קושיה על דברי שו"ע הרב מן השרש השלישי

א. "לא פשט הכתוב אלא דרשה" – ביאור טוב (להעביר לשרש השני), אבל ודאי לא נכנס בלשון שו"ע הרב.
ב. "יוצא מהמן שאינו נוהג לדורות" – התכוונתי שנלמד מה"עניין" שבזה, לא לימוד הלכתי אלא מטא-הלכתי.
ג. גונב את הקסוה נלמד מפסוקי "לא יבא לראות כבלע את הקודש", שלפי הרמב"ם היו נכונים רק במדבר וממילא זמניים. זה הפשט הפשוט בשרש השלישי לענ"ד.
בתודה.

ודאי שהגונב את הקסוה כשלעצמו איננו איסור זמני. אבל דייקתי מכך שהרמב"ם נימק את אי המניה שלו בכך שאיננו כלול בפשט הכתובים (ודייק בלשון חז"ל לגביו – "רמז"), שאם לא היו הגבלות כאלו היה הרמב"ם מונהו, למרות שהוא יוצא מתוך צוויים זמניים.

לגבי גונב את הקסווה זה רק נרמז בכתוב, כמפורש בגמרא סנהדרין ("היכי רמיזא").
אני לא חושב שהדיוק הכרחי. אם זה לא היה רמוז אלא כתוב זה היה איסור זמני. אבל מכיוון שידוע לנו מחז"ל שהוא לא זמני, עולה השאלה מדוע לא נמנה. והתשובה כי הוא רק רמוז.

"אם זה לא היה רמוז אלא כתוב זה היה איסור זמני". חידוש נאה. מסברא, למה שלא נפריד בתוך הכתובים הזמניים בין החלקים הזמניים ובין החלקים שאינם זמניים? נניח שההנחיה לגבי צנצנת המן מלמדת אותי משהו על דיני נותר, למה שלא אחלק ואומר שהמן הוא מצווה זמנית והפרט לגבי נותר אינו זמני?

לא סביר לעשות הפרדה כזאת. אם הפסוקים הללו נאמרו לזמנם למה שפרט כלשהו בתוכם יהיה נצחי? צריך סיבה פרשנית פוזיטיבית כלשהי כדי לומר דבר כזה.