על עצמים ותכונות- בהמשך לשאלתי מלפני כמה ימים
בדיון שלנו עלתה המסקנה שלעצם חומרי יש תכונות חומריות, ולעצם רוחני תכונות רוחניות (וטעות קטגוריאלית לערבב ביניהם). עוד עלה שלא ניתן לומר שום דבר על העצם (לא החומרי ולא הרוחני). לאחר חשיבה ובמהלך קורס בפילוסופיה שאני לוקח עכשיו, עלו לי עוד 3 שאלות שקשורות אחת לשנייה (אם זה יותר מדי אז לבקשתך אפריד ביניהן לשאלות נפרדות):
- מתי דבר מפסיק להיות עצמו? במידה והיה לנו תכונה מהותית כמו שדקארט התייחס לעצמים, היה אפשר לומר שברגע שאובייקט מסוים מפסיק להיות בעל התכונה הזאת, הוא כבר לא הוא עצמו (וזה אולי היה כיוון לפתור את הבעיה, אבל ויתרנו על הנחה זו). אפשר לנסח את השאלה גם כך: מתי אובייקט (חומרי או רוחני) שומר על זהותו ומתי הוא כבר לא הוא? וכפי שאחרים ניסחו: אם ניקח חלק מספינה ונחליף אותו, ואז עוד חלק (וכן הלאה) האם ומתי האובייקט יחדל מלהיות ספינה X ויהיה ספינה Y (או במקרה שרק מוציאים חלקים- מתי האובייקט יחדל מלהיות הוא?).
- ובאופן ספציפי לאדם- מתי נאמר שאדם הוא כבר לא הוא (במובן של עצם- שזה עצם אחר)? לדוגמה אביא מצבים פסיכופתולוגיים של ניתוק- ישנם מצבים (למשל פוגה ניתוקית) שנמחק לאדם כל חייו והוא בעצם חי כמישהו אחר. אגב, במצבים כאלה לאדם יש יכולות שלא היו לו- פתאום הוא יודע שפות אחרות (באופן שותף), יכולות ניהול, ידע בתחומים שלא ידע לפני ועוד. אפשר גם לקחת מצבים סכיזופרניים (שהם פחות קולעים לשאלתי)- אמנם אין ניתוק שכזה, אבל התודעה ממש מתפצלת ובעצם ההתנהגות של האדם היא בלתי מובנת לחלוטין (למשל אדם יכול לקפוא 7 שעות, או לחשוב שהוא מלאך). אם זה כך, האם זה אותו אדם, אותו עצם? או במילים אחרות, מתי אדם מאבד את זהותו ומפסיק להיות הוא?
- אם אני לא טועה, בעבר טענת שאדם הוא גוף ונפש גם יחד. ואם הגוף מת, אז אולי (מי יודע?) הנפש נשארת, אך לא האדם. בכל מקרה, מיהו האדם? האם אני זה העצם הרוחני, החומרי, או שילוב של שניהם? אם זה שילוב כפי שאני זוכר שטענת, זה אומר שללא הגוף, אני מפסיק להתקיים (אולי משהו אחר ממשיך, אבל לא אני).
כל השאלות הללו הן עניין של הגדרה ולכן אי אפשר לענות עליהן. אתה צריך לומר לאיזו השלכה אתה שואל כדי להפוך את זה לשאלה מוגדרת.
מה הכוונה לאיזו השלכה אני שואל? ואני לא מבין מה המשמעות של עניין של הגדרה.
תוכל להסביר כדי שאגדיר טוב יותר את השאלות?
חשוב על כל אחת מהשאלות ותראה שזה סתם עניין של הגדרה. הראשונה היא בעצם הספינה של תזאוס שמחליפים לה את כל העצים והשאלה מתי היא מפסיקה להיות אותה ספינה. אין דרך לענות על זה. אתה יכול להגדיר שרירותית מה שתרצה כנקודה שבה זה מפסיק. וכך לגבי שתי השאלות האחרות. האם האדם הוא השילוב של גוף ונפש או לא. תגדיר איך שאתה רוצה.
אם תציג את השאלה לגבי השלכה מסוימת, כמו למשל ממתי מותר להרוג אותו כי הוא לא אדם או משהו כזה, אפשר אולי לנסות לחשוב על כך. וגם אז להערכתי יהיו שם דיני ספיקות.
