פסק דין הבוגדת
לא יודע במה מדובר.
מקרה שנידון בבגצ בשנים האחרונות בשאלה האם אישה שבגדה בבעלה צריכה לספוג סנקציות כלכליות.
ביה"ד הרבני פסק שכן, ערערו לעליון, העליון אישר את ההחלטה, ערערו שוב ובג"צ הפך אתמול את ההחלטה והודיע ש"אי-נאמנות מינית אינה מהווה נסיבה שיש בכוחה לשלול בדיעבד זכויות שהתגבשו"
סברת בית הדין הרבני הגדול היתה שמעשה הבגידה שלל את כוונת הבעל לשתף את אשתו ברכוש הרשום על שמו טרם הנישואים, שהרי לו היה יודע שתבגוד בו – לא היה מתכוון לשתף אותה ברכוש מלכתחילה.
הם טוענים שכוונת הבעל לפני הנישואין מותנה בהתנהגותה אחרי הנישואין? זה משעשע מאד, שכן בתי הדין באופן עקבי מתנגדים לסוג הסברות הזה עצמו כשאישה טוענת שעל דעת כן לא התרצתה לנישואין (בבעל מכה למשל). האם ביה"ד ממליץ לעשות דבר דומה גם לבעל שבגד באישתו?
מעבר לזה, דומני שהחוק במדינת ישראל מחייב שיתוף רכוש, ולכן זה לא קשור לכוונות של הבעל. אמנם כאן מדובר על רכוש של הבעל מלפני הנישואין ואיני יודע מה החוק ביחס לזה.
ככלל, אני לא רואה כיצד ניתן לפגוע בזכויות ממוניות של האישה בלי שהדבר מעוגן בחוזה ביניהם. סנקציה יכולה להיות מוטלת מכוח חוק או מכוח חוזה, אבל ולא מכוח החלטה של בי"ד כזה או אחר.
בס"ד עש"ק מה טבו אהליך יעקב תשא"ף
הבגידה של בן.בת זוג היא הפרה מהותית של הסכם הנישואין. היעלה על הדעת שמי שבגד.ה יושיט ידו וינכס לו את הרכוש שהיה לנבגד.ת לפני הנישואין? הבגדת וגם ירשת?
בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ'
לפי ה'היגיון' של 'בג"ץ הבוגדת', צריך לומר שגם בעל שניסה לרצוח את אשתו – יזכה בחצי מהדירה שהיתה לה לפני נישואיה. הרי נוצרה שותפות עם הנישואין, ואין פשע עתידי יכול לבטל למפרע זכות מוקנית? עקום…
בתימהון, נשא"ף
כאן זה מקרה מיוחד של נכס חיצוני מלפני החתונה שהיה שייך לבעל ולכן בו אין שיתוף אלא אם הבעל רצה לשתף בנכס הזה באופן ספציפי. כלומר זה לא חלק משום חוזה הדדי אלא שאלה האם הבעל העניק מתנה ("שיתוף ספציפי") ואז היא לא פוקעת כתוצאה מבגידה, או שלא העניק (בלי קשר לבגידה), או שכן העניק אך זה בתנאי שלא תהיה חבלה מהותית בקשר כגון בגידה, או שמעניק הענקה שמתגשמת רק ברגע פירוק הנישואין כלומר זו רק גילוי דעת שיעניק ולכן תנאיה תלויים במידע ברגע הפירוק (זו דעת אחד הדיינים, אך בגצ פסק באופן כללי שההענקה מתגשמת במהלך החיים ולא ברגע הפירוק). ובמקום ספק לא מוציאים מידי הבעל.
בדיינים יש דעה שלא הוכחה בכלל כוונת שיתוף ספציפי, או שהוכחה בשיעור של 20% בלבד, או שהיה שיתוף אבל מותנה-מכללא באי בגידה. השאלה האם הייתה כוונת שיתוף היא עובדתית לכאורה ולכן בד"כ אין עליה ערכאת ערעור, אבל המבחנים שלפיהם בוחנים כוונות שיתוף הם מבחנים שבדין ובזה בגצ פסל את שיטת המבחן והמעיט מדרישת רף הראיות שהעמיד ביה"ד.
באופן כללי התייחסות לכל מתנה בין חברים כדבר שתלוי ועומד בנסיבות עתידיות ובניחושי מגמות הנותן היא כמובן דבר בעייתי מבחינת יציבות הסדר החברתי. לכן בד"כ דורשים שההתנאה התולה תהיה מפורשת. או שהתנאי-מכללא המבטל התרחש לפני רגע השיתוף ואז הביטול גם מוצק יותר תיאורטית וגם נדיר יותר מעשית (ראה סעיף 50 בפסק של חיות).
לכן הנידון הוא האם רואים כל שיתוף ספציפי שהתרחש והתבסס בין בני זוג כשיתוף שמותנה מכללא ותלוי ועומד בנאמנות. ובזה פסק בגצ שלא (למעט מקרי קצה).
האם הלכות תנאי מכללא הן דבר שבעובדה (ירד בית המשפט לסוף דעתם של בני הזוג שלפנינו) או כלל משפטי – זה עניין שלא לגמרי התבהר (כנראה זה יסוד המחלוקת בין השופט שטיין שרואה בזה אומדן דעת ואז אומד שבעל הנכס שלפנינו אכן התנה בליבו, לבין האחרים שרואים בזה כלל משפטי. ר' בפרט פסקאות 16-17-18 אצל שטיין. אותי כרגע כל דברי שטיין שכנעו כאשר יעו"ש.). בפסקים המלאים יש עוד פרטים ושאלות פרוצדורליות.
אחרי שהשמיענו הבג"ץ שלנואפת יש זכות לירש את הוריו של בעלה הנבגד – עולה השאלה: מדוע לא ייטול גם הנואף, המקיים זוגיות בפועל עם אשת הנבגד, ומהווה בכך 'צלע שלישית' במשולש – מדוע לא זכאי גם הוא לשליש בירושת הורי הנבגד?
בברכה, ברע'לה ברשעווסקי, בד"ץ ד'ארבע ארצות', ככר הירדן
יש פה קטע פבלובי כנגד בגצ. מי שמתעניין ב"גמירות דעת" ואומדנות ושאר פטפוטים מזופתים שיהיה בריא. כשמתבגרים מבינים שאת 'האמת' משליכים ארצה ומה שחשוב זה יציבות ההסכמים החברתיים. לכן צריך לקבוע כללים חדים וחלקים ומי שרוצה לסטות מהן שיתכבד לעשות הסכם מפורש. [לדעתי שליט"א מבחינת החוק נטו צדק שטיין, אבל כמחוקקת צדקה חיות. ועיין]
בס"ד י"ט בתמוז תשא"ף
לסנד' – שלום רב,
וממקום שבאת' – חשיבות יציבות ההסכמים החברתיים – מתבקש, שמי שפוגע פגיעה חמורה בהסדר החברתי ששמו 'נישואי'ן ע"י בגידה בבן.בת הזוג, לא יזכה בירושת הורי הנפגע. 'הבגדת וגם ירשת?'
וכבר העליתי לעיל את 'מבחן משה-איסקוב', בו שאלתי: האם גם למי שהיכה את אשתו מכות רצח יזכו שופטי בג"ץ חלק בירושת הורי 'האישה המוכה'?
בברכה, עי"ש
ראה. הרעיון של זכות הקניין כאיזה משהו אובייקטיבי נראה לי שטותי לעילא ולעילא. כמוהו הרעיון התלוש ש"המוציא מחברו עליו הראיה" (מונחים כמו 'נטל הראיה' ו'ברירת מחדל' הומצאו כנראה לתועלת החברות שמייצרות משככי כאבים). וגם הדעה הרווחת שמתייחסת למונוגמיה גופנית כחלק עיקרי מקשר זוגי-משפחתי מוצק ("אחת הדעות הכי הזויות שלך" לשון זוגתי שתחי').
מבחינתי מה שצריך להיות זה הסכמים לתועלת היציבות והאושר הכללי, והסיבה שאוכפים הסכמים היא גם כן רק בגלל היציבות, ולא חלילה בגלל איזה רעיון מונפץ שיש עניין אובייקטיבי לקיים הסכמים וכדומה. לכן דברים שבליבם הנכבד של הצדדים מעניינים אותי פחות ממלפפון כמוש שהרקיב לי במקרר. מזה אני מתחיל.
כעת השאלה מה עושים כשאין הסכם כתוב. כשאין הסכם אז צריך לפשט את מערכת החקיקה ולא לנסות לצלול למעמקי תחושותיו של כל אחד ואחד. ומדוע? כי זה לא רלוונטי. כמעט בכל מתנה/חוזה אפשר לחשוב על תנאים מבטלים שההוא סמך על השני שנהג/ינהג בתום לב ויעשה כך וכך וכך, לכן זה רע ומזיק ולכן כמחוקק דיקטטור אני לא אעשה את זה. מאד פשוט.
יש הנחה שבני זוג משתפים אחד את השני בנכסים, גם אם נצברו לפני החתונה (זאת הלכת השיתוף הספציפי שכל הפסקים נסובים סביבה). עתה שישב השופט ויאמוד בדעתו מה דעתם של בני הזוג הזה לפי אורחות חייהם והתנהגותם ואיזה אינדיקציות יש לדעות מסוימות וכוונות מסוימות (כדברי שטיין) זה בעיניי רעיון מאד מזיק ורע. יש מקרים של קליר קייס שבהם האומדן מאד ברור (כפי שמוצג שם בפסקים) ואז לא ממש נזקקים להערכותיו המלומדות של השופט.
מה דעתך על אחד שהביא מתנה לחבירו ואז חבירו הכה אותו מכות רצח האם המתנה בטלה. לדעתי גם אדון איסקוב יקבל את שלו (אף שאם יוציאו לראש שלו צו הרחקה מהצוואר אני בטח לא אצטער).
כל הרעיון של חוזים והסכמים מבוסס על כלום.
והמילה בגידה לא ברור מה היא מתארת. שהבעלה היה תמים כל כך שחשב שהיא לא תשכב עם מישהו אחר? זה בעיה של הבעל.
כנל התמימות של הבעל בכך שהוא הסכים לשתף אותה בממונו.
על טפשות משלמים. הוא היה צריך להתנות זאת בחוזה שאם היא תבגוד בו היא לא תקבל כלום.
כיוון שלא עשה זאת ישלם.
כל זה מצד העמך. מצד התורה מות תומת.
הפוסק, לו אתה המחוקק הראשי והשופט העליון, לא היית אוכף עמידה בחוזים והסכמים?
זה לא תפקידו של בית משפט להתערב לבני אדם ברצונותיהם וקפריזותיהם הפסיכולוגיים.
חוזה אינו עניין משפטי אלא עניין פסיכולוגי שיום אחד אדם רוצה כך ויום אחד משנה את דעתו.
בסופו של דבר על פי הטבע כל דאלים גבר. ואם בית המשפט מתערב זה מכוח אלימותו. וזה קורה לא מצד הצדק אלא כי הוא מייצג בעלי הון רב שיש להם אינטרס עצום מבוסס יצר הקנאה והצבירה בכך שחוזים והסכמים לא יופרו. את השירות לאזרח הוא נותן דרך אגב.
האם אתה חושב שצריך לאכוף חוזים (גם בלי התורה) כן או לא
מה הקשר בין תורה לחוזים.
הייתי מבטל כל תוקף של התחיבות עתידית ואומר שזה לא טבעי שאדם יתחייב לעתיד כי בעתיד דעתו יכולה להשתנות.
מה שאסור זה להונות. וכשאדם מתחייב על העתיד יש בזה משום הונאה כיוון שהוא אינו יודע מה יילד יום. בחוזים יש משום איסור לא תונו
לא מבין אותך. לא היית אוכף חוזים עתידיים?
בס"ד י"ט בתמוז תשא"ף
אפילו בחוזה מפורש בין בני הזוג המחייב שותפות גם בנכסים שנפלו לאחד.ת ממקום אחר – יש 'אומדמנא דמוכח' שלא כתבו זה לזה ע"מ שיפגעו ויירשו – אבל בנידון דהבג"ץ לא מדטבר כלל על חוזה מפורש ביניהם, אלא על שותפות הבאה מכוח 'חוק חלוקת נכסי ממון' שיוצר לכאורה 'הסכמה מכללא', ובזה על אחת כמה וכמה שיש 'אומדנא דמוכח' שלא נתכוונו לתת זכות ירושת הורי הנפגע למי שפגע הו פגיעה חמורה.
בברכה, עי"ש
אין לאכוף חוזים. יש לרדוף צדק.
עי"ש, למה דווקא בבני זוג, בכל חוזה בעולם אפשר להוסיף אומדנות דמוכח.
פוסק, תדע שאני אחד ממספטיך הגדולים כאן, אבל פה אני לא מבין מה אתה אומר. מה זה לרדוף צדק. עשו חוזה קח ארגז עגבניות ובתמורה תסיע את אחותי לבית הספר כל השבוע. עכשיו ההוא לא רוצה לתת את הארגז או שהמקבל קיבל את הארגז אבל מסרב להסיע את האחות. מה זה כאן לאכוף חוזה ומה זה לרדוף צדק.
אתה מסתכל בהסתכלות רובוטית על הדברים בגלל זה אתה משתמש בכלל במילה חוזה שזה פייק מומצא של אוסף מילים שכאילו מבטא משהו במציאות בזמן שהוא לא מבטא שום דבר אנושי.
לרדוף צדק זה לברר מדוע ההוא הסכים לתת לו את הארגז וביקש ממנו מה שביקש ומדוע ההוא לקח את הארגז ואמר שיעשה את מה שיעשה ומדוע הוא לא עשה זאת בסוף.
לאכוף חוזה זה אומר לא לשאול שום שאלות של מדוע אלא שאלות של מה קרה או לא קרה והתרופה בהתאם. אקט טכני אכזרי חסר כל אנושיות. שנעשה בשם החשיבות העצומה על קדושת החוזים ושמירת הסדר הציבורי (תרגום לסדר ציבורי: שמירת ההון אצל בעלי ההון)
תברר ומה תמצא. שאחד התחרט בגלל כל מיני סיבות למשל מצא עיסקא יותר טובה או נחה עליו עצלנות.
הרי ברגע לפני החוזה שני הצדדים מעוניינים שתהיה מערכת אכיפה אמינה כדי שהם יוכלו להתחייב (אם אין גורם שלישי שאוכף אז צריך לספק בטוחות אחרות וזה עומס רציני). צריך לאכוף את החוזה היום כדי שתהיה לאנשים האופציה לעשות חוזים בנוחות מחר.
בס"ד י"ט בתמוז תשא"ף
לסנד' – שלום רב.
גם בהסכמי שותפות יש משמעות ל'אומדנא דמוכח', אם אחד השותפים מפר בצורה חמורה את התחייבותו כלפי שותפו, כגון שמתגלה שהוא ריגל ומסר את סודות החברה בה היה שותף למתחריה ובכך גרם לה נזקים עצומים. היעלה על הדעת שיוכל לדרוש חלק כחלק ברווחים?
אבל בשותפות בין בני זוג, חולקים הרבה מעבר להשקעה ההדדית של בני הזוג בייצור ההכנסות המשותפות (שבזה ניתן לומר ששניהם היו שותפים בייצור, שכן עיסוקה של האישה בעבודות הבית והטיפול בילדים סייע לבעל להתפנות ולעשות רווחים) – כאן משתפים בני הזוג זה את זה בירושת הוריהם, וזה שייך רק מתוך האהבה ביניהם העושה אותם כ'שארו הקרוב'. היעלה על הדעת שמי שבגד.ה ימשיך להיחשב כ'שארו הקרוב' של הנבגד?
האם הורי הנבגד.ת מעוניינים להוריש לבן.בת שבגד בבנם/בתם את נחלתם?
בתימהון, עי"ש
ברווחים הוא שותף ועל הנזקים יפצה.
ההבדל העצום הוא שבבני זוג ברוב האנושות כיום זאת אומדנא שמאד (מאד מאד) מוכחת?
אם הנכס מירושת ההורים או שמצא דירה זרוקה בדוכן בשוק אין כמובן שום הבדל.
"הרי ברגע לפני החוזה שני הצדדים מעוניינים…"
מה ששני הצדדים מעוניינים אינו משנה. מה שמשנה זה מה צודק.
גם העבד שמעוניין להישאר לא חופשי רוצעים את אוזנו.
ואתה חושב שבגישה שלך תמקסם את סך האושר הכללי בחברה לאורך זמן, או שזוטות כאלה לא מטרידות אותך במירוץ לעבר ה"צדק"?
מי שרוצה למקסם את האושר הכללי שימציא מכונה שמזריקה סמים גורמי אושר ויחבר אליה את כל בני האדם.
הרי העבד עצמו אומר: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי
על פי זה נראה שעל פי התורה העניין של להיות חופשי ולא עבד חשוב יותר מסתם להיות מאושר ולעשות מה שאוהבים.
יש איסור לקחת הלוואה בריבית. למרות ששני הצדדים מעוניינים…
הרבה חוזים נחתמים כאשר צד אחד חזק והשני חלש ובעצם מנוצל. המרוויח העיקרי מהחוזים אלו בעלי ההון.
אפשר להטיל רגולציה על חוזים (כמו שיש שכר מינימום בחוזה העסקה). מכאן ועד להימנע מאכיפת חוזים עד לבירור פרטני של כל הטצדקי בעולם – הדרך רחוקה.
בס"ד י"ט בתמוז תשא"ף
את שופטי הרוב של בג"ץ לא מעניין כלל 'חוזה הנישואין', שבו אין שום התחייבות חוזית להוריש את נחלת ההורים לבני הזוג שבגדו..מעניין מה תהיה תגובת החתן והכלה שיישאלו בשעת הנישואין האם הם מוכנים לכך 🙂
שופטי בג"ץ (בלשון סגי נהור) הולכים בזה לשיטתם מ-2013 בה חידשו שניאוף אינו נחשב להפרת חוזההנישואין, ולכן לא ניתן לדרוש פיצויים מהנואף או הנואפת, ראו במאמר 'עוולת הרשלנות אינה הנוסע השלישי', באתר של עו"ד אלינור ליבוביץ.
את 'הקול הנורמלי' בערכת המשפט, ייצג (כמו במקרים אחרים) שופט בית המשפט למשפחה בטבריה אסף זגורי, (כיום סגן נשיא ביהמ"ש למשפחה בנצרת) שפסק ב-2011 שאין לדחות על הסף תביעת פיצויים בשל בגידה בבן הזוג. פסקו מובא בכתבה 'תביעת נזיקין בגין בגידה', באתר עו"ד קרני שלו.
מובן שפסק דינו של ביהמ"ש העליון משנת 2018 סתם את הגולל על סנקציות ממוניות נגד בוגדים.ות בבתי המשפט, ועתה החליטו לכוף את משפטי סדום גם על בתי הדין הרבנים. בגידה ע"פ שופטי העליון, היא מימוש 'זכות הבוגד.ת על גופו.ה 🙂
בגועל וסלידה, עמיעוז ירון שניצל"ר
פיסקה 3, שורה 1
את 'הקול הנורמלי' במערכת המשפט, ייצג…
פיסקה 4, שורה 1
מובן שפסק דינו של ביהמ"ש העליון משנת 2013 סתם…
נראה שיש פה קצת חוסר הבנה.
שופטי בגץ לא פסקו דין על פי חוק.
הם חוקקו חוק חדש שלפיו ברירת המחדל היא שמותר לבגוד ואין סנקציות.
מדובר בחוק לא בפסיקה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer