על ההוכחה מן המוסר

בספרך " המצוי הראשון" בהוכחה מן המוסר (עמ' 407) אתה כותב כך:

"ההבחנה  בין אמא תרזה לבין רוצח שכיר מצביעה על כך שחייב להיות קנה מידה חיצוני כלשהו שמעורב בשיפוט המוסרי של האדם או של המעשה. קנה המידה הזה הוא שקובע מה הם ערכים טובים או רעים"
לא הבנתי מדוע זה צריך להיות קנה מידה חיצוני?

למה האדם עצמו לא יכול לקבוע מה הם ערכים טובים או רעים?

אפשר לומר שכל אדם מרגיש בתוכו מהו המעשה הטוב ומהו המעשה הרע. וההבדל בין אמא תרזה לרוצח שכיר הוא שאמא תרזה פעלה מתוך הרצון הטוב על פי מה שחשבה כמעשה טוב. והרוצח השכיר פעל למרות שחשב שזה מעשה רע מתוך הרצון לקבל שכר או לספק אינטרסים אחרים שלו.

אם אדם רוצח כי הוא חושב שזה מעשה טוב (כגון המתת חסד) ופועל מתוך הרצון הטוב ולא מאינטרסים אחרים, אכן זה יהיה מעשה מוסרי.
בעמוד 409 אתה אכן מנסה לענות על שאלה זו, אך גם שם לא הבנתי את התשובה. וכך אתה כותב:
"ש: אני מניח שהאתאיסט יעלה כאן את האפשרות שמקור המוסר הוא בלב או במצפון… אין צורך להגיע לאלוהים כמקור התוקף המוסרי.

ת: אבל זוהי טענה מוזרה מאד הלב או המצפון שלנו הם אלמנטים שמובנים בתוכנו. אני נוהג על פיהם מפני שכך אני מותנה לעשות [באמת?! אז אפשר להשליך לפח את הספר "מדעי החופש"?] אדם שאינו מצויד במבנים פנימיים כאלה (במקרה הקיצוני : פסיכופת) לא יציית להם."
והשאלה מתבקשת מאליה, הרי הנחת יסוד היא שיש לנו חופש בחירה ואנחנו לא נוהגים כך או אחרת בגלל שאנו מותנים ומוכרחים. ולכל אדם בריא ונורמטיבי יש רצונות לטוב ולמוטב.

אמא תרזה בחרה לפעול על פי הרצון הטוב והרוצח השכיר בחר לפעול כנגד הרצון הטוב.
גם לגבי פסיכופת, התפיסה המקובלת היום היא שהוא מבין שהמעשה שעשה פסול ורע והוא בחר לעשות את המעשה למרות זאת. ולכן מטילים עליו אחריות למעשיו. גם אם תהיה לו הקלה בעונש הוא עדיין ייענש בחומרה.
סיכום ביניים: אפשר לומר שלכל אדם יש את הרצון הטוב ואת הרצונות שכנגד. האדם המוסרי הוא זה שבחר ברצון הטוב, והאדם הלא מוסרי הוא זה שבחר ברצונות שכנגד.
בהמשך אתה טוען "כשמקור התוקף לנורמות המוסר הוא בתוכי, הוא בהגדרה סובייקטיבי ולא מחייב. כדי שיהיה לו תוקף מחייב צריך להיות לו מקור חיצוני"

ואני לא מבין למה  מקור פנימי סובייקטיבי לא יכול להיות מחייב. ולמה מקור חיצוני כן מחייב?

למה זה משנה אם המקור הוא חיצוני או פנימי בשבל ליצור חובה או משמעות?
בנוסף, טענת שאם המקור הוא פנימי סובייקטיבי אז הוא משתנה מאדם לאדם ולכן זה לא מחייב את כל בני האדם.

אז מה, למה צריך שהמוסר יחייב את כל בני האדם? למה לא מספיק שהוא יחייב את כל מי שחווה אותו בתוכו?

(ואני טוען שהמוסר הוא סובייקטיבי שמשותף לכל בני אדם. כל בן אדם נורמלי רואה בפגיעה בזולת דבר רע ולא ראוי).

סיכום: אפשר לומר שהמוסר נקבע לפי התחושה הסובייקטיבית של כל אדם, והאדם שפועל לפי התחושה הזו הוא מוסרי ואדם שפועל כנגדה הוא לא מוסרי. התוקף, החובה והמשמעות גם הם חלק מהתחושה הסובייקטיבית של בני האדם. ואם כך זה לא מוביל להוכחה לקיומו של אלוהים.
 
תודה רבה על זמנך.