קנאה

מצד שני, אומרים שקנאת סופרים תרבה חכמה. גם על אליהו הנביא נאמר קנא קנאתי לה'. ועל פנחס: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

גם על הקב"ה נאמר שהוא אל קנא.

וגם בפרשת סוטה (שׂוטה), חוזר על עצמו השרש קנא כמה פעמים.
"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ … וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:… וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ … כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:… וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:…זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ" (במדבר ה' יא-לא).

הגמרא במסכת סוטה מנסה לברר:
"אמר ריש לקיש: מה לשון קינוי? דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים (בין האישה ובין אחרים) … ורב יימר בר ר' שלמיא משמיה דאביי אמר: דבר המטיל קנאה בינו לבינה (בין האיש לאשתו). … אלמא קסברי, דאסור לקנאות. ומאן דאמר: מותר לקנאות, מהו לשון קינוי? אמר רב נחמן בר יצחק: אין קינוי אלא לשון התראה" דף ב ע"ב).

שתי גישות מיוצגות בסוגיא זו.
הראשונה מפרשת קנא וקנאה בצורה שלילית שמשמעותה מריבה. פעולה היוצרת מתח חברתי או אישי. לדעה זו אסור לקנא ולפי דעה זו רוּחַ קִנְאָה היא רוח שטות (שם). לכן לפי ריש לקיש ואביי מגדולי האמוראים אסור לקנא.
כך פירש רש"י על הסוגיא וז"ל: "קנאה – כעס".
לעומת זאת, לפי הדעה השניה היא דעת רב נחמן, הקינוי הוא מלשון התראה ואזהרה. לדעה זו הקינוי מותר והא נובע מרוח טהרה (שם).
להלכה נפסק כי התהליך המבואר בפרשת סוטה, איננו יכול להתחיל קודם שהזהיר האיש את אשתו ופירט בפניה את חשדותיו. אזהרה זו צריכה להיות לפני שני עדים.
כך הסביר גם רש"י על הפרשה וגם הרמב"ם ביד החזקה. וז"ל הרמב"ם:
"קנוי האמור בתורה … הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני" (סוטה פרק א ה"א).
ראיה לפירוש הראשון ניתן להביא מלשון ספר דברים:
"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (ל"ב כא).
ראיה לפירוש השני ניתן להביא מנבואת יואל:
"וַיְקַנֵּא יְקֹוָק לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ" (יואל ב' יח)
ומסביר שם רש"י (בפירוש השני) לשון התראה.

קנאה כמידה היא רעה (גם אם יש לה תוצאות חיוביות, כמו קנאת סופרים). להתנהגות של קנאה יש מקום. הכי טוב להיות ללא מידת קנאה אבל כן לקנא לפי החלטה.

some

מדוע מתייחסים אליה פעמים כדבר חיובי?

כפי שהסברתי, איני חושב שיש מקום שבו מתייחסים למידת הקנאה כחיובית. להתנהגות של קנאה מתייחסים כחיובית לפעמים.

אפשר לנתב את רגש הקנאה ע"י השכל למקומות החיוביים?

בהחלט. למשל לכיוון השתפרות על ידי קנאת סופרים. או להילחם ברוע על ידי קנאות לה'. עדיין זו מידה ונטייה רעה, אבל אלו מינופים חיוביים למידה כזאת אם היא קיימת. על כך נאמר "ולעבדו בכל לבבך" – בשני יצריך.