צניעות

כך כתבת בטור על צניעות – הדיון הנ"ל נפתח באמירה של החזו"א שאומר זאת בפירוש:

מעשה ברבינו החזו"א זיע"א שבא אליו בחור בקשר להצעת שידוך שהאמא של הבחורה הולכת בלי כיסוי ראש, אם לגשת להצעה כזו. ענה לו החזו"א: אם היא באה מבית ליטאי אתה יכול לגשת כי בליטא לא כולם הקפידו ע"כ, אבל אם היא מבית הונגרי, אל תיגש כי זה מראה על קלקול

לא זכרתי. אתה באמת רואה כאן שצניעות היא עניין תלוי נסיבות. זה לא אומר שמותר ללכת בלי כיסוי ראש, אבל צניעות היא עניין רחב יותר מאשר הלכה.

לא בהכרח. אני טוען שכל מה שנאמר זה שאין הדבר מעיד על קלקול כללי. הקלקול הוא מתוך אי ידיעה או הרגל רק בשיער.

נקדים ונאמר שיש הבדל מהותי בין ערוה מדאורייתא (דת משה) לבין ערוה מדרבנן (דת יהודית). דת משה לעולם אינה משתנה, ואינה תלויה במנהג המקום, ודת יהודית משתנה לפי המקום והזמן, כפי המנהג העכשווי של הנשים הכשרות באותו מקום (המושג נשים כשרות פירושו נשים המקפידות הקפדה מלאה בשאר המצוות).

דת משה כוללת בכיסוי הגוף את מקום התורף ועיקר הגוף עד המרפק ועד הברך, כולל. מכאן ואילך הוא דת יהודית ותלוי במנהג (לא כאן המקום להאריך בראיות).

אבל בשיער, נחלקו הפוסקים האם הוא דת משה או דת יהודית.

לשיטת רוב ככל הפוסקים כיסוי ראש הוא מדאורייתא (לפי הגמרא בעירובין דף ק – סיבת הדבר הוא משום קללת חוה), וכפי פשט הגמרא בכתובות דף ע"ב, "דאורייתא היא".

אמנם הגר"ע יוסף הוכיח בשו"ת יחוה דעת (חלק ה' סי' ס"ב) שזה אינו מוכרח: "והנה אע"פ שהגמ' מקשה בפשיטות דאורייתא היא, אין מזה הוכחה גמורה שאיסור תורה הוא, וכמו שכתב כיוצא בזה המאירי (בכתובות קג:), שזה שהקשו בגמרא שם, כיבוד אשת האב דאורייתא, אינו אלא מדברי סופרים וסמכוהו על המקרא, וכן מצאנו בהרבה מקומות כיוצא בזה, כמו בתענית (כח:) הלל דראש חודש לאו דאורייתא, מכלל דשל מועדות דאורייתא? ובמועד קטן (יא:) שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא. וכן בהרבה מקומות (וציין הרה"ג המו"ל ר' אברהם סופר לראש השנה לב ע"ב אין עולין באילן, דאורייתא. ועיין בפירוש רש"י שם). וכן כתבו התוספות חגיגה (יח.) ד"ה חולו של מועד, והרא"ש בפסקיו (ריש מועד קטן), ובספר יראים (סוף סימן קי"ג), ובמאירי (מועד קטן ב.). ע"ש. ובמאירי ראש השנה (ט.) כתב, ותוספת של יום הכפורים אינו אלא מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא. ויש חולקים ממה שאמרו בביצה (ל.) תוספת יוהכ"פ דאורייתא, ואין הכרח בכך, שכבר מצינו בכמה מקומות בש"ס שקורא דברי סופרים דאורייתא, כשהוא דבר שיש לו לעיקר שלו סרך מן התורה, אף על פי שאותו ענין אינו מן התורה". עכ"ל, וע"ש שהכריע לבסוף לגבי כיסוי הראש שהוא איסור דאורייתא.

אך מיעוט הפוסקים נקטו שכיסוי הראש הוא דרבנן ותלוי במנהג.

אין בכך נפקא מינה לדינא, היות ומכל מקום המנהג העכשווי הוא שמאה אחוז מהנשים שומרות המצוות מכסות את ראשן, וממילא אין שום מקום להקל בזה, כי המנהג נקבע ע"פ הנשים הכשרות. אבל יש בזה סניף נוסף להקל בפאה למשל, או לגרושה ואלמנה שהגר"מ פיינשטיין התיר לה ללכת בגילוי ראש.

ואפרט את הסוברים שכיסוי הראש מדרבנן או מנהג:

ראש לכולם הוא תרומת הדשן סי' רמ"ב, שכתב בדעת הרמב"ם שפריעת ראש איסורה מדרבנן, וזה לשונו: "ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו, ומסתמא סבירא ליה הא דפריך תלמודא 'דאורייתא היא' רצונו לומר רמז דאורייתא יש לה".

וכן כתב הרה"ג רבי יוסף נסים בורלא ראב"ד לעדת הספרדים בירושלים דאז, בספר "וישב יוסף" (חלק יו"ד סי' ב'), שאיסור פריעת הראש הוא תקנת חז"ל, ומהתורה יש לו סמך בעלמא:

"אזהרה שמענו מתנא דבי ר' ישמעאל דלא יצאו בפריעת ראש ואפי' דאין איסורא מדאורייתא, ואף אי רגילי, אין זה דרך צניעות. ותנינן שתצא בלא כתובה משום דת יהודית… גילוי שיער אשה דאיסורייהו לאו משום דהן החמירו על עצמן, אלא איסורייהו מדרבנן, ואסמכוה אקרא דמראך נאוה וכו'… איסורייהו מאזהרת תנא דבי ר' ישמעאל וכו' וסוף כל סוף יש סמך מן התורה… מתקנה ואזהרה מתנא דבי ר' ישמעאל הנזכר בסוף המדיר, וא"כ חזר הדבר שהוא תקנת חז"ל. הא ודאי משום סייג וגדר נגעו בה… איסורייהו דרבנן ויש לו סמך מדאורייתא ומשום סייג עשו".

ועוד כתב שם, במה שתמה עליו השואל על מה שאמר שהוא איסור דאורייתא, וזה לשונו, "ודבריו אינם אלא מן המתמיהין, דפעם הראה עצמו כמנוצח במה שהוכחתי דפריעת ראש לאו דאורייתא אלא אסמכתא בעלמא, ופעם נראה מדבריו כמחליט בדעתו דפריעת ראש איסורו מדאורייתא דוקא, אך בלתי שום סיוע וראיה לדבריו רק בדברים בעלמא, וגם לא הראה לנו שום סתירה לדברי אשר הוכחתי שאין איסורו מדאורייתא. ע"כ. וע"ז השיב המחבר וזה לשונו, השתוממתי על המראה וראיתי כי תואנה הוא מבקש לסתור דברי וכו'. ותהילות לאל הכל כתוב על ספר ומראש ועד סוף לא ימצא בכל דברי שכתבתי דפריעת ראש איסורו דאורייתא, כי אם בזאת היתה אמרתי כי פריעת ראש רמוז בדאורייתא, ופעם אחת כתבתי דאיסורו מקרא דפרע את ראש האשה, דרצוני לומר רמוז בקרא דופרע וכו', זהו אשר כתבתי, ולא ידעתי היכן מצא בדברי דפריעת ראש איסורו מדאורייתא בהחלט, אין זה כי אם סברת הראש ואין זה מדרכי הלימוד הלומדים להוציא הדין לאורה. ועיין בספר באר שבע דאיסור פריעת ראש הוי מדאורייתא מקרא, ע"ש באורך, ועליו תיפול קושייתו".

וכן כתב הגאון רבי יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים חלק ג' (סי' אלף תתפ"ד):

"יסוד מוסד לכל הפוסקים, אשר בנו עליו כמו רמים מקדשם, הוא מה שדרש ר' ישמעאל, "ופרע את ראש האשה, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש" (כמש"כ במסכת כתובות עב.) ופרש"י ז"ל… "מדכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתה לאו פרוע הוה, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר"… ולפי' השני ג"כ אין האסור מצד עצם הדבר של גילוי שיער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה… וא”כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות וכש"כ שאין להן בגלוי הראש שום ניוול… א"כ נעקר האסור מעיקרו ונעשה היתר…

האידנא שכל הנשים מגלות שיער כל ראשן, חזר שיער הנשואות כשיער הבתולות שכולן מתאימות רגילות לגלותו, כי מידי הוא טעמא בבתולות, משום דרגילות לגלותו לא מקרי בגילויין פריצות, הוא הדין והוא הטעם האידנא בנשואות הרגילות לגלותו, דלא הוי בזה שום פריצות חלילה, וכן לענין מש"כ שיער באשה ערוה (ברכות כ"ד), מידי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוא הדין בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".

[את דבריו כתב כששימש רב באלג'יר, וחשב לתומו שכל הנשים בכל העולם הפסיקו לכסות ראשן].

וכן כתב הגאון רבי יצחק שמחה הלוי הורוביץ זצ"ל, מרבני ארה"ב, בספרו "יד הלוי" (על ספר המצוות, עמ' קמ"ג):

"מהא דאמרו פרועת ראש דאורייתא אין שום קושיא [מדוע לא נמנה במנין המצוות], דאינו מצוה בפני עצמה, ותלוי במקום ובזמן… אין הפרש בין בתולה לאשת איש, ואם איסור אשת איש חמור, מה בכך, הלא גם פנויה בכלל עריות כמבואר בסנהדרין (סוף פרק בן סורר) ומה גם שכל הפנויות בזה הזמן נדות הן, וכן כתב הרמב"ם (פרק כ"א מאיסורי ביאה) והטור והשו"ע (אה"ע סי' כ"א) בהדיא וזה לשונו: "לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש", והוא מש"ס כתובות שם, דתנא דברי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא ילכו פרועות ראש, ולא חילק בין פנויה לאשת איש, וכן כתב הכסף משנה והב"ח… האמת יורה דרכו כי מקומות מקומות יש, והכל תלוי במנהג המקום…"

"היום המנהג כמעט בכל ערי ישראל, וביותר במקומנו בארץ החדשה [ארה"ב], שכולן יוצאין היום פרועות ראש בשוק, וכבר הותר הדבר אף לנשי ישראל הכשרות והצנועות, ומי הוא שיערב לבו לגמור דינן כפרוצות וכעוברות על דת, דא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה… ואחרי שדרכן כהיום כן, הרי הן כבתולות לפנים שהיו דרכן בכך ולא נאסרו בזה, ושערותיהן כבשרן שהמקומות שדרכן להיות מכוסות אסור לגלותן, כמו שדקדק הטור (סי' ע"ה) וכתב "טפח המגולה באשה במקום שדרכה לכסות, וכן שיער של אשה שדרכן לכסותן אסור לקרות ק"ש כנגדן" אבל המקומות שדרכן להיות מגולות בין בבשרן בין בשערן, הרי הן כפניהן וידיהן דמותרין לצאת מגולות בחוץ, והא דאמרו (ברכות כד.) "שיער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים", ופרש"י "מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מינה תאוה היא" היינו במקום שדרכן לילך בשערות מכוסות.

וקרא אסמכתא בעלמא הוא, כאשר רגילין רז"ל בכל מקום לסמוך דבריהם על איזה פסוק כידוע, דאי לא תימא הכי, אלא לימוד גמור הוא מדברי קבלה לכל מקום ולכל זמן, מדוע לא למדו גם כן כי אף האשה ערוה שנאמר אפך כמגדל הלבנון, עיני אשה ערוה דכתיב עיניך יונים וכיו"ב שזכר שם, ויגיד עליו רעו, שאמרו שם "קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב", ואע"פ כן כתבו בהגהות מיימון הובא בב"י ובב"ח שם דקול הרגיל בו אין לחוש, והוא כמו שכתבנו, וכ"כ במקורן של דברים שם דאמרו פרועת ראש דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה וכו' פרש"י ז"ל בפירוש השני שכתב עליו וכן עיקר, דלמדו זאת מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש עכ"ל, ומבואר דרש"י עצמו כתב דבמנהגא תליא מילתא… כתבתי כל זה לא להלכה למעשה, רק ללמד זכות על בנות ישראל".

ובתשובה שנדפסה בירחון "דגל ישראל" (מדור השו"ת, עמ' 274), כתב עוד: "ואם אמרתי בתשובתי לחד מרבנן קשישא בירושלים ת"ו, דהא דקיימא לן דד"ת אין להם שינוי ולא תמורה, אינו אלא בדברים המפורשים בתורה, אחיכו עלי, כאילו מלבי הוצאתי הדברים האלו, והם מבוארים בדברי רבינו הרמב"ם ריש פרק פ"ט מהלכות יסודי התורה, ובדבר שאינו מפורש בתורה, לא לבד כי בית דין הגדול היו יכולים בכל פעם לשנותם כמש"כ הרמב"ם בריש פרק ב' דממרים, כי אם גם מנהג ישראל היום בכוחו להחליף דיני התורה, כמש"כ בירושלמי (פרק ז' דבבא מציעא הלכה א' ופרק י"ב מיבמות הלכה א') דמנהג מבטל הלכה…. ומבואר דאפי' קדמה הלכה למנהג, המנהג עוקרו, ובפרט בענין פריעת הראש שכבר הוכחתי בראיות ברורות דכל עיקר איסורו מתחילתו לא היה אלא משום מנהג, שכך נהגו הנשים באותן הדורות, דודאי אתי מנהג ומבטל מנהג.

ובאיסור יותר מפורש מאיסור פריעת ראש באשה, והוא איסור חדש, שכל הראשונים כהרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש והטור והשו"ע והסמ"ק כולם קיימו וקבלו להלכה דאיסורו מהתורה אף בזמן הזה ואף בשל גוי, והעם נהגו – שלא ברשות חכמיהם – להתיר, ואוכלים אותו באין מפריע, ולא ראיתי מי שיצא נגדם בקולות וברקים לגדור בעדם, אדרבה כל האחרונים כולם כהב"ח והבאר הגולה והט"ז והמג"א ועוד מגדולי האחרונים, כולם יצאו ללמד עליהם זכות, אף שהאוכלים לא פנו אליהם בשאלותיהם כלל, אלא הם בעצמם מצאו עצמם ברעה לומר על עם ה' כולם שיצאו ועמדו מחוץ לגדרי התורה חלילה.

והוא הדבר אשר התעורר החפץ גם בי ללמד זכות על בנות ישראל במדינה הזאת, שכולן באין יוצאת מהכלל, אף מבנות ונשי בני הרבנים שהרימו עלי בקולם, גם הן יוצאות וראשן פרוע בשוק, וחס לנו לדונן כפרוצות ועוברת על דת משה, לא ניחא ליה למרייהו דנאמר הכי, וחיפשתי ומצאתי להם היתר מהתורה, דאמרי מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות, ובזמן שגדולי ישראל הנזכרין שהתקנו בהיתר חדש, תלו עצמן למען זכות את ישראל בהיתרים פורחים באויר, כמו שהעיר הגר"א עליהם, עמדתי אני בעזר השם על דעת אמיתה של תורה, כמו שהראיתי בספרי, שכל עצמו של איסור פריעת ראש באשה אינו תלוי אלא במנהג… ואם בירושלים המנהג גם היום שלא תצאנה הנשים פרועות ראש בשוק, בוודאי אצלם האיסור במקומו עומד כמו שהוכחתי בספרי, וכל אשה שתצא שם בשוק וראשה פרועה, תצא שלא בכתובה כעוברת על דת משה".

ושם בדבריו ציין לפוסק נוסף שכתב כן: "ראיתי אחד קדוש שהבין כן בפשיטות מדברי רש"י הנזכרים, הלא הוא הגאון דובער מייזליש זצ"ל, רב ואב"ד דק"ק וורשה, בספרו חידושי הר"ד על ספר המצוות, ע"ש".

וכן כתב הגאון רבי אברהם רומנו זצ"ל, רב העיר סרייבו שבבוסניה, בספרו "אברהם אברהם" (ח"ב, פרשת נשא), "ראשה פרוע דאורייתא היא, רצונו לומר גזרה אלימתא דרבנן דאסמכוה אקרא, דגזרה דאסמכוה אקרא אלימא מגזרה דלא אסמכוה, ואיך המשנה אומרת דת יהודית, דמשמע מנהג בעלמא שנהגו הנשים העבריות. ומתרץ, מדאורייתא – דהיינו האסמכתא – די בקלתה, ודת יהודית צריך רדיד על קלתה כשהיא יוצאת לרה"ר. אבל מדאורייתא ממש אין איסור אפי' לרה"ר פריעת ראש גמורה בלתי שום כיסוי.

והפוסקים העתיקו דאורייתא כמו שכתב בש"ס, ולא נחתו לפירוש דלאו דין דאורייתא אלא אסמכתא בעלמא, וכמו שעשו הרא"ש והתוס' והמרדכי ב'וקידשתו' כדאיתא בגיטין… והקשה הקרב"ן בגיטין משם הרמג"א דבגיטין אמר בהדיא שהוא דאורייתא ע"ש, ונ"ל אסמכתא קרי ליה מדאורייתא וכו'. עוד אפשר לבאר כמש"כ הגאון שב שמעתתא (ש"ד אות ח"י)… ניחא ליה לתרוצי לפי טעות המקשן… וכמו כן י"ל בכתובות דף ע"ב דהמקשן הקשה ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתב ופרע את ראשה האשה ותנא דבי רבי ישמעאל וכו', לא ידע את סוף הברייתא דתני אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, וא"כ הוי אסמכתא. והתרצן תירץ לו לפי טעותו, מדאורייתא קלתה שפיר דמי, אבל לפי האמת דמדאורייתא אין צריך כלום, והכל מדרבנן". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי אשר גרוניס זצ"ל, רבה של וילטשין בפולין, בספרו "פרי אשר" (סי' י"ב, עמ' ק"א): "והיה נראה לי לומר, דאף שנקטו בגמ' ראשה פרוע דאורייתא, אין הכוונה שזהו כאחת מתרי"ג המצוות, רק כיוון שהוזכר בתורה מנהג קדמונים שנשים לא רגילות ללכת בגילוי ראש, נקרא זה "דאורייתא". וכיו"ב מצינו בתוס' גיטין מ"ז וכו', ובתפארת ישראל ערכין (פ"ג מ"ה) "קיימא לן כתובת בתולה היא דרבנן, אע"פ שכתוב בתורה כמוהר הבתולות וכו' כך היה במורגל… כן הכא התורה נקטה המנהג המוסרי שהיה גם בין אומות העולם. וזה מצוי בתלמוד שנקטו "מדאורייתא" ואינו מהתורה ממש… [ומאריך בראיות] והכא נמי בענין פריעת ראש באשה שאין אזהרה מפורשת בתורה, רק מדציוותה צורה בסוטה 'ופרע את ראשה' שמעינן מכאן, שהיה דרכן לכסות ראשן. וזה שאמרו מדאורייתא היא, יען שהיא מסורת אבות מזמן התורה, ונזהרו בזה בנות ישראל אלפי שנים, וזהו דת משה ויהודית".