עקביות של שכל ישר ב"מצוות מעשיות"

בטור 222, קדימון לטרילוגיה, כתבת על הצורך בימינו להתאים בין מה שנכון, לבין מה שקיים – בתחום המחשבה היהודית והמוטיבציה לדתיות – כאשר אין ערובה לשום דבר. 
הרבה פעמים עולה בי המחשבה הכואבת על חוסר היכולת של הציבור הדתי להתמודד עם הממצאים של המזרח הקדום. אבל כאן אינני מדבר על אמונה או סוגיה תנכית גרידא. כאן אני מדבר על התאמה בין חוקי המקרא לחוקי המזרח הקדום. יש לדיונים בנושא השלכות מעשיות חשובות מאוד על שאלת הקשר המהותי בין התגלות לתורה, ובין תורה למוסר. אבל יותר משיש קשר לשאלת ההתגלות ולשאלת המוסר (שבמידה רבה ביחס לתורה ומוסר אתה מחזיק בעמדה הכי מתישבת לדעתי), יש כאן עמדה מהותית על תורה (שבכתב!) שתלויה בתקופה, מושפעת מתקופה, משתנה, תורה שאיננה נצחית, שהדיון הזה מביא. 
אולי דיון על אמונה נכונה ביחס לדת – כמצוות מעשיות גרידא היא הכרחית, אבל גם דיון ואמונה נכונה על המצוות המעשיות עצמן היא לא פחות מהכרחית ואפילו יותר. והיום לצערי אין דמות דתית שמדברת על זה. הנושא מושתק (או כמעט מושתק – אם אני מחשיב את "נבראו שווים"), והנושא הזה הכרחי לאמונה "נכונה" על הסטטוס המעמד והיחס אל המצוות המעשיות.