פרופורציה בנוגע לחטופים ופיגועים
הרב כתב לא פעם על שאלות של מוסר ציבורי והיררכיות של ערכים. יש לי קושי: נראה שהציבור והמדינה משקיעים מאמצים עצומים בהצלת חטופים ובמניעת פיגועים – גם במחירים כבדים – בעוד שבתחומים אחרים, כמו מניעת זיהומים בבתי חולים (שגורמים לאלפי מקרי מוות בשנה), ההתייחסות הרבה פחות דרמטית.
האם יש הצדקה מוסרית או הלכתית ליחס השונה? האם זה רק עניין פסיכולוגי־חברתי (הטראומה של פיגוע מול “מוות שקט”), או שיש עיקרון ערכי שמעדיף הצלת חיים מ"ידי אדם" על פני מניעת תמותה מגורמים “טבעיים” או מערכתיים?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
הבהרה קצרה: בשאלתי הקודמת דיברתי גם על חטופים וגם על פיגועים מול תמותה מזיהומים. כעת אני מדייק ומוציא את נושא החטופים מן התמונה. השאלה: איך מסבירים מוסרית/הלכתית את העיסוק העצום בהרוגי פיגועים (שאינם “מונחים לפתחנו” בזמן אמת) לעומת ההתייחסות המצומצמת לתמותה מזיהומים בבתי החולים, שלכאורה גבוהה וברת־מניעה יותר? האם יש עדיפות נורמטיבית למוות בזדון אנושי על פני מוות “מערכתי”, או שזו הטיית רגש שלא אמורה לקבוע סדרי עדיפויות?
מעבר לרגש, הצלחה של פיגוע היא ניצחון מוראלי לאויב וגם מוטיבציה לבצע עוד פיגועים. לכן אפשר להבין את ההבדל גם רציונלית.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer
