עקרון הספאסט נישט (טור 447)
לכבוד הרב
א. בדבר הנער שניפץ פסל של חבירו. מבלי להיכנס לעצם הנידון, לכא' יש לפטרו מן הדין וכמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רס"ו סע' ד') דשרי להרוג חתול חבירו המזיק לרבים, וכתב בים של שלמה (ב"ק פ"ז סי' ל"ז) "ומכל מקום אם הרג אדם עכשיו חתול חיורא של חבירו. או אוכמא בר חיורא, אין לחייבו ממון מספיקא. מאחר שהוא עשה משום סכנת נפש, וסבר שמותר להרגן, ומכל מקום יקבל עליו היסת שלכך כיון, ויפטור. אבל אם עשה להכעיס ולהזיקו. חייב, כשאר מזיק ממון חבירו", ע"כ. ובניד"ד כיון שפשיטות לשונות הפוסקים שיש לשבור כל צורת ע"ז, כדין עשה זה ששבר.
ב. המשגיח בישיבה הפריש את תלמידו מ'איסור' שנכנס למוסד שלו, שכן ברור הדבר שחלק מאחריותו לתלמידו היא להפרישו מאיסור, לפי שיקול דעתו (אשר הוסמך לו מהתלמיד עצמו שחוסה תחת כנפי המוסד). – ואגב הפרשה היא חובת כל איש ואיש ונזכר בשו"ע בהרבה מקומות (יו"ד סי' ש"ג, רס"ז, רמ"ב, חו"מ סי' תכ"א סע' י"ג) וראה נתה"מ (סי' ג' ס"ק א'), ובוודאי למי שנמצא בבית (או מוסד) של אדם אחר וכמבואר בטור (או"ח סי' ק"ע) שהביא המעשה המובא בדרך ארץ רבה (פ"ו) וז"ל "מעשה ברבי שמעון בן אנטפרס שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהן שיאכלו וישתו והיו נודרים ומבדין והלקה אותם", ע"כ.
עכ"פ בנתינת הספר מצידך לאותו התלמיד על אף שידעת להיכן פניו מועדות, אומדנא גדולה היא שהסכמת לכך שאם 'יתפס' תפסיד את ספרך והיא היא 'אבידה מדעת'. אמנם התלמיד עצמו יתכן שחייב לשלם לך ויש לפלפל בדברי השו"ע (חו"מ סי' ש"מ סע' ג') "השואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך, או חיות רעות, ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה", ע"כ. ובדברי הפוסקים שם ואכמ"ל. בנוסף אין שום חובה (מצד חו"מ) למשגיח להאמין לך שאתה הוא הבעלים של הספר וחזקה מה שתחת יד אדם שלו.
ג. בדבר המושג ההלכתי (!) שהמציא כבוד 'ספאס נישט'. ברצוני לאתגר את כבודו, לו יהי ח"ו כדבריו הנה בטלים רבים מדיני תוה"ק. כדוגמת: ירושת הבת – נזקי גרמא – תשלומי מיטב (בסובין) – פטור בעליו עימו – ממזרות (הממזר לא אשם!) – איסור אנוסה לבעלה הכהן – מבהיל חבירו וחרשו (שפטור) – חיוב נהנה בתוחב לחבירו בבית הבליעה –חיוב שמירה מועט בשור מועד וחיוב גבוהה בשור תם – בור פטור על הכלים – ועוד רבים לאלפים…
אלא כיון שדעת האיש הארצי נגזרת מאשר ראה וקרא, אין דעתו מכרעת, ומדור לדור ישתנו המוסכמות על כן הכרעתנו ניתן רק למשפט האלוקי שניתן מסיני.
א. לדעתי אין כאן פטור מכך. מדובר על היזק פיזי ברור ולא על חשש מסופק לנזק רוחני (ולא תליא במחלוקת הרשב"א וב"י אי מחללים שבת על חשש מהוצאה לשמד). אם אני מזיק בשר חזיר של חברי מחשש שיבוא לאוכלו אני חייב לשלם לו. אמנם אם הוא באמת בא לאוכלו אז אולי ניתן לעשות זאת מדין כפייה על המצוות. ובוודאי כך הוא לגבי מקרה הספר, שלדעתו היה אסור ולדעתי לא. אבל זה לגבי מעשה הספר. לגבי המקרה שתיארת כאן (ניפוץ פסל) אני מסכים שפטור מתשלום, שכן התורה עצמה אמרה לנפץ את הפסל ולכן יש כאן כפייה על המצוות ובוודאי שאין חובת תשלום. לא זכור לי שכתבתי אחרת. ולגבי החתול, אם היה סיפק בידו לבדוק אין לו רשות להרוג על סמך סברתו. מסברא ברור שמדובר במצב של רדיפה כשאין זמן לחכות לבירור. וכמובן שגם שם מדובר על נזק פיזי, ובממון רודף כבר כתב הרמב"ם סוה"ל חובל ומזיק (וראה גם פי"א מגזילה) שפטור.
ב. המשגיח יכול לכל היותר להחרים את הספר מהתלמיד, אבל הוא חייב על נזקיו. המשגיח גם לא ידע מה אני ידעתי ומה לא. מעבר לזה, גם אם אני ידעתי אין לזה דבר וחצי דבר עם פטור של המשגיח ודין אבידה מדעת. אתה מניח שמותר לו להשמיד את הספר וכעת מסיק שזו אבידה מדעת?! ברור שהפרשה היא חובה על כל איש ואיש, אבל מנלן שמותר לאבד את ממוני בשביל הפרשת אחר ממה שאצלך נחשב איסור. זה עקום. ואם בעיניך המשגיח הזה משול לליסטים וחיות רעות, אז אין לנו ויכוח. באשר לחובתו להאמין לי, ארשה לעצמי לעזוב את הטיעון הטיפשי הזה.
ג. ראה תשובתי שנכתבה כעת לשאלת ראובן כאן: https://mikyab.net/posts/74875#comment-58621
לכבוד הרב
א. לא הבין דברי כיאות. דין הריגת חתול נאמר גם במקום שאין סכנה להורג כלל (דא"כ א"צ לתקנ"ח ופשוט). ואפ"ה המהרש"ל פטר את ההורג גם אם הרג חתול שאינו בר הריגה (ראה דבריו שם) וטעם דבירו שראה לפטור, כיון שההורג 'סבר שמותר להורגו' וביסוס דבריו היה ע"פ הגמרא וההלכה. על כן אף שמעשה זה לא היה מוצדק בסופו של דבר כיון שהרג חתול שאינו מסוכן, עכ"פ פטור. הוא הדין בנידון של כבודו כיון שהמנפץ סבר שצריך לשבור הצלם, וסברתו מבוססת על דברי הפוסקים. א"כ אף אם ירצה חכ"א לומר שמעיקר הדין בטלה זו הע"ז, אפ"ה השובר פטור שכן סברות על דין נתייסדה, ודו"ק.
ב. בחור שנכנס לישיבה מקבל את מרות הישיבה שבכלל גם להחרים חפצים שאינם לרוח הישיבה והשקפתה. (ואפשר לדון על הסמכות האם רק להחרים או גם להזיק). עכ"פ כיון שכבודו ידע גם ידע שבחור ישיבה הוא השואל ויתכן ש'יתפס' ואף יוזק החפץ השאול ע"י הנהלת הישיבה, שכאמור ברור היה לכבודו שאינו לרוחה ונימוק (ההנהלה) שחפץ זו הינו חפץ שיש בו חובת הפשרה מאיסור (שהיא חובצת כל א"א ובוודאי ההנהלה) אינו יוצר מן הכלל בדעת המשאיל ופשוט. הרי נתינת החפץ ביד הבחור הינה אבידה מדעת שדעת הרמ"א שנעשית הפקר ממש (ראה שו"ע חו"מ סי' רס"א סע' ד') ובנו"כ שם בהרחבה. הוספתי ואמרתי שיתכן והבחור עצמו חייב, ויש לפלפל בסוגי' בחו"מ סי' ש"מ.
באשר לדבריו על טענתי שאינו נאמן שהחפץ שלו. הנה כוונתי היא, שבדין תורה אם יטען (המשגיח) כן, תתקבל טענתו ראה דמיון מדוייק לזה בחו"מ סי' צ"ט סע' א' ובנו"כ שם בהרחבה. ויש בזה גם בשו"ת דברי חיים על מי שקידש בטבעת והמוכר טוען שנתן לו טבעת שאינה שלו, דהעלה שאינה נאמן, ואכמ"ל.
ג. יש להעיר ביסוד ה'ספאס נישט' שלענ"ד קיים לחומרא, כמו שחזינן שיש מושג 'נבל ברשות התורה'. וראה במעשה בגיטין נח בשוליא דנגרי וכו' בהג' יעב"ץ שם שכתב דמדברי הגמ' חזינן שיש איסור נורא שאפי' שלא כתוב במפורש הינו איסור חמור, ע"ש.
א. הוא חשב שיש סכנה, שאל"כ מהו חתול בר הריגה? זה שמישהו חשב שדבר מותר הוא אסור או להיפך לא פוטר אותו מכלום. שיילך ללמוד. אם מישהו חושב שמותר להזיק אז הוא פטור? אבל כבר כתבתי שלגבי שבירת הפסל ודאי שאינו חייב לשלם, לא בגלל שחשב שמותר אלא בגלל שבאמת מותר (ואף חובה). אז על מה הדיון?
ב. על זה עניתי ואיני רואה טעם לכפול הדברים.
ואם יטען המשגיח שלא היו דברים מעולם או שהספר אינו אצלו הוא גם פטור. מה זה קשור לדיון? אכן, אפשר לשקר ולזכות בדין. וכי חידוש ראית בזה? אם יטען הלווה בשקר שלא לווה הוא פטור. אז מה?
ג. כפי שהראיתי אל נכון, הוא קיים לכל הכיוונים. זה שיש חומרות שראוי לנהוג בלי שיש חיוב בדין זה אינו חידוש.
א. זה החידוש של המהרש"ל שדבר שנפסק להלכה אף אם במקרה המסוים אינו קיים כגון שאותו חתול לא היה מסוכן כלל וראה היטב במהרש"ל שם. עכ"פ הטועה פטור כיון שעשה כהלכה הפסוקה ודו"ק היטב. ומשא"כ סתם טועה שלא ידע ההלכה.
ב. לא ברשעי עסקינן. אמרתי שהמשגיח אינו חייב ע"פ דין חו"מ להאמין לתלמיד שהספר איננו שלו וממילא יהיה פטור כאמור.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer