פרשנות פסוקים של חז"ל

לא הבנתי מה הכונה שלפעמים דברים נכתבים מנקודת מבטו של עורך
נ.ב החלק שקשור לאנשי מקרא בשאלות האלה הוא מאוד פשוט הנידון הוא רק מה חזל חשבו

לפעמים יש פסוקים שאמנם מושמים במקום כלשהו בטקסט, אבל זה לא בהכרח נאמר באותו רגע. העורך כותב את זה והחליט לשים אותם שם. זו משמעות הביטוי "עד עצם היום הזה", שנכתב מנקודת מבט מאוחרת יותר. לגבי גיד הנשה זה מאד בולט (על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. שם מופיע "עד היום הזה", ותנאים נחלקו בסו"פ גיד הנשה מתי הפסוק הזה נאמר).
אנשים שעוסקים במקרא אין כוונתי לחוקרי מקרא אלא לאלו שלומדים מקרא. אלו עוסקים גם במה חשבו חז"ל. הרב מידן, הרב סמט, הרב יואל בן נון, הרב אמנון בזק ועוד.

בס"ד עש"ק שמיני פ"ב

לבה"י – שלום רב,

הנהגתו של סהחריב, כפי שרואים בגלות ישראל' היתה שלא להגלות 'גלות שלימה', הוא הגלה חלק גדול מהעם אך השאיר בארץ הרבה מבני שבטי ממלכת ישראל, והביא לארץ מתיישבים זרים מכותה ומספרוים, השיטה היתה ליצור בכל ארץ כבושה תערובת של עמים 'מין בשאינו מינו' כדי שיתקיים 'הפרד ומשול, כך 'בלבל סנחריב את האומות' כדי למנוע התארגנויות מרדניות.

בשיטה זו נהג כנראה אף בעמון. בניגוד לממלכת ישראל – בממלכת עמון השאר 'מלך' עמוני אוטונומי , אך הוא היה 'ואסאל' אשורי, אך האוכלוסיה עליה 'מלך' היתה 'עיסה בלוסה' שרק חלק ממנה היו עמונים אותנטיים, וחלק גדול היו בני עמים זרים שהוגלו לארץ עמון ונטמעו ברבות הימים במידה זו או אחרת בעם הקולט. ולפיכך יכול רבי יהושע לקבוע ש'עמוני' שלפניך – אינו בהכרח 'עמוני' גנטי.

כאמור, בעמון נשאר 'מלך-ואסאל' ה'מולך על עיסתו' עד לימי ירמיהו, הוא בעליס שהתנקש במקבילו שבממלכת יהודה גדליה בן אחיקם שהופק ע"י מלך בבל למשול על הכורמים והיוגבים היהודים שהושארו ביהודה. על מה שנותר מ'עמון' מנבא ירמיהו בפרק מט את נבואת הגלות והשיבה.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

מציאות כזאת שבה גם ב'עמון' אין אוכלוסיה עמונית טהורה מבחינה גנטית – עומדת ביסוד התלבטותה של זרש 'אם מזרע היהודים מרדכי היהודי', שכן יכול להיות שייקרא אדם 'יהודי' על שם מקורו מ'יהוד מדינתא' אף שאינו 'מזרע היהודים'

הרי האמוראים הדנים בסוגיות ספרשמואל בפרטנות מכירים היטב את הספר עליו הם דנים (שלא כבחורי ישיבה מסויימים המכירים את התנ"ך מתוך גלישתם באתרי פולמוס 🙂 ויודעים היטב שמלכות שאול באה בעקבות הזדקנותו המוקדמת של שמואל.

אלא שחז"ל אומרים שהקב"ה צפה מראש שיהיה צורך לדחות את שאול מפני דוד, ואת אי הנחת שתהיה לשמואל מה'תבטלות מעשי ידיו בימיו' (שמשום כך שמואל זועק אל ה' כל הלילה כדי לבקש על שאול), לפיכך תכנן 'קורא הדורות מראש' שתקפוץ עליו זקנה שנים לפני כן, כדי שלא ייראה כמי שנפטר בדמי ימיו.

בברכה,, אלתר יונגלייט

בעיקרון של 'תכנון אלקי מראש' על סמך אירוע עתידי צפוי,מסבירים חז"ל את החרגת עמונית ומואבית מאיסור 'לא יבא… בקהל ה", מפני שצפה הקב"ה 'שתי פרידות טובות' עתידיות – רות המואביה ונעמה העמוית

זה שיש פסוקים לא במקומם לא שיך לקושיה מספר שמואל כיון ששם זקנת שמואל היא הסיבה למינוי בניו שהיא הסיבה למינוי שאול כמו שציין כבר המהרשא ומלבד זאת הזקנה גם מוזכרת ע"י העם בבקשת המלוכה שלהם
ד וַיִּתְקַבְּצוּ, כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה. ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ–כְּכָל-הַגּוֹיִם.
שמואל א פרק ח
(לגבי סנחריב ירמיהו חי אחריו כך שזה ודאי לא כיון של תירוץ)
אני בעזהית באמת יפנה את השאלה לעוסקים יותר בתנך
תודה רבה

לבעל הניקים המשתנים לגבי שמואל
רעיון יפה הבעיה שהוא לא כל כך מסתדר בגמרא
אמר הקב"ה היכי אעביד לימות שאול לא קא שביק שמואל לימות שמואל אדזוטר מרנני אבתריה לא לימות שאול ולא לימות שמואל כבר הגיעה מלכות דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא אמר הקב"ה אקפיץ עליו זקנה
תענית ה
אבל בהחלט הקטנת את השאלה

לגבי סנחריב נניח שהתירוץ שאמרת הוא שיא הפשטות המשנה מדברת גם על מואב
אמר לו רבי יהושע, וכי עמונים ומואבים במקומן הן,
מתוך ידים ד ד
ולגביו כתוב
יא שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל-שְׁמָרָיו, וְלֹא-הוּרַק מִכְּלִי אֶל-כֶּלִי, וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ; עַל-כֵּן, עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ, לֹא נָמָר. {ס} יב לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְשִׁלַּחְתִּי-לוֹ צֹעִים, וְצֵעֻהוּ; וְכֵלָיו יָרִיקוּ, וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ.
ירמיהו מח

ידיעת התנך שלך הגיעה לדעתי מרקידת קדאצ'קה ??

אגב הנבואה של שבות בני עמון סותרת את נבואת צפניה
ח שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב, וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן–אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת-עַמִּי, וַיַּגְדִּילוּ עַל-גְּבוּלָם. ט לָכֵן חַי-אָנִי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי-מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה, מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה-מֶלַח וּשְׁמָמָה, עַד-עוֹלָם
צפניה ב
אולי אחד כמוך שבקיא בתנ"ך מגלישה באתרי אפולוגטיקה יועיל לישב את הסתירה בלי לחלוק על המשנה שטוענת ששיבת בני עמון לא התרחשה לפני צפניה

לא יודע איך כשכתבתי את השאלות שכחתי מהקושיה הזאת
הגמ' בסוף מכות אומרת
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח, ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג, יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:
מכות כד ב
הגמ' כאן מתיחסת ליציאת השועל כראיה לקיום נבואתו של אוריה הבעיה היא שמי שהתנבא על "הר הבית לבמות יער" היה מיכה
יח מיכיה (מִיכָה֙) הַמּ֣וֹרַשְׁתִּ֔י הָיָ֣ה נִבָּ֔א בִּימֵ֖י חִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־כָּל־עַם֩ יְהוּדָ֨ה לֵאמֹ֜ר כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת צִיּ֞וֹן שָׂדֶ֤ה תֵֽחָרֵשׁ֙ וִירֽוּשָׁלַ֨יִם֙ עִיִּ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה וְהַ֥ר הַבַּ֖יִת לְבָמ֥וֹת יָֽעַר׃
ירמיהו כו (נמצא גם במיכה ג יב)
על אוריה הפסוק אומר רק
כ וְגַם־אִ֗ישׁ הָיָ֤ה מִתְנַבֵּא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה אֽוּרִיָּ֨הוּ֙ בֶּֽן־שְׁמַעְיָ֔הוּ מִקִּרְיַ֖ת הַיְּעָרִ֑ים וַיִּנָּבֵ֞א עַל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְעַל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את כְּכֹ֖ל דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָֽהוּ. שם
ודברי ירמיהו שם הם
ד וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י לָלֶ֨כֶת֙ בְּת֣וֹרָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִפְנֵיכֶֽם׃ ה לִשְׁמֹ֗עַ עַל־דִּבְרֵי֙ עֲבָדַ֣י הַנְּבִאִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י שֹׁלֵ֣חַ אֲלֵיכֶ֑ם וְהַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹ֖חַ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּֽם׃ ו וְנָֽתַתִּ֛י אֶת־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה כְּשִׁלֹ֑ה וְאֶת־הָעִ֤יר הזאתה (הַזֹּאת֙) אֶתֵּ֣ן לִקְלָלָ֔ה לְכֹ֖ל גּוֹיֵ֥ הָאָֽרֶץ׃ {פ}.
כיון שאוריה התנבא נבואת חורבן רגילה ההוכחה לקיום נבואתו של זכריה נתנה מזמן ואין לה שום קשר לשועל המסכן
תוס' על המקום כבר הקשו את השאלה הזו ותירצו שמשמע שדיבר אוריה כמו מיכה התירוץ הזה פשוט לא נכון כנ"ל

בס"ד כ"ד באד"ב פ"ב

לבה"י – שלום רב,

אתה הוספת להקשות ממואב שבנבואת ירמיהו (מח) נזכר כמי ש'בגולה לא הלך', ואני הקשיתי מבעליס מלך עמון שהיה בימי ירמיהו (והוא ששלח להתנקש בגדליה בן אחיקם.

לפני שאחזור על תשובתי מערב שבת (היפה לשתי הקושיות), אבאר מניין למדו חז"ל ש'סנחריב בלבל את האומות'? מקור הדברים מדברי ההתפארות של סנחריב בבואו לצור על ירושלים :'כי אמר בכח ידי עשיתי ואסיר גבולת עמים…', ותרגם שם יונתן: 'ואגליתי עממיא ממדינא למדינא'.

זו היתה לא רק שיטתו של סנחריב, אלא גם של קודמיו – תגלת פלאסר השלישי, שלמנאסר החמישי וסרגון השני, והיא נמשכה גם בימי ממשיכיהם מלכי בבל. במקרה של מרד חמור כמעט את כל האומה, ובמקרה פחות חמור, הסתפקו בהגליית ה'אליטה', וכך מגלה נבוכדנצר בימי יהויכין רק את 'החרש והמסגר', וכשהמרד נשנה – הגלה כמעט את כל האומה בהשאירו רק מעט 'כורמים ויוגבים' עם מושל אוטונומי.

בימי סנחריב פרצו מרידות בכל רחבי האימפריה. אחרי שדיכא את המרידות בבבל – נפנה לדיכוי המרד במערב והגיע לאיזור עם צבא עצום. צידון וערים פניקיות (חוץ מצור) נכבשו, ואשדוד אדום עמון ומואב נכנעו. ועל ירושלים הטיל מצור ממושך בהציעו לתושביה לגלות ל'ארץ כארצכם', תכנית שלא התגשמה. לפי המקרא בשל מגפה שפרצה בצבאו, ולפי כתובת התפארות של סנחריב בשל הסכמתו של חזקיהו להעלות לו מס (וכמובן אינני מצפה ממלך אשור המתפאר שיזכיר את המכה שחטף, שהביאתו לוותר על תכנית ההגליה 🙂

לפי זה הצעתי בע"ש שסנחריב השאיר את ממלכות עמון ומואב במקומן, אך לקח חלק מהאליטות לגלות, והושיב בהן 'מתנחלים' מארצות זרות שבלבלו את 'טהרתם' האתנית של עמון ומואב.את המכה הקשה ל'טהרתם האתנית' קיבלו עמון ומואב בשלהי התקופה הפרסית כשפלשו הנבטים לארצותיהם והשלימו את תהליך 'בלבול האומות' שבו פתח סנחריב.

בברכה, יפאו"ר

לגבי הניגוד בין דברי צפניה על 'גלות עולם' לבין דברי ירמיהו על שיבת שבותם – ייתכן שחז"ל הבינו שדברי ירמיהו המאוחרים יותר מבשרים את ריכוך הגזירה האלקית עקב שיפור מעשיהם. מן הסתם עסקו המפרשים הסוגיה זו.

ישמתי לב, שנבואת ירמיהו על אדום פותחת בתוכן הזהה לנבואת עובדיה, שעליה מוסיף הנביא תוכן נוסף. ייתכן שגם הנבואה באותו פרק על ממון קדומה לימי ירמיהו, ונכללה בספרו בשל החידוש שלו 'ואחרי כן אשיב', וצריך בירור.

א. הקושיה מובגולה לא הלך לא מתורצת על ידי ההנחות היפות שלך שעדין משאירות גלות
ב. ככל שאנחנו ממזערים את החלק שקרה בימי סנחריב אנו מקטינים את הסיכויים לזה שחז"ל באמת התכונו לתיאוריות האלו
ג. חז"ל הניחו חזקה שבא סנחריב ובלבל את האומות גם במקום שאין להם מידע על כך יש לשקול את ההנחה הזו לאור התיאוריות המתעדכנות
ד. אם סנחריב הביא רק מיעוט של גולים אז גם לאחר היטמעות יהיה אסור להתחתן עם בני התערובות
ה. חז"ל דנו האם העם הידוע כיום כעמוני /מואבי /מצרי ללא איזה ידע שיש להם על זהותו לעם הקדום והסתמכו על החזקה דאות ג' (ולגבי מצריים יש מחלוקת תנאים האם שבו או לא)

בפירוט לדברי שצל מה שהוא אומר א' לא מישב את הקושיות (א' ב')ב' כדי לישב את ד' (או את הפסוק בנחמיה) הוא הוסיף את הנבטים הנחה לא נכונה כמו שכתבתי בה'

הערות נוספות
א. ביום שישי שצל כתב
הוא הגלה חלק גדול מהעם אך השאיר בארץ הרבה מבני שבטי ממלכת ישראל, והביא לארץ מתיישבים זרים מכותה ומספרוים, השיטה היתה ליצור בכל ארץ כבושה תערובת של עמים ‘מין בשאינו מינו….. בשיטה זו נהג כנראה אף בעמון. בניגוד לממלכת ישראל – בממלכת עמון השאר ‘מלך’ עמוני אוטונומי , אך הוא היה ‘ואסאל’ אשורי, אך האוכלוסיה עליה ‘מלך’ היתה ‘עיסה בלוסה’ שרק חלק ממנה היו עמונים אותנטיים, וחלק גדול היו בני עמים זרים
היום הוא כתב (לאחר הסבר על כך שלא תמיד היתה הגליה מלאה)
לפי זה הצעתי בע”ש שסנחריב השאיר את ממלכות עמון ומואב במקומן, אך לקח חלק מהאליטות לגלות, והושיב בהן ‘מתנחלים’ מארצות זרות שבלבלו את ‘טהרתם’ האתנית של עמון ומואב.את המכה הקשה ל’טהרתם האתנית’ קיבלו עמון ומואב בשלהי התקופה הפרסית כשפלשו הנבטים לארצותיהם והשלימו את תהליך ‘בלבול האומות’ שבו פתח סנחריב.
לא נורא תמיד מותר לאדם לשנות את דעתו ?
ב. בנחמיה כתוב
א בַּיּוֹם הַהוּא, נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה–בְּאָזְנֵי הָעָם; וְנִמְצָא, כָּתוּב בּוֹ, אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים, עַד-עוֹלָם. ב כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם; וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת-בִּלְעָם לְקַלְלוֹ, וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.
נחמיה י"ג
אבל ניתן לטעון שלמרות שבאותו תקופה כבר עמוני סתם לא היה בחזקת עמוני אמיתי היו כאלו שהיה להם יחוס מפורט (אולי ?? אשרי המאמין)
ג. השאלה על סנחריב נמצאת ברש ידים ובתוס' יבמות

בס"ד מוצש"ק שמיני תשפ"ב

בה"י – שלום רב,

על ההגליה החלקית של מואב בימי סנחריב, מדבר גם הרמב"ן בחידושיו ליבמות עו:

… וכן בכל מקום תולה בלבול בסנחריב, והיינו דכתיב "ואסיר גבולות עמים", דהגבולות הסיר מכל האומות. עמון ומואב לא הגלה אותן סנחריב, אלא שהחריב מקצתן, דכתיב בהו בישעיהו: "בשלש שנים כשני שכיר, ונקלה כבוד מואב, ושאר מעט מזער לוא כביר"", הרי שנשארו מקצתן שלא גלו כלל, ובהם נאמר בנבואה של נבוכדנצר "שאנן מואב מנעוריו ובגולה לא הלך", אלא לפי שהביא סנחריב אחרים והושיבן באותן מקומות שהחריב, כדרך שעשה בכל העולם – לפיכך כל גר שבא מארץ בני עמון, מותר לבוא בקהל, ורובן מאותם עממים, וכל דפריש מרובא פריש. ומ"מ יש בהם שנשארו במקומם מעולם, אפילו אחר נבוכדנצר…'.

נמצינו למדים שיש שתי נבואות על גלות מואב:

נבואה מימי ישעיהו, שנקצב לה זמן 'שלוש שנים כשני שכיר' שבה נאמר שיישאר במואב 'מעט מזער לוא כביר' [שכנגד הגולים הרבים הביא סנחריה, לפי הרמב"ן, מתיישבים זרים שהפכו את המואבים למיעוט בארצם).

והבואה שניה של ירמיהו, על גלות נוספת של מואב (שהתקיימה אולי בתקופה הפרסית וההלניסטית, עם פלישת הנבטית, שבה איבדו עמון ומואב עם את עצמאותם המדינית וזהותם הדתית תרבותית. כך שבימי התנאים נראה ברור ש'רבו הנוטפין על הזוחלין' ולכן מרבית התנאים סברו שהעמונים והמואבים שבארצותיהם אינם אותנטיים.

בברכה, יפאו"ר

הדיעה של התנאים ש'עמון ומואב' שבו, יכולה היתה להתקיים בתנאים של האימפריה הפרסית וההלניסטית, שבהן הפך העולם ל'כפר גלובלי'. כך באמת קרה אצל שכניהם היהודים, שמכמה רבבות בתחילת 'שיבת ציון' היו למאות אלפים ויותר בשלהי ימי הבית.

אלא שאצל היהודים היו נביאים חכמים סופרים ואהשי כנסת הגדולה, שהנהיגו את העם להמשיך לראות בארצם את המרכז הדתי ולא להיטמע בתרבותם של שכניהם. אצל המואבים והמואבים קשה מאד להניח קיומה של 'רפטריאציה' בממדים אלה.

אנשי כנסת הגדולה הקימו עדות בכל מקום ומקום, שהתורה ודברי הנביאים, והתפילות לגאולה היו במרכז חייהם. הם הקפידו לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה וכך המשיכה ציון להוות את המרכז הרוחני והדתי. ומתודעה דתית לעליה בפועל – קצרה הדרך, ולכן אף שעדיין נשאר רוב העם בגלות – היה גידול מתמיד ומרשים ביישוב היהודי בימי בית שני, עד שבאו החורבן ודיכוי מרד בר-כוכבא שהמעיטו את היישוב היהודי בארצו

בס"ד כ"ד באד"ב פ"ב

לבה"י – שלום רב,

עיון בירמיהו כו במקורו, מלמדנו שה'אנשים מזקני הארץ' שהליצו בעד ירמיהו, השוו את דבריו 'הקשים כשלו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב' לדבריו הקשים של מיכה המורשתי: 'ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער', ירמיהו כמיכה מנבא על חורבן טוטאלי, וחובתנו לנהוג כחזקיהו, שתגובתו לנבואה הקשה של מיכה היתה ש'ירא את ה' ויחל את פני ה' וינחם ה' על הריה אשר דבר עליהם'

ודאי שרבי עקיבא ידע ש'אוריה הכהן וזכריהו בן יברכיהו' שאותם החתים על מכירת השדה, אינם 'אוריהו בן שמעיהו' שנרצח בימי יהויקים ו'זכריה בן עדוא' הנביא שעדיין לא נולד. אך רבי עקיבא אומר שירמיהו לא בחר בכדי עדים בשם 'אוריהו' ו'זכריהו' לעיסקת המכירה שנועדה להבהיר לעם שהגלות היא זמנית, ובסופו של דבר נשוב לארץ. שני עדי המכר רומזים בשמותם על שני הנביאים – אוריהו הקדום וזכריה העתידי – ללמדנן ששני הצדדים ההופכיים – החורבן הנורא והשיקום – הם שני צדדים של מטבע אחד. יש גאן תהליך ארוך טווח: החורבן הקשה – הוא הסולל את הדרך לתשובה המביאה לשיקום ולריפוי.

רבי עקיבא צפה את האחרית עוד בראשית. בדורנו יש רבים שחוו גם את מוראות השואה וזוועות המלחמות, אך גם ראו בעיניהם את ירושלים הבנויה שזקנים מופלגים יושבים בה, לצד ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

את נחמיה יג – נשאיר בע"ה למחר

זה שהרמבן כבר כתב שאין סתירה בין הפסוק שאנן מואב וכו' לגלות או חורבן קודמים לא מקטין את השאלה עכ"פ יש"כ על המראה מקום החדש

המשך מאתמול תירוץ התוספות (יבמות עו ב) והרש הוא שבאמת נבוכדנאצר הגלה את עמון וקראו לזה על שם סנחריב

שצל שמתי לב שיש לך מנהג להתעלם מטענות שנאמרו ולא מסתדרים עם התירוצים שלך ובמקרה דנן לזה שכל הקישור של דברי רבי עקיבא היה על סמך הר הבית לבמות יער

לבה"י – שלום רב,

על הבחנתך בין נבואת ירמיהו לנבואת מיכה, עניתי שהזקנים המגינים על ירמיהו אומרים למלך שכבר ניבא מיכיהו נבואה כזו. הן 'כשלו יהיה הבית הזה' והן 'הר הבית לבמות יער' משמעותם אחת: חורבן טוטאלי. זה טבעו של מקום חרב שהופך למקום מגורים לחיות השדה.

רבי עקיבא וחבריו התנאים בקיאים במקראות ישר והפוך (ובזמנם גם האדם הפשוט שמגיל חמש עד עשר שינן מהבוקר עד הלילה את כ"ד ספרי המקרא – שלט במקרא, כ"ש התנאים שדקדוק המקראות היה היסוד למסקנותיהם ההלכתיות והאמוניות), כשרבי עקיבא מדבר על נבואת אוריהו 'והר הבית לבמות יער" (ביטוי שהעדיף בשל השועל) – ברור לכולם שמדובר בנבואת מיכה הזהה בתוכנה לנבואת אוריהו.

רק באוירה של בקיאות טוטאלית במקראות אפשר להעלות בין רגע את המהלך האסוציאטיבי המורכב הכורך את השועל ב'במות היער', וממיכה לאוריהו בן שמעיהו, וממנו ל'אוריה הכהן וזכריהו בן יברכיהו' עדי שטר המקנה של ירמיהו, וממנו ל'זכריה בן עדוא' נביא הנחמה.

זה מחד, נראה כ 'ווארט חסידי' שלוח רסן, ומאידך, יש כאן ירידה לעומקה של קניית השדה ע"י ירמיהו רגע לפני החורבן, כדי לבטא שרגע החורבן – כבר נובטים זרעי הגאולה, ונבואות החורבן והנחמה, 'בדיבור אחד נאמרו'.

אם תזכה לקרוא במקראות ובדברי חז"ל כמקור לאמונות דיעות וערכים – תבין גם את רזי הסגנון והעיצוב הספרותי, שניגודים משלימים ואסוציאציות ומשחקי-מילים הן מאבני הבניין האמנותי. ולא 'תקלות'

בברכה, חנוך הענך פלטי-פיינשמקר

הרמב"ן הראה שכבר בימי אשור גלו רוב המואבים מארצם, שהרי ישעיהו מנבא שבתוך שלוש שנים יתקיים 'ונקלה כבוד מואב ושאר מעט מזער'

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

בס"ד כ"ד באד"ב פ"ב

לבה"י – שלום רב,

לשאלתך – מפני מה הביאה קריאת איסור 'עמוני ומואבי' להיבדלות מנישואין עמהם אחרי שכבר בטלו המואבים והעמונים האותנטיים ברוב? – יפה תשובתו של הרב שרלו ('עמוני ומואבי…', אתר 'כיפה') לשאלה דומה: מפני מה נאבק נחמיה בנישואין לעמוניות ומואביות, הרי כבר נקבעה ההלכה 'עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית'?

והשיב הרב שרלו:

' נחמיה אינו מנהל את המלחמה על רקע מצוות התורה ואיסור עמוני ומואבי. נחמיה מנהל את המאבק על רקע העובדה שמדובר בהתבוללות. ייתכן כי מבחינה פורמלית אין איסור, ועוד יותר – ייתכן כי היה גיור פורמלי (בדיוק כמו שביאר הרמב"ם את סיפור נשות שלמה.

ברם, נשים אלה ייבאו לאומה הישראלית את תרבותן הזרה לחלחול תרבות זאת לתוך עם ישראל. מכאן המאבק הגדול. העובדה כי הילדים צומחים כחצי גויים, והדבר בא לידי ביטוי בלשונם – רק מעידה שמאבקו של נחמיה צודק.

ללמדך, שהעובדה שעומדים בקריטריונים הלכתיים – אין בה די, מנקודת מבטה של הנבואה. הבואה בוחנת את הדבריםמבפנים "וה' יראה ללבב", והיא קובעת כי על אף העובדה שייתכן ותהליך זה היה לפי ההלכה – הוא היה תהליך של התבוללות. כך יש לשפוט אותו, ולפיכך נחמיה הנהיג את המאבק נגד זה.

על דרך זו יש להסביר את ההשתכנעות להיבדל מהעמונים והמואבים. הלכתית אין האיסור חל מכיוון שאין אלו 'עמונים ומואבים' גנטיים. אך התכונה הנפשית של אכזריות וניכור מובנית עמוק בתרבות העמונית-מואבית וגם העמונים-מואבים החדשים איצו תכונת אופי שלילית זו.

בברכה, אליעם פיש"ל וורקהיימר

וכך נלע"ד כוונת חז"ל במגילה שחכמי ישראל הציעו לאחשוורוש להפנות את משפטה של ושתי לבני מואב ה'שאנן מנעוריו'. הרי משפטה של ושתי הקיים בשושן, אך רוחם של השופטים היא ממש רוח ה'שאננות', האדישות המנוכרת נטולת החמלה – שאיפיינה את התרבות העמונית-מואבית.

אף הזיהוי של 'ממוכן הוא המן', מתפרש ע"י מהר"ל ב'אור חדש' לא כזיהוי כנשמעו, שהרי הגמ' אומרת שאחשוורוש הרג את השופטים שייעצו לו לסלק את ושתי. הזיהוי הוא בשיטת העבודה. הן ממוכן והן המן לוקחים כעס אישי יצרי ועושים ממנו 'אידיאולוגיה מתקנת עולם'.

לא מכובד להעניש את ושתי/ מרדכי סתם ככה כי היא לא מכבדת אותך. צריך למצוא כאן איום אידיאולוג על סדרי השלטון או המשפחה באימפריה כולה. האישה/ העם הסרבנים מאיימים על כל סדרי החברה והמדינה. לא פחות 🙂

א. בקשר לדברי הרמבן זה שיש עוד סתירה בנך לא מוכיח שהראשונה לא קשה (להפך ע"ע תנא ושייר ?) בפרט שניתן תמיד להמציא ישובים (ע"ע צור)
במקום אליו יבאת את דברי הרב שרלו הם לא שייכים
לא נראה לי שיש צורך להוסיף יותר מהפסוקים הבאים
א בַּיּוֹם הַהוּא, נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה–בְּאָזְנֵי הָעָם; וְנִמְצָא, כָּתוּב בּוֹ, אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים, עַד-עוֹלָם. ב כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם; וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת-בִּלְעָם לְקַלְלוֹ, וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. ג וַיְהִי, כְּשָׁמְעָם אֶת-הַתּוֹרָה; וַיַּבְדִּילוּ כָל-עֵרֶב, מִיִּשְׂרָאֵל.
נחמיה יג
לעצם דבריו אולי אתיחס בהמשך

אופס טעות
ההוכחה של שצל בשם הרמבן היתה שאם כתוב כבר בישעיהו שמואב גלו אז אין סתירה בין שאנן מואב להנחה של חזל על סנחריב שבלבל את כל האומות
ומה שכתבתי בהודעה הקודמת היה טעות