קרטריונים לשוטה

"מרן הגר"ח זצ"ל היה אומר שכאשר יש בסוגיא שאלה אחת משיבים תשובה אחת, שתי שאלות משיבים שתי תשובות, שלש שאלות כבר אין משיבין שלוש תשובות, אלא צריך לומר תירוץ אחד, והוא: "שאין אנו לומדים נכון את הסוגיא", שהרי ריבוי הקושיות מוכיח שמשהו בסיסי לא מובן לנו בסוגיא, ואז לא יועילו עוד התירוצים אלא צריך ללמוד את הסוגיא מהתחלה.

והביא ראיה לזה מהא דאיתא בגמרא חגיגה דף ג ע"ב: "תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו…

לעולם דקא עביד להו דרך שטות, והלן בבית הקברות, אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקעביד (=אם הוא רק לן בבית הקברות, אולי הוא עושה כן כדי שתשרה עליו רוח טומאה, ואם כן הוא אינו שוטה), והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה (=הוא מודאג, או חם לו, ועל כן הוא אינו בהכרח שוטה), והמקרע את כסותו, אימור בעל מחשבות הוא (=שקע במחשבות ובהיסח הדעת קרע את כסותו, ואם כן הוא אינו בהכרח שוטה). כיון דעבדינהו לכולהו הוה להו כמי שנגח שור וחמור וגמל ונעשה מועד לכל.

הרי דחזינן מהגמרא שפעם ראשונה ושניה אומרים תירוץ