פסיקה הסתירות בתורה

א. הנדון אם התורה רואה כמה אופני קיום כקבילים לגבי מצוות מסוימות הוא נידון כללי
ב. ההלכה המחייבת אותנו לשמוע לחזל (גם אם הם לא צודקים) לא בהכרח שייכת בכל מקום וניתן לטעון שאם הסיבה לפרשנותם היא הנחה מציאותית לא נכונה אין סיבה לשמוע להם למרות קבלת ההנחה שיש הלכה לשמוע להם באופן כללי ( דוגמא קצת רחוקה זה שאין סמכות לחכמים על מציאות שמשפיעה על ההלכה כמו השאלה ממה חמי טבריה מתחממים שקובעת את ההלכה לגביהם)

זה ברור, וכתבתי זאת כמה פעמים. אבל כאן איננו עוסקים בשאלה עובדתית אלא פרשנית.
אתה יכול לומר שגם פרשנות לאיסור בשר בחלב היא טעות עובדתית כי אולי הם טעו והקב"ה התכוון למשהו אחר.

"אין גם סיבה לשמור שבת אם אינך חושב שצריך לשמור שבת."
המצאה חדשה?

יתכנו סיבות אחרות לעשות משהו גם אם אינך חושב שצריך לעשות אותו.

ייתכנו אבל אין

במקרה של סתירה בין המקורות – ראוי להחמיר כשתי השיטות: מעשר ראשון ללוי, ומעשר שני שיועלה וייאכל בירושלים (או ייפדה, ואם הבעלים פודה – בתוספת חומש) 🙂

בברכה, ד"ר שאציוס פון לווינהאוזן

ואך אם התורה אחידה – אין בכלל סתירה, אלא מידע משלים. הרי יש כאן 'קורס בהמשכים' שחלקיו המאוחרים הם המשך לחלקים הראשונים, אחרת ניאלץ להניח שאי אפשר להתגרש שכן רק D מזכיר אופציה זו, ומאידך יש לחוש ולאסור לקיים ברית מילה שכן D אינו מזכיר מצווה זו 🙂

בברכה, א.ד. אבסורדום

זה תליא במחלוקת ר"ע ורי"ש לגבי שני כתובים המכחישים זה את זה. במאמרי במידה טובה הראיתי שרי"ש הבין שההכרעה נעשית על ידי יישוב ולר"ע זה נעשה על ידי כתוב שלישי בלי יישוב.
ראו על כך גם במאמר הקינה שלי על בחורי מרכז הרב שנרצחו: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%AA%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A7%D7%99

להחמיר את שתי השיטות
א. שים לב ? שאם אתה מחמיר את שתי השיטות אתה צריך לתת מעשר שני עשר ממאה ולא מתשעים (יתכן שגם לעשר פעם שניה לא יעזור וצריך להפריש ממקום אחר)
ב. מומלץ לך לקרוא את הפסוקים בראה לפני שאתה טוען שאין סתירה (והלוי אשר בשירים לא תעזבנו … מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר -ציטוט מהזיכרון)
ג. מן הסתם גם כל אדם צריך להפריש שתי בכורות אחד לכונן ואחד יאכל בירושלים
ד. לפי ההגיון שלך לא היה אפשר למכור קרקעות לולי האזכור בתורה
ה. מה פירוש המילים מושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה בקורס שלך

בס"ד י"ו באד"ר פ"ב

ה'מחמיר כשתי השיטות' הוא ה'רדאקטור', ששילב את כל ה'מקורות' הנפרדים ל'תורה אחת' אליבא דמבקרי המקרא, .

הרדאקטור הזה היה בעל עוצמה פלאית. בעיצומה של התקופה הפרסית בה היה עול המס כבד מנשוא (כתיאורו של נחמיה בפרק ט) – הצליח ה'רדאקטור' להכפיל את נטל המעשר שהוטל על החקלאי העברי ולסחוט ממנו גם מעשר ראשון (כשיטת ה'במדבריסטים') וגם מעשר שני (שצריך לאוכלו בירושלים, חוץ מאשר 'מקצה שלוש שנים' שנותנים אותו לעני, כשיטת הדאוטרונומיסטים).

מילא פרעה הצליח לסחוט מעמו במצב של רעב לתת חמישית מהיבול למלך, אבל איך הצליח רדאקטור חסר כל כוח פוליטי, לכוף עם מפוזר ומפורד, הלחוץ ומדוכא ע"י השלטונות, והביא את העם המפוזר והמפורד להפריש כחומש מיבולו בניגוד לכל המסורות השבטיות שהסתפקו במעשר?

ואיך הצליח הרדאקטור למזג קבוצות מנוגדות קוטבית? את חסידי עגלי דן ובית אל עם חסידי המקדש בירושלים; קנאי ברית המילה עפ דאוטרנומיסטים וכוהניסטים שבמקורותיהם אין מילה על המילה? מה הביא קבוצות אוכלוסיה מנוגדות אלה שכמעט מעולם לא היו מאוחדות פוליטית, ואדרבא נלחמו אלה באלה בנשך מאות שנים?

אין שום סבירות והיתכנות היסטורית לאיחוד עוצמתי כזה של הפכים דווקא בתקופת פיזור ושפלות מדינית, אלא אם כן היתה תורה מאוחדתשקיבל העם בצאתו ממצרים. והרי לשומרונים ולבני יהודה יש אותה תורה למעט שינויי נוסח קלים. הווה אומר: הן שבטי ממלכת ישראל והן שבטי ממלכת יהודה הכירו את אותה תורה.

ממנה יכלו לסטות בהשפעת עמי הסביבה, אך אליה יכלו לשוב אחרי שהתקיימו אזהרות הנביאים, שבישרו את החורבן אך גם את השיבה העתידית מהגלות.

וכפי שאמרתי: התורה ניתנה לישראל במדבר כ'קורס בהמשכים'. כשמשה עומד ומבאר את התורה בערבות מואב – מבינים כולם שבריו מוסיפים ומבארים את האמור קודם. ולכן ברור לכולם שהמעשר שאותו מעלים לירושלים (ומקצה שלוש שנים' נותנים לעני) הוא נוסף על המעשר ללוי שעליו נצטוו קודם לכן בפרשת קרח, וליתר בטחון מבהיר להם משה: 'השמר לך פן תעזוב את הלוי' וחלילה תימנע מלתת לו את המעשר שלו.

וכן כשאומר משה לכל העם הניצבים לפניו, הכהנים הלויים והישראלים: ' והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרמת ידכם ובכרת בקרכם וצאנכם ואכלתם שמה' – הרי כולם מכירים את דיני אכילת התרומות המעשרות והקרבנות שנאמרו בספרי שמות וויקרא ויודעים מה קרב על המזבח ומה נאכל להכהנים, מה ללויים ומה לשאר העם.

בברכה, אליעם פיש"ל וורקהיימר

ארץ כנען הפכה מאז המרד בארבעת המלכים וניצחונו של אברם עליהם לוואסאלית של המעצמה המצרית. מצרים היא המרכז המדיני שאליה מסונפת ארץ כנעןץ עם יציאת מצרים – נגמרה תקופה בת 430 שנה שבני ישראל עומדים תחת הגמוניה מצרית, ישירה או עקיפה. כך ביאר הארכיאולוג ד"ר יצחק מייטליס בספרו 'פרשת דרכים' על פרשיות התורה לאור ההיסטוריה והארכיאולוגיה

א. במחשבה שניה ניתן להחמיר את שני השיטות עי מעשר אחד ותנאי
ב. כמדומה שחסר לכבודו ידע בסיסי בחומש
מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר
תבואתך…ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים יד כח-כט)
כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך… לפני ה'
אלוקיך תאכלנו .. במקום אשר יבחר ה' אתה
וביתך (דברים טו יט-כ)

המשך קורס ידע בסיסי במקרא
ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה … ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה
(בראשית טו יג – טו)
דהינו א. מדובר על ארבע מאות שנות עינויים
ב.מדובר על זרעו של אברהם לאחר פטירתו

לבה"י – שלום רב,

בפרק יד,כח מבארת התורה שהמעשר המוסף שאותו עולה האדם ואוכלו בירושלים בכל שנה – משתנה 'מקצה שלוש שנים וניתן לעניים 'הלוי הגר היתום והאלמנה אשר בשעריך'.

'הלוי הגר היתום והאלמנה' הם העניים שיכלו להיות בעם היושב על אדמתו שלכל אחד יש נחלה חוץ מאשר הלוי והגר, וכל איכר יכול להתפרנס מעבוד אדמתו חוץ מאשר 'היתום והאלמנה' שמפרנסם נפטר.

רביעיה זו – הלוי הגר היתום והאלמנה – נזכרת יחד בכמה מקומות פרשת ראה, שבהם מצווה האיכר לשמח יחד עם 'אתה וביתך' גם את 'הלוי הגר היתום והאלמנה'

והם בולטים בהיעדרם במצוות 'כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך – הזכר תקדיש לה' אלקיך… לפני ה' תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך' ולא נאמר כאן 'אתה וביתך והלוי והגר והיתום והאלמנה',

הסיבה לכך היא שפרשה זו באה ללמד שאף כהן הפטור מהחובה לתת את הבכור שנולד בעדרו לכהן – חייב להקדישו ולהקריבו 'במקום אשר יבחר ה'. קדושת הבכורה אינה מאפשרת לכהן לתת מהבכור לזרים, ולכן יאכל ממנו רק 'אתה וביתך' (וראה בראב"ע שם. כנראה שבישיבה שלך אסור להציץ ב'אבן עזרא' 🙂

בברכה, אפו"ר

ה'ארבע מאות שנה' שבברית בין הבתרים' אינם דווקא בארץ מצרים אלא 'בארץ לא להם'. כל התקופה הזאת צאצאי אברהם הם גרים בארץ לא להם. ואף העבדות והעינוי לא זרים להם. יצחק עונה ע"י מריבות וגירוש ממקום למקום, יעקב נרדף ע"י אחיו וחי בעבדות בחרן בנשך עשרים שנה. גם בשובו לארץ מעונה בתו בידי שכם ובנו נמכר לעבדות לפרק זמן.
\
שיאם של העבדות והעינוי היה בעשרות השנים האחרונות במצרים, אך העבדות והעינוי היו נוכחים בחייהם וכל דור ודור חווה מהם ברב או במעט. שים לב שה'אתנחתא' באה סמוך ל'ארבע מאות שנה' שכן מילים אלה מוסבות לא רק על 'ועבדום וענו אותם' אלא גם על 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם'.

א. אני טענתי שהמעשר בראה לא יכול להיות במקביל למעשר ללוי מכיון שמבואר שם נתינת מעשר עני ללוי פעם בשלוש שנים כדי לא לעוזבו
כתשובה לכך אתה טוען שהלוי מוזכר שם כעני כנראה חשבת שטענתי שהפסוק בראה מצווה כל מעשר ללויים הינך מוזמן לנסח את תגובתך מחדש
ב. שים לב לזה שהארבע מאות שנה נמדדים רק לאחר מיתת אברהם כמוש"כ ואתה תבא אל אבותיך בשלום
ג.זה שלא הבנת לאיזה פסוק על בכור אני מתכוון היה טעות או?….

בס"ד י"ו באד"ר פ"ב

הפסוק 'והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך' אינו מתייחס ל'מעשר העני' הניתן 'מקצה שלוש שנים' שהוא ניתן לא רק ללוי אלא לכל העניים.

ההנחייה הספציפית שלא לעזוב את הלוי, היא סיומה של פרשת המעשר השני שאותו אוכל הבעלים במקום אשר יבחר ה', והיא מבהירה שהמעשר המופרש לאכילה בירושלים אינו מחליף את ההמעשר הניתן ללוי כתחליף לנחלה, כאמור בפרשת קרח: 'כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים נחלה, על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה'. ולכן יש להמשיך לדאוג ללוי ולא לחדול מלתת לו את המעשר שנצטוו בני ישראל מלתת לו בפרשת קרח.

בברכה, אפו"ר

ברור שארבע מאות שנות הגרות 'בארץ לא להם', הנגזרות בברית בין הבתרים לא היו בחייו של אברם שסביבתו כיבדה אותו כ'נשיא אלקים אתה בתוכנו'.

למצב של גרים החווים לעתים גם עינוי ושעבוד – הגיעו צאצאי אברהם רק אחרי פטירתו. את יצחק מעיזים הפלשתים לגרש מגרר, יעקב נאלץ לברוח לארם ולחיות שם דה-פקטו כעבד, וגם בשובו לארץ, בתו דינה מעונה בידי שכם ובנו יוסף נמכר לעבד במצרים ו'גורר' אחריו לשם את כל המשפחה.

בס"ד טו"ב באד"ר פ"ב

המעשר הכפול – הניתן ללוי והנאכל בירושלים – ממלא את הצורך הכפול. מחד יש לחזק את 'הלוי אשר בשעריך' שממלא את הייעוד של 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', למטרה זו נועד המעשר ללוי המאפשר לו להעמיק בתורה כדי שיוכל ללמד את שכניו הטרודים בעמל הפרנסה.

ומאידך, נדרש האיכר הישראלי להפריש מעשר נוסף שאותו יוכל לאכול בעצמו אך רק במקום הנבחר, מעשר שמטרתו המוצהרת היא 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים'. האיכר 'נתקע' עם כעשירית מיבולו שאותו יכול הוא לאכול רק במקום המקדש.

יש כאן בעצם 'הפרשה לקרן השתלמות' המחייבת את האיכר לבלות כמה שבועות מדי שנה במקום המקדש כדי 'למלא את המצברים הרוחניים' שלו ושל משפחתו. שם 'במקום אשר יבחר ה' יראו עיניו את גדולי מורי התורה, ומשם ישוב לשגרת חייו עמוס בחכמה וברגשי קודש.

את אותה התעלות – ימשיכו הלויים 'אשר בשעריך' 'לתחזק' בהדרכתם הפרטנית היומיומית, ולכן בא המעשר הכפול, המעשר 'השני' המושך את האיכר אל מרכז התורה שם יעצים את אישיותו, והמעשר 'הראשון' המחזק את מפיצי התורה ב'פריפריה'.

ולהשלמת העצמתו האישית של האיכר – נדרש הוא כל שנה שלישית, להמיר את התעלותו בתורה ויראה במרכז התורה, בהתעלות אישית בחסד ובעזרה לנזקקים שב'שעריך'. כך הופך האיכר הישראלי לאיש של תורה ולאיש של חסד, גם יחד.

בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

חוקי המעשר
א.
ל וְכָל-מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ, מִפְּרִי הָעֵץ–לַיהוָה, הוּא: קֹדֶשׁ, לַיהוָה. לא וְאִם-גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ, מִמַּעַשְׂרוֹ–חֲמִשִׁיתוֹ, יֹסֵף עָלָיו. לב וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט–הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה. לג לֹא יְבַקֵּר בֵּין-טוֹב לָרַע, וְלֹא יְמִירֶנּוּ; וְאִם-הָמֵר יְמִירֶנּוּ, וְהָיָה-הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל.
ויקרא כז ל-לג
ב.
כא וְלִבְנֵי לֵוִי, הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. כב וְלֹא-יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לָשֵׂאת חֵטְא, לָמוּת. כג וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וְהֵם, יִשְׂאוּ עֲוֺנָם: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם, וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כד כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. {פ}כה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כו וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם, בְּנַחֲלַתְכֶם–וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה, מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר. כז וְנֶחְשַׁב לָכֶם, תְּרוּמַתְכֶם–כַּדָּגָן, מִן-הַגֹּרֶן, וְכַמְלֵאָה, מִן-הַיָּקֶב. כח כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם, תְּרוּמַת יְהוָה, מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן. כט מִכֹּל, מַתְּנֹתֵיכֶם, תָּרִימוּ, אֵת כָּל-תְּרוּמַת יְהוָה: מִכָּל-חֶלְבּוֹ–אֶת-מִקְדְּשׁוֹ, מִמֶּנּוּ. ל וְאָמַרְתָּ, אֲלֵהֶם: בַּהֲרִימְכֶם אֶת-חֶלְבּוֹ, מִמֶּנּוּ, וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם, כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב. לא וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל-מָקוֹם, אַתֶּם וּבֵיתְכֶם: כִּי-שָׂכָר הוּא לָכֶם, חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד. לב וְלֹא-תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא, בַּהֲרִימְכֶם אֶת-חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ; וְאֶת-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ, וְלֹא תָמוּתוּ. {פ}
במדבר יח כא-לב
ג.
כב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה. כג וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ: לְמַעַן תִּלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כָּל-הַיָּמִים. כד וְכִי-יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ, כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ–כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם: כִּי יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כה וְנָתַתָּה, בַּכָּסֶף; וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף, בְּיָדְךָ, וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. כו וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ, נַפְשֶׁךָ; וְאָכַלְתָּ שָּׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ, אַתָּה וּבֵיתֶךָ. כז וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ, לֹא תַעַזְבֶנּוּ: כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה, עִמָּךְ. {ס} כח מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה, הַהִוא; וְהִנַּחְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ. כט וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ, וְשָׂבֵעוּ–לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. {ס}
דברים יד כב-כט
ד.
ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם. ז וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

י וַעֲבַרְתֶּם, אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח. יא וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם–שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה. יב וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם

יז לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ, וְצֹאנֶךָ; וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר, וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. יח כִּי אִם-לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ–אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל, מִשְׁלַח יָדֶךָ. יט הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי, כָּל-יָמֶיךָ, עַל-אַדְמָתֶךָ. {ס}
אוסף פסוקים דברים יב
בעזהית בקרוב אוספים דומים לשאר הסתירות שעלו פה

חוקי הבכור
א.
יא וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ יְהוָה, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַיהוָה; וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים–לַיהוָה. יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה. יד וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו–בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. טו וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה, כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה. טז וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. {ס}
שמות יג יא-טז
ב.
כו אַךְ-בְּכוֹר אֲשֶׁר-יְבֻכַּר לַיהוָה, בִּבְהֵמָה–לֹא-יַקְדִּישׁ אִישׁ, אֹתוֹ: אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה, לַיהוָה הוּא. כז וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ, וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו; וְאִם-לֹא יִגָּאֵל, וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ.
ויקרא כז כו-כז
ג.
טו כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה–יִהְיֶה-לָּךְ: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה, אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וְאֵת בְּכוֹר-הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, תִּפְדֶּה. טז וּפְדוּיָו, מִבֶּן-חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה, בְּעֶרְכְּךָ, כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הוּא. יז אַךְ בְּכוֹר-שׁוֹר אוֹ-בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ-בְכוֹר עֵז, לֹא תִפְדֶּה–קֹדֶשׁ הֵם: אֶת-דָּמָם תִּזְרֹק עַל-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-חֶלְבָּם תַּקְטִיר–אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה. יח וּבְשָׂרָם, יִהְיֶה-לָּךְ: כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין, לְךָ יִהְיֶה.
במדבר יח
ד.
יט כָּל-הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָר–תַּקְדִּישׁ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ, וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. כ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה–אַתָּה, וּבֵיתֶךָ. כא וְכִי-יִהְיֶה בוֹ מוּם, פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר, כֹּל, מוּם רָע–לֹא תִזְבָּחֶנּוּ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. כב בִּשְׁעָרֶיךָ, תֹּאכְלֶנּוּ–הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. כג רַק אֶת-דָּמוֹ, לֹא תֹאכֵל: עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ, כַּמָּיִם. {פ}

ראה גם אות ד באוסף המעשר

הטקסט באדיבות מכון ממרא

http://ivri.org.il/2014/05/torah-law-codices/
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13501