פסיקת הלכה עצמאית
לרב מיכאל אברהם,
שלום,
אני קורא לעיתים דברים שאתה כותב, ותמיד הדברים מושתתים על היגיון בריא ותמיד מעוררי מחשבה. במיוחד ברצוני לציין את טור 507, "מאמר אקטואלי על תשובה", בו אתה מסביר את ההיגיון של הדוברים החרדיים בדרך מעמיקה שרק אדם חרדי יכול להבין עד כמה היא מדוייקת. גם במקרים נוספים אני מוצא את עצמי מזדהה עם דברים שאתה כותב ומוצא בהם ניסוח מדוייק ומוצלח לדברים שאני חושב ומרגיש ולא תמיד מצליח לנסח.
מאפיין שעובר כחוט השני במשנתך הוא העצמאות המחשבתית לא רק להלכה אלא גם למעשה. אם תגיע למסקנה הלכתית שונה מהמקובל, לא תהסס לפעול על פי דעתך גם אם הדבר יהיה בניגוד לדעתם של כל פוסקי ההלכה המקובלים. כך למשל אתה לא שולל עקרונית את ההצעה להתיר בניית סוכה תחת גג אם אך יימצא מנגנון הלכתי שמקובל עליך למרות שברור שהוא לא יהיה מקובל על רוב מניין ורוב בניין של היהדות האורתודוכסית.
בהקשר הזה מטרידה אותי המחשבה על יכולת ההשרדות של היהדות אם כל אדם יסתמך על ההגיון הפרטי שלו מכיוון שליהדות אין קיום ללא ציבור בעל בסיס משותף משמעותי שפועל ונוהג על פי כללים מוסכמים. ספר החינוך מסביר כך את מצוות אחרי רבים להטות: "שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאלו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת עניין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות העניין בהיפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובכן בעשותנו מצוותם, אנו משלימין מצוות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו".
היום אין סנהדרין וגם אין חיוב של אחרי רבים להטות, אבל הצורך שעל פיו מסביר החינוך את המצווה תקף וחיוני בכל זמן. ישנן סוגיות שאינן ליבתיות כמו שיעור הכזית או סוף זמן קריאת שמע. אולם ישנן סוגיות ליבה שמחלוקת בהן עשויה לגרום לפיצול משמעותי ביהדות.
האם אתה מסכים עם התובנה הזאת לפיה אין קיום ליהדות ללא ציבור בעל מכנה משותף משמעותי של אמונות, דעות והנהגות כדברי החינוך? אם אתה מסכים לעיקרון, אז מהו לדעתך אותו מכנה משותף מינימלי? כיצד המכנה המשותף הזה נוצר, מתגבש ומשתמר? מי אמור להתוות את הדרך?
מועדים לשמחה,
גרשון פרוש
שלום רב.
אני שמח שדבריי מועילים.
כתבתי לא פעם שאני מקווה ומאמין שהסנהדרין לכשתוקם לא תכריע את כל המחלוקות אלא רק את אלו שדורשות הכרעה לצורך תפקוד משותף. כל שאר המחלוקות יכולות להישאר נהרא נהרא ופשטיה. הוא הדין לגבי אוטונומיה אישית בהלכה. אלא שכשאין סנהדרין אין דרך להימנע מזה, שהרי גם אם ארצה לאסור את המותר כדי ליצור אחידות אסור לי. זה שקר, ובל תוסיף וכדומה. רק למוסד מוסמך מותר לעשות זאת. לכן לדעתי יש לומר תמיד את האמת, ואם לא נשרוד אז לא. זה מחיר האמת. כמו הסיפור על לימודי חול בוולוז'ין (שהתברר כמיתוס בדיוני) שראשי הישיבה אמרו שהם מחזירים את המפתחות לשמים ושתיסגר הישיבה.
אבל גם עצם הנחתך שאין קיום ליהדות בלי אחידות לא מקובלת עליי. להיפך, אין קיום כשתהיה אחידות גדולה מדיי. הסברתי לא פעם את אופיו המוזר של הקודקס היהודי (התלמוד), שלא כתוב בצורה הגיונית של פסקי הלכה חתוכים ממוינים לפי נושאים, אלא כמו"מ פתוח ואסוציאטיבי ללא הכרעות. מסגרת כזאת היא זו שאפשרה לנו לשרוד ולהגיע עד הלום כי התפתח שיח חופשי בתוך המסגרת הזאת שיכולה להכיל הרבה שיטות ודעות. החופש והאוטונומיה אינם איום על השרידות אלא מאפשרים אותה.
תודה על התשובההמהירה והמפורטת.
אתה כותב שלדעתך אין צורך באחידות ואני כמובן מסכים לכך. אין מקום לאחידות מוחלטת, אולם עדיין אני שואל את עצמי אם אין צורך במכנה משותף מינימלי.
לו יצוייר שיקום רב אורתודוכסי (אינני מדבר על הרפורמים שאינם רואים עצמם מחוייבים להלכה אלא רק לרוח היהדות) רציני ומוכשר ויגיע למסקנה שאין בעיה להשתמש בחשמל בשבת, שנשים יכולות להשתתף באופן שווה בכל הריטואלים הדתיים, שתפילה לא חייבת להיות בציבור, שאין צורך ביו"ט שני של גלויות היום, שחבישת כיפה היא גורם מפריד ומבדיל שיש לבטלה, שכיסוי ראש לאשה לא שייך היום בכלל, שלאחר צחצוח שיניים לא צריך להמתין בין בשר לחלב, שאין בליעה בכלים היום בכלל ושאפשר ושלא צריך בכלל כלים נפרדים לחלבי ולבשרי, שחוסר הדיוק הקל בלוח השנה היהודי הצטבר לכדי יום שלם וכי יש לשנות אותו, ועוד פסיקות מעין אלו. הוא לא רק יפסוק כך אלא יקים סביבו קהילה שפועלת כך הלכה למעשה.
האם עדיין עלי להתייחס אל הקהילה הזו כאל יהדות אורתודוכסית? או שאולי היא כבר חרגה מהגבול הלגיטימי ויש להחשיב אותה כאחות צעירה של הרפורמה? אפשר לשאול למאי נפק"מ, אבל אני חושב שמבחינה חינוכית, הן כלפי ילדינו והן כלפי עצמנו, יש צורך בהגדרות וגבולות גזרה של לגיטימציה.
לא רואה בעיה בכל זה. אבל גם אם הייתי רואה, אין מה לעשות. אדם פועל וצריך לפעול לפי הבנתו, בטח כשאין סנהדרין. אתה יכול לשקר ולומר שהוא חורג מההלכה אבל זה שקר. מחלוקות הן חלק מההלכה
היהדות לא מתפרקת משינוי הפסיקה והמנהגים האשכנזי ספרדי תימני. לא צריך להיכנס להיסטריה מהחששות הללו.
לכאורה אמור להיות חילוק בין הלימוד של הנושאים הללו לבין ההליכה למעשה שאכן אמורה להיות על דרך רוב חכמי הדור.
המילה החשובה כאן היא "אחריות".
יש אנשי אמת שהולכים בעקבות האמת שלהם, ואהבת האמת שלהם גדול כל כך עד שהם רואים בה כמעט ערך יחיד ומוכנים, במודע או שלא במודע, לסכן הרבה למענה.
אבל מנהיגים אינם יכולים לדבוק רק באמת הצרופה. רק בעולם אידיאלי ואוטופי זה אפשרי. הם חייבים לשקלל רווח והפסד, להעריך מגמות ולפעמים להקריב ערכים מסוימים למען ערכי ליבה של היהדות. כך אנו מכירים את המושג של הוראת שעה ועת לעשות לה' הפרו תורתך. כך חז"ל גם מבקרים את זכריה בן אבקולס שסרב להרוג את מי שגרם בסופו של דבר לחורבן בית המקדש מכיוון שזו לא הייתה ההלכה, ואמרו עליו שענוותנותו החריבה את בית המקדש. כך גם היום אין אף זרם ביהדות שהוא מושלם, אך יש זרמים שהסיכויים שלהם לשמר את ערכי הליבה של היהדות גדולים משל אחרים, גם אם הם אינם תמיד הולכים בדרך האמת בכל התחומים.
הפשרנות הזו מחוייבת המציאות לדעתי, אך היא עלולה לטשטש את האמת יתר על המידה, מה שאכן קורה לצערנו במקרים רבים. טוב שיש אנשים כמו הרב מיכאל אברהם שנותנים לנו מכה קלה בכנף ומזכירים לנו את האמת, אך ציבור לא יכול לשרוד עם גישה שנותנת בלעדיות לאמת הטהורה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer