קבלת הרבים וספק דאורייתא
שלום וברכה!
- ראיתי שאמרת בכמה מקומות בשם הבית ישי שהתלמוד מחייב משום שקיבלנו אותו על עצמנו. אני מבין כיצד קבלת ציבור יכולה לחייב אותו בדברים מעבר לחיובים הרגילים (דומה לנדר וכו\'), אך כאשר דנים על פסיקת הלכה , האם מה שמעניין אותנו איננו האמת ההלכתית ואז מה מועיל לי שאני מקבל על עצמי את פלוני אלמוני? האם הכוונה שאנחנו כביכול מקבלים על עצמנו את התלמוד בתור \'מרא דאתרא\'? אם כן כיצד הרב פישר לומד את הדין הנ\"ל מדברי הרמב\"ן במשפט החרם – כיצד ניתן להקיש בין קבלת מרא דאתרא שזוהי קבלת מרות לבין קבלה חיובים נוספים שזוהי קבלת עול? הרי מרא דאתרא מסתבר שאפשר להחליף ואדם יכול לשנות רב ואילו נדר זה יותר מסובך….
2. ראיתי שהאחרונים חקרו האם דין דאורייתא לחומרא הוא מדין ספק או מדין ודאי וכלל לא הבנתי את הדברים – הרי ממה נפשך אם דין החמרה בספיקות הוא דין כללי שאומר לך להיזהר מהספיקות אזי אף אם בפועל כלפי שמיא גליא דאין כאן עבירה סוף סוף עברת על ההוראה להיזהר ואם מדובר בסניף של כל מצווה ומצווה, אזי מסתבר שהכוונה שאף ספק כלול ב\'שיעור\' של המצווה מעיקרא (אחרת אינני רואה פשר לדברים מדוע מצד המצווה עצמה יש להחמיר בספיקות) ואז גם מדובר בדין בתורת ודאי – אשמח אם תוכל להעיר את עיניי.
1. האמת היא רק מרכיב אחד בפסיקת ההלכה. גם ציות לסנהדרין לא נובע מזה שהיא צודקת אלא מזה שיש לה סמכות. הוא הדין ביחס לתלמוד. מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל ולא לי אישית, ההחלטות של עם ישראל מחייבות אותי. בדיוק כמו קבלת התורה בהר סיני.
2. לא רואה את הקשר בין הדברים שהצגת. ניתן לדון האם חיוב להחמיר בספקות נובע מהחשש שמא תפגע באיסור או שהאיסור הוא על עצם הכניסה לבית הספק (כך דן בריש שע"י). בלי קשר לזה ניתן לשאול האם זה איסור עצמאי או סניף של כל אחד מהאיסורים לחוד. השאלה האם ה מדין ודאי או מדין ספק כנראה מתארת את השאלה הראשונה.
אבל כל זה רק הערה צדדית. את עצם שאלתך לא הבנתי. הצגת שני צדדים ולכל אחד יש השלכות. אז מה השאלה?
א. מילא לגבי סנהדרין התורה נתנה להם סמכות להכריע, אבל כאשר מדברים על קבלת עם כאשר הם לא מכריעים בתור "סנהדרין" מניין לנו שיש להם סמכות לכך?
ב. כוונתי היא כזו – אינני מבין את הבדל בין 'חשש שמא תפגע באיסור' או 'שהאיסור הוא על עצם הכניסה לבית הספק' – הרי במידה ואני אכן 'חושש שמא אפגע באיסור' ולכן נמנע מספיקות, אזי אני כמובן מניח במובלע שיש בעיה להיכנס לספיקות – אחרת מדובר בעצה טובה ותו לא. לכן אינני מבין את ההבדל בין שני הצדדים.
ג. סליחה שאני מוסיף כאן על הדרך עוד נקודה אבל זה קשור ליסוד של קבלת רבים – הרמב"ן אומר שקבלת רבים מחייבת גם על עצם קבלת התורה עצמה ולא רק לגבי התלמוד. האבנ"ז מוכיח משם שיש תוקף מחייב לסברות גם ללא פס' שהרי אחרת למה שקבלה תחייב עוד לפני מעמד הר סיני, אך ידוע שהצל"ח חולק על כך – אם כך איך הוא יישב את דברי הרמב"ן הללו? האם יש לומר שגם הצל"ח מודה שלפני מעמד הר סיני הסברות חייבו אותנו?
א. מסברה. כמו שקבלת התורה בסיני מחייבת את כולנו.
ב. ההבדל הוא לגבי השאלה הבאה: כשנכנסת לבית הספק והתברר שלא פגעת באיסור, האם עברת על איסור ספק או לא? לא מבין את השאלה. אלו שני צדדים שונים לגמרי.
ג. אקדים שעצם הטיעון של האבנ"ז לא ברור לי. מה הקשר לרמב"ן. כולם מסכימים שהתורה מחייבת, וזה כנראה מבוסס על סברה (הרי לא פסוק בתורה מחייב אותנו כלפי התורה). לכן בלי שום קשר לרמב"ן ברור שסברות מחייבות. ולמה שבועות של האבות חייבו לפני מתן תורה? ולמה בכלל באו אליהם בטענות כלשהן לפני מתן תורה?
ולשאלתך, הצל"ח מסכים שהסברות מחייבות אותנו, שהרי זה דבר מובן מאליו ומוכח מכל הני שמניתי למעלה ועוד. הוויכוח שלו עם הפנ"י הוא רק בשאלה מה התוקף של סברה כזאת (כמו דאורייתא או לא).
לגבי שאלה ב' אני מבין שאלו שני צדדים לגמרי. כוונתי היא שלא די בחשש שמא אפגע ע"מ ליצור דין מחייב שאוסר עליי להיכנס לספיקות. כי מניין לי שאסור להכניס את עצמי לחשש סכנה? – וגם אם נצליח להוכיח שאכן אסור להכניס את עצמי לספק סכנה אזי הסיבה שבפועל אני מחמיר בספיקות איננה בגלל 'חשש שמא אפגע' אלא בגלל שאני מניח שאין להיכנס לספק סכנה
סינית
אנסה להסביר את עצמי עוד פעם אחת ואם לא אהיה מובן אז לא אטריח אותך פעם נוספת. תודה רבה על הסבלנות. כאשר אני עומד בסיטואציה בה מתחשק לי לאכול חתיכה של בשר ואיני יודע אם היא כשרה או לא כשרה אני מצוי במצב של ספק ומאחר שאנו פוסקים שספק דאורייתא לחומרא עליי להסביר. אפשרות אחת אותה נוקטים האחרונים על מנת להסביר את הדין הנ"ל היא שעל האדם להימנע מלאכול את החתיכה המסופקת, שמא למפרע יתברר לנו שהיא אכן הייתה לא כשרה והאדם עבר על איסור של כשרות. הם מניחים שבמידה שלאחר מעשה יתברר שהחתיכה הייתה כשרה האדם במעשיו לא עבר על שום איסור כי לא פגע בספק. אני התקשיתי בהבנת השיטה הזו – הרי לפי שיטתם הדין מבוסס על החשש שמא יפגע בספק- למה החשש הזה מחייב? אולי זה לא חכם לעשות זאת ולהסתכן כי אולי אפגע בספק, אך מניין שזה מחייב אותי לפרוש בפועל מעשיית המעשה המסופק? האם אין זה מוכיח שגם הם נוקטים במובלע שאין לאדם להיכנס לבית הספק (כמו הצד השני בחקירה) וא"כ מדוע במצב בו גלי כלפי שמיא שהחתיכה כשירה הם נוקטים שהוא לא עבר על איסור – הוא אמנם לא עבר על איסורי כשרות, אך בוודאי עבר על האיסור להיכנס לספק?
אני באמת לא מצליח להבין. מה הבעיה להגדיר איסור כך: אין שום איסור על כניסה לבית הספק, אבל אתה לוקח סיכון שתפגע באיסור. ולכן דע לך שאם לקחת סיכון ויתברר בסוף שעברת על האיסור לא יהיה לך תירוץ של אונס או שוגג. נכון, שאם לקחת סיכון והצלחת, כלומר בסוף לא פגעת באיסור, לא קרה כלום (הלכתית). לפי הצד הזה האיסור אינו על כניסה לבית הספק אלא האיסור היסודי (זה לא איסור ספק אלא איסור חזיר). ה"איסור" לאכול ספיקות אינו איסור מצד עצמו אלא שלילת התירוץ של האונס אם יתברר בסוף שאכלת חזיר.
אגב, כפי שכתבתי למעלה, ההגדרה הזאת לא תלויה בהכרח בהגדרת איסור ספק כסניף של האיסור עצמו (איסור חזיר). זה יכול להיות עיקרון הלכתי כללי לגבי תירוצי אונס ושוגג.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer