פוסטמודרניזם לעומת דת
שלום הרב,
לפני יותר מעשור קראתי את הטרילוגיה (המצוינת!!!) שלך בנושא פוסטמודרניזם ויהדות, ושנים אחרי עודני מהרהר בדברים.
אחד הדברים שהכי טורדים את מנוחתי הוא נושא היכולת לנהל דיונים מועילים ולברר ולהתקרב ל"אמת" ע"פ שתי התפיסות המנוגדות שהצגת.
הטיעון לפיו לא ניתן לנהל דיון (אלא רק לנהל מאבקי כח והתנגחויות מילוליות) תחת פילוסופיה פוסטמודרנית הגיוני, ומקובל עלי.
אלא שהקושיה שלי היא כזו:
להבנתי, התפיסה המנוגדת לפוסטמודרניזם שהצגת, לפיה קיימים "ישים" רוחניים שאנו מסוגלים לצפות בהם "בעיני שכלנו", לא באמת מציל אותנו מהבעיה הנ"ל.
בדידי הווא עובדא: כאשר הייתי מאמין אדוק ונלהב, התדיינתי מעת לעת עם חברים בעלי תפיסות סותרות, ולא ניתן היה להגיע לשום אמת משותפת, למרות שגם אני וגם הצד היריב קיבלנו על עצמנו את ההנחה "הסינתטית".
הרי אם אני "רואה" משהו כעובדה רוחנית, ואילו חברי אינו רואה זאת, כיצד ניתן מנקודה זו להתקדם לאמת מוצקה יותר?
לעומת זאת, אם נקבל הנחה לפיה "טוב" ו"רע" הם מושגים בעלי משמעות ברורה יותר, אשר נגזרת מעולמם הריגשי של בניאדם, ניתן יהיה לנהל דיונים מועילים.
כך למשל, בדיון האם צריך לפנות יישובים, אפשר יהיה לנהל דיון מועיל אם יש "פונקציית מטרה" של הגברת הטוב, במובן של טובתם של בניאדם.
לעומת זאת, אם אחד טוען שזוהי "חובה רוחנית" להחזיק בשטחי ארץ ישראל כי זה מקדם את הגאולה וכדומה, לא באמת ניתן לנהל דיון רציני סביב הנושא (וכאן אני מניח כי הבאת "אסמכתאות" מהמקרא ומהתלמוד אינה מקדמת את הדיון, כי כל צד יפרשן את הדברים כפי נטייתו הראשונית).
תודה.
העובדה היא שקשה להכריע בוויכוחים אתיים ואחרים. זה לא משנה איזה הסבר תיאורטי תציע, העובדה היא עובדה. אם תכיר בכך שיש תצפית באידאות או לא, זה לא ישנה את המצב.
אם המוסר הוא עניין של רגש אז בכל אין מה לדבר. כל אחד והרגשות שלו. יתר על כן, אין גם טעם לנסות ולשכנע כי אתה עצמך לא מאמין בזה אלא רק חש כך. אז על מה הוויכוח ולמה לשכנע? זתם כי בא לך שהוא יחוש כמוך?
לעצם העניין, יש אפשרות לשכנע אם יש הקשבה ומוכנות לשקול ולקבל. אבל ברור שהשכנוע אינו אלגוריתמי ואין טכניקה שעובדת בוודאות על כולם. כתבתי כבר ששכנוע בדרך כלל מבוסס על רטוריקה ולא על לוגיקה. לוגיקה מסיקה מסקנות מהנחות, אבל ויכוח רציני בד""כ מבוסס על הנחות שונות. הדרך לדון בהנחות הוא בכלים רטוריים. היכולת הרטורית היא הקובעת לעניין זה. יכולת רטורית נותנת לך אפשרות לקחת את האחר לצפות באידאות מהזווית שאתה רואה אותן (דרך דוגמאות נגדיות והשלכות שונות), ואז אולי לשכנע או להשתכנע.
אגב, זה הפך ברבות הימים לקוורטט. הטרילוגיה היא החיבור החדש שהוצאתי לפני כשנתיים.
תודה על תשובתך.
אלא שיש כאן בעיה מסוימת, הרי טענת כנגד פוסטמודרניזם שויכוחים הופכים להתנגחויות מילוליות.
מאידך, ע"פ השיטה שאתה מתאר, הדרך לשכנע באמיתות מפושטות היא בכלים רטוריים.
אלא שאם אדם א' שכנע את אדם ב', מי ערב לנו שהם התקרבו לאמת?
הדבר היחיד שאפשר להסיק מכך היא שאדם א' הוא בעל יכולות רטורית גבוהה יותר.
מניסיוני האישי, כבר כמה פעמים ראיתי שמתקבלות החלטות שהן בהכרח מוטעות (ברמה ההנדסית) בגלל שלאדם מסויים בפורום היתה יכולת שכנוע מרשימה.
לעומת זאת, אם מניחים תפיסה לפיה המוסר הוא מיקסום האושר של בניאדם, יש מקום לערב עובדות בדיון (בשונה מהתפיסה הרוחנית שאתה דוגל בה).
לדוגמא: אם יש ויכוח האם לעשות לגליזציה של סמים קלים, ע"פ תפיסתך עיקר הדיון יהיה האם הדבר הוא "טוב" או "רע", במובן הרוחני-מופשט.
לעומת זאת, אם ההנחה של הצדדים המתדיינים היא כי המשמעות של טוב היא מיקסום האושר, ניתן להשתמש בעובדות. כך למשל ניתן לבחון מה קורה במדינות בהם עשו לגליזציה, ניתן לבחון את השפעת מהלך כזה על הבריאות, על הכלכלה, וכו'.
(במילים אחרות, הנחה לפיה טוב=מיקסום האושר שוברת את קושיית הכשל הנוטרליסטי של דיוויד יום.)
מוסר מקסום אושר? זו סתם אמירה ללא מחשבה מאחוריה
אם כולם יהיו היום באושר מקסימלי, ואף אחד לא יביא ילדים ולא יעשה דבר. וכולם ימותו מאושרים מקסימלית והאנושות תיכחד. האם תאמר שהמוסר הוגשם?
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer