על המוטיבציה להסבר פילוסופי של הדת בתרבות בה השכל מת

אני חולק עליך. ראשית, ביחס לדיאגנוזה. אני מכיר הרבה אנשים שלהערכתי נטשו בגלל שאלות שהיו קשות להם. איך אתה יודע שכל מי שאתה מכיר נוטש בגלל רצון? רק בשביל התרגיל, חשוב האם הפרשנות הזאת שאתה עושה לנטישתם אינה רק בגלל הרצון שלך (לראות אותם כטועים מחמת יצר ולראות את שיקול הדעת הדתי כנכון בהכרח)? זה קשור כמובן לטור האחרון שלי (האם יש מעשים אלטרואיסטיים). אתה מניח שהמעשה שלהם מבוסס על יצר או אינטרס ולא על אמונה וערכים. למה לגבי עצמך (שהחלטת כן להיות דתי) לא תניח זאת? ואם באמת הכל מבוסס על מאוויים ורצונות, אז באמת אין טעם לדון ואין מה לשפוט או להעריך ולגנות. זה מרוקן מתוכן לא רק את החיפוש אחר הוכחות אלא את האמונה והכפירה עצמן. הוא אשר כתבתי שם. שנית, גם אם היית צודק, העובדה שאנשים טורחים לשאול שאלות ולברר אומרת שלמרות שהרצון הוא המוטיבציה היסודית שמניעה אותם עדיין הם צריכים גם סיוע שכלי לצעד שהם עומדים לעשות. אדם הוא יצור רציונלי ושכלי ואוהב להרגיש שהוא פועל משיקולים הגיוניים ולא סתם מקפריזות. לכן בהחלט יש טעם לנסות ולענות לקשיים, כי אם לא יהיה סיוע שכלי אז גם אם הרצון בעינו הצעד אולי לא ייעשה. ובכלל, אדם הוא יצור מורכב. אי אפשר לומר שהוא עושה צעד רק בגלל רצון או רק בגלל שכל. גם כי אי אפשר לדעת וגם כי בד"כ זה לא נכון. לכן בהדי כבשי דרחמנא למה לך? אתה תענה על מה שאתה יכול, וההחלטות יתקבלו איך שיתקבלו. אגב, מניסיוני אלו שמסבירים שכל השאלות הן תשובות (מכיר?) ושצריך לתת חום ואהבה ולא לענות לקשיים, הם בדרך כלל אלו שאין להם תשובות ולא יכולים להתמודד. הכי קל להם זה להסביר שהם הכי צודקים בללי לנמק ולתלות את מחשבתו של האחר ברצונות ויצרים והטיות.