למה לדעתך אין אפשרות עקרונית לענות על השאלות האלו? אותי מעניינת השאלה המטפיזית, כלומר להבין מתי אגיד על משהו (חומרי או בעל תודעה) שהוא איבד את זהותו. ובכל זאת, הנה כמה ניסוחים שחשבתי עליהם:
1. אתחיל דווקא בסעיף השלישי- נניח ויש לי 2 חברים שאחד מהם עבר תאונה ואיבד חלק ניכר מגופו (למשל כל מה שלא חיוני כדי שהגוף ימשיך לתפקד- רגליים, ידיים, כליה, וכן הלאה, כמובן לא המוח), והשני חווה התקף פסיכוטי והוא "אינו הוא" עוד, כלומר כל האישיות שלו השתנתה והוא לא מתנהג באופן רציונלי (אפשר לומר שהנפש שלו השתנתה כמעט לגמרי). עכשיו, נסענו לבלות, הם ברכב ואני באופנוע, והם עברו תאונה (מסכנים, כמעט הרגתי אותם עם הסיפור שלי). יש לי אפשרות להסיע רק אחד מהם על האופנוע שלי לבית החולים כי האוטו שלהם נהרס, ואנו נמצאים רחוק מכל עזרה כך שאני היחיד שיכול לעזור. האם ישנה עדיפות להציל מישהו מהם? או שהחובה שלי לעזור להם חלה על שניהם בדיוק אותו דבר ואין עדיפות למישהו אחד מהם?
2. מצב של פוגה ניתוקית הוא מצב שבו אדם מתנתק לגמרי מזהותו ומחליף זהות, אך רק לתקופה מסוימת, ולאחריה הוא חוזר לזהות הקודמת שלו. במידה ובמהלך הפוגה האדם ביצע פשע, וכשבאו להרשיע אותו הוא חזר להיות הוא עצמו (אני מניח פה שהוא לא זייף את כל הסיפור, מה שמקובל להניח במחקר) האם יש מקום להרשיע אותו? הרי הוא לא היה אנוס, גם בתור אדם בעל זהות אחרת הייתה לו אפשרות הבחירה. אבל כרגע אפשר לטעון בתרתי משמע שהוא לא ביצע את הפשע אלה אדם אחר
הסברתי למה אי אפשר לענות. לא יודע מה עליי להוסיף.
בדוגמאות שהבאת הדגמת בעצמך כיצד היזקקות לשאלה מעשית מאפשרת את הדיון. אבל כפי שתראה הדיון אינו עוסק בשאלות המטפיזיות שהעלית.
1. זה יהיה תלוי בדיני קדימה בהצלה (ולא בשאלה המטפיזית). ברור שיש עדיפות למי שחולה בגופו ולא בנפשו, שכן הקדימה בהצלה היא לפי כמות המצוות שהאדם יכול לקיים. החולה בנפשו פטור מהמצוות. אם מדובר בחולי שהאישיות השתנתה אבל הוא עדיין בר דעת, אז לדעתי יש שקילות ביניהם. ניתן לעשות שיקולי תוחלת (כמה הם יחיו וכמה מצוות יקיימו).
2. זה יהיה תלוי בתורת הענישה שלך (ולא בשאלה המטפיזית). אם הענישה מטרתה להרתיע את החברה אז ודאי יש להענישו. אם המטרה היא להרתיע אותו עצמו גם אז נראה שיש להענישו כדי שאם יחזור לפוגה כזאת לא יחזור לחטוא. אם אין חשש אז לא. אם המטרה היא הגנה על הסביבה מפניו, שוב יש חשש לפוגה חוזרת. אם אין חשש לפוגה חוזרת אז אין צורך להענישו. וכן על זו הדרך.
אני מבין את כוונתך, אז אשאיר את השאלה המטפיזית בצד.
1. אם נשאיר לרגע את השיקול ההלכתי בצד ונדבר במישור המוסרי, מה אז יהיה השיקול? קשה לחשוב פה על שיקול תועלתני שכן שניהם חווים אושר והנאה (אצל לוקים בסכיזופרניה- הם לרוב לא מביעים רגשות אך כנראה חווים אותם). האם השיקול יהיה כמות המעשים הטובים שכל אחד מהם יוכל לעשות? איזה עוד שיקולים יהיו?
2. המטרה השנייה לא רלוונטית כי נדיר (אם בכלל) שחוזרים לפוגה. לגבי המטרה הראשונה היא בהחלט רלוונטית. אבל אני מפנה את הדיון שוב למישור המוסרי: האם יש לגנות אדם כזה? למשל, אם הוא חבר שלי, והפשע שהוא ביצע הינו רצח, ואני מניח שיש לי רגשות שליליים כלפיו, האם ראוי לנתק איתו קשרים? האם ראוי שהסביבה החברתית תגנה אותו ותנדה אותו מפעילויות חברתיות?
1. עניתי על כך.
2. לא. אם תודעתו אחרת לגמרי אז למה עליך לגנות אותו? זה כמו בעל תשובה שאומר "איני אותו אדם".
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer