פתרון אפשרי לבעיית הסיבתיות של יום

שלום וברכה. 
ראשית, אני מבחין בין עיקרון הסיבתיות (דהיינו, לכל דבר יש סיבה), לבין הסיבתיות עצמה (יש דבר כזה סיבה). טיעוני מתרכז בסיבתיות עצמה, בלי להתחייב לכך שלכל דבר יש סיבה.
דיוויד יום טען שסיבתיות היא אפריורית, ולפי הבנתי גם אתה מסכים איתו. אולם הנה פתרון אפשרי: כולנו חשים בסיבתיות מהילדות, כשאנו מפעילים כוח על משהו והוא זז. כמובן, אפשר לטעון שזו רק תחושה. אבל כפי שלומדים בפילוסופיה של הנפש, גם הראייה היא רק תחושה, וכך גם שמיעה. מכאן, שאם מסיקים על קיומו של כיסא מתוך תחושה (ראייה של הכיסא), כך אפשר גם להסיק על קיומה של סיבתיות מתוך תחושה (הפעלת כוח על כיסא והרגשה שהוא זז בעקבות הפעלת הכוח שלי). 
 
זה לא אותו מקרה בו אני רואה משהו אחר מזיז כיסא, שכן במקרה זה איני חש את הסיבתיות הזו אלא רק רואה מתאם.
 
וכמובן יכולה להעלות התנגדות נוספת שאומרת שיכול להיות שדווקא כשאני מרגיש שהפעלתי כוח, אז הכיסא זז, ואז יש פה מתאם ולא סיבתיות (למרות שאני חש סיבתיות). על כך אני עונה, שיכול להיות שדווקא כשאני מרגיש שאני רואה כיסא, אז אלוהים מכניס לי אידאה של כיסא (הגישה של ברקלי), ואז אין פה כיסא קיים אלא רק כיסא כאידאה שאלוהים מכניס לי לתודעה. 
 
כפי שאתה רואה, אני מנסה לעשות אנלוגיה בין תחושת הפעלת הכוח (ממש לחץ פיזיולוגי) לתחושת ראייה, כאשר כפי שאני מסיק על קיומם של דברים מראייה כך אני מסיק מקיומה של סיבתיות מתוך תחושת הפעלת הכוח. כך, אני אולי מצליח להפוך את טענת הסיבתיות לטענה אפוסטריורית, כפי שקיומם של דברים היא טענה אפוסטריורית. 
 
אשמח לדעתך על הטיעון.