קניין ד' אמות (אושרי ורהפטיג)
שלום הרב (האמת, נוח לי יותר במייל)
לגבי קניין ד' אמות, המחנה חיים בחו"מ ח"ב סימן מ"א מדייק מלשון רש"י שיסוד הקניין הוא בכך שלאחר אין זכות לקחת את החפץ, וממילא אין צורך במעשה קניין אקטיבי. כך אם אדם יאסור בהנאה את רכושו לכל העולם מלבד ראובן, ואז יפקיר, ראובן לא צריך מעשה קניין, משום שהוא היחיד שיכול להשתמש בחפץ. וכן הוא לגבי אדם הראשון שהיה יחידי, כך הוא לומד את המדרש שמביא רש"י בריש ויקרא.
לעומתו, בספר בית אהרון על ב"מ שם, מעלה יסוד זה, אבל אח"כ מסייג, שקניין ד' אמות משמעותו שלאחר אין זכות לקחת את החפץ, אבל בכל זאת הקונה צריך לעשות מעשה קניין כהגבהה על מנת לזכותו בחפץ.
אני חושב שלפי המחנה חיים, מעשה קניין נצרך רק כאשר יש עוד מתמודדים על החפץ, אז אני צריך להפגין בעלות. אם אני היחיד בעולם, ממילא הכל שייך לי ואין לי למי להפגין בעלות. אולם הבית אהרון סובר שהגם שאני היחיד, אכן, אף אחד לא יפריע לי לזכות בחפץ, אבל אני צריך בפועל לזכות בו. מה שנראה לי זה שלפי הבית אהרון על האדם בכל זאת לקנות את החפץ מרשות גבוה, העולם לא שייך לך באופן אוטומטי, אתה צריך לעשות פעולה בכדי שהדברים יהיו שייכים לך.
אכן? איך הרב מסביר את המחלוקת?
תודה, אושרי.
לפי זה איסור הנאה אינו בבעלות בעליו? כידוע נחלקו בזה הראשונים ובפשטות נראה שהוא כן בבעלותו. אמנם יש לחלק בין איסור לזכות משפטית, ואכ"מ. אבל אז אדם שאוסר משהו בהנאה על העולם אין לזה השלכה לענייננו.
אני לא חושב שחפץ מופקר הוא ברשות גבוה, אחרת הייתה בו מעילה והיה הולך להקדש. המחלוקת נראית לי בשאלה האם יש בקניין משהו מעבר להשלכות לגבי השימושים (היתר לו ואיסור שימוש על אחרים). אם קניין הוא חלות עובדתית וההשלכות רק נגזרות ממנה, אז בעינן למעשה קניין. אבל אם ההשלכות הן הן הקניין אז אין צורך בקניין. כתבתי על כך במאמרי "מהי חלות", ושם טענתי כדעה קמא. הערתי שם גם על איסורי הנאה.
נזכרתי כעת בנתיה"מ הידוע שכותב שחפץ אחרי ייאוש אינו מופקר אלא רק יש זכות לאחרים לזכות בו. לכאורה גם הוא מניח שהזכות של כל העולם לזכות אינה קובעת את הקניין ועדיין יש צורך לזכות (כי החפץ קנוי לבעליו המקורי למרות שכולם יכולים לזכות ולהשתמש). ובאמת לא סביר שאדם שייתן רשות שימוש חופשית לכל העולם איבד את בעלותו (למשל לא יהיה לו דין "לכם" בחפץ).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer