עשרת בני המן – אה, זאת אומרת, רב פפא

להרב שלום, 
בסיומי מסכתות נהוג לומר את נוסח ה"הדרן" הכולל רשימה של עשרת בני פפא (אשר רובם ככולם לא היו בניו של רב פפא). מדובר במנהג עתיק, וכבר רב האי גאון התיחס אליו בתשובותיו, אך טעמו לא ברור (ואמר פעם מו"ר הר"י מדן: "אני מכיר עשרים סיבות לקריאת מגילת רות בשבועות, ורק סיבה אחת לקריאת מגילת אסתר בפורים"). הרמ"א ומהרש"ל הציעו כל מיני רעיונות, ואין הדעת נוחה עמם.
שמעתי פעם מפיך הלצה שבלימוד בקיאות לומדים את דף ג כדי לשכוח את דף ב, את דף ד כדי לשכוח את דף ג וכן הלאה. אבל כשמגיעים לדף האחרון, מה עושים כדי לשכוח אותו? אומרים את ההדרן, ולכן כתוב לפניו "יאמר זה ויועיל לשכחה". 
ידוע ומפורסם בעלמא הדין דראשו ורובו של מר בלימוד עיון ולא בקיאות, ולכן איני יודע כמה רבנו רגיל בעריכת 'סיום', אז לא אשאל מה כבודו נוהג בזה בעצמו. שאלתי היא: האם יש ערך בעריכת סיום (מעבר לפטור מתענית בכורות), ועד כמה צריך להצמד לנוסח ההדרן?
תודה מראש 🙂