני – שלום רב,

אם לא נתחיל ללמוד ליהנות מהחיים – מה נעשה בעולם הבא שבו נשב לנצח נצחים כשעטרותינו בראשינו וניהנה מזיו השכינה?

אם לא ניהנה מהחיים איך נוכל לברך ולהודות לה' על כל 'כזית' שאנחנו טועמים? ואיך נעשה חסד עם זולתנו ונדאג לרווחתו אם כל טובה חומרית שניטיב לו היא הבל? וידוע הסיפור על הרבי ששמע מחסידו העשיר שהוא מסתפק ב'פת במלח ומים במשורה' שלא ראוי לנהוג כן, שכן אם לעצמו יסתפק בפת במלח – הרי יחשוב שלעניים די בחצץ 🙂

צריך ליהנות מהטוב החמרי שהשפיע לנו בוראנו בטובו, אך לעשות זאת במידה, ולדעת לתרגם את האנרגיות שקיבלנו מהטוב החמרי המנעים את חיינו, לייצר לנו גם הנאות רוחניות שרק הן ילוונו אחר מאה ועשרים.

אכלנו ונהנינו? טיילנו ונהנינו? עכשיו ניקח את הכוחות שקיבלנו וננצלם לתורה ולמעשים טובים שיביאו לנו גם סיפוק רוחני אמיתי. 'עולם הבא' אינו רק בעתיד, אלא עולם ההולך ובא', מתחיל עכשיו ונמשך לעד. וכשנדע למצוא לעצמנו גם הנאות רוחניות, יקבלו גם חיי החומר שלנו טעם ומשמעות מוספת.

בברכה, ש"צ לוינגר

בבחינת יהודה ועוד לשצ"ל ומוהרר הרר מיכי; פלוני,למד הרב קוק. כל שליחותו היתה לקדש את החולין ולהנות מהחיים. לדעתו זה אפילו ערך (בניגוד לדעת הרב מיכי). תתחיל מהחוברת של יוסף בן שלמה שירת החיים. ותתחיל לשיר בחייך.(אני בכלל לא מדבר על תפיסה פנתיאיסטית שאז בכלל אתה יכול לחגוג כפי שנקט הרב התמהוני והמסקרן שלו חסידים רבים החותמים שמו – אז (=אברהם חיים זגדון) בגרפיטי בחוצות ירושלים :"העיקר בשבת זה האכילה,וזה לתת כביכול לה' לאכול ולהתענג על עצמו" (!) "בארות אברהם חיים",עמ' 75). זו הזיה ארוכה ורבים טועים זה אבל בלי ללמוד מספיק הרב קוק אין מה להתחיל את הדיון. את אותה מחלוקת יש גם בענין יחסי אישות וכשאפנה אוכל להפנות למאמר על כך ב"צהר". ברגע שמבינים שזו מחלוקת ולא מנסים לפשר בכל השיטות הכי פשוט לבחור צד.

מקור חשוב וראשןני להנאה הוא הכוזרי שער שלישי המסביר את עניין ברכות הנהנין ;"מה שמגביר את הנאתו וישריש אותה,ויוסיף לו הנאה על הנאה הוא שיקבל על עצמו את הברכות על כל מה שהוא מקבל מן העולם הזה ועל כל מה שיארע לו בו…ההתכוננות להנאה ההרגשה בה ודימוי העדרה מקודם מכפילים את ההנאה מהם…" כוזרי בתרגום מיכאל שוורץ עמ' 152.

מי שבאמת מצליח לבאר לעומק מה זאת הנאה זה אריסטו באתיקה פרק י

בס"ד י"א באלול ע"ח

לגיל – גיל עד!

עניין ההנאה מהעולם כדי להעלותו מופיע אצל הרמח"ל בשלב השיא של ה'קדושה', כש לפני שהאדם מגיע אליה הוא עובר את שלבי ה'פרישות' שבה הוא מתרחק מהתאוות החומריות ומפנה את רצונו אל ה'טהרה' וה'חסידות' – עשיית נחת רוח ליוצרו. נראה שכשחייו של אדם מכווני מטרה נעלה – אז ניתן לדבר על 'קידוש החומר,.השאלה באיזה שלב האדם עומד.

על כל פנים, על הרצי"ה העידו שכשהיה אוכל, לא היה מכופף את ראשו אל האוכל אלא מגביה את הכף עד לפיו, פעולה המחייבת תמרון לא פשוט. הקפדה זו ראיתי לימים אצל הסבא של חתני, יהודי כיום בן יותר ממאה שנים לאורך ימים ושנים טובות, מבני 'ביתא ישראל' שעלו מאתיופיה, שבאוכלו הוא יושב זקוף כסרגל ומגביה את הכף אל פיו ולא מטה את ראשו אל האוכל.

בברכה, ש"צ לוינגר.

מחלוקת בגמרא אם המתענה נקרא חוטא או נקרא קדוש (הכוזרי והרב קוק הם כמובן לא מקור לכלום). גם אם נאמר שלמסקנה נקרא קדוש (זה לא ברור מהגמרא אם אני לא טועה), זה ןדאי לא חובה.

ד
התכוונת לומר "גם אם נאמר שלמסקנה נקרא חוטא…"
אחרת הטיעון שלך לא הגיוני.
הכוזרי והרב קוק היו אנשים חכמים וכדאי לשמוע את הסברות שלהם גם אם אין כאן שום הלכה.

פלוני, הבעיה בתפיסה שלך היא שהיא סובבת סביבך וסביב הנאותך. כיצד מביאים את ההנאה הכוללת שלי למקסימום. האם כדאי להנות בעולם הזה או לחכות ולקבל שכר המתנה להנאה בעולם הבא. בקיצור, תפיסה קטנונית אגואיסטית קלאסית. שאין לה שום קשר עם המציאות.

ובחזרה למציאות, במציאות הנאותיך הן הבל והן אמצעי. ותוצאות מעשיך הן החשובות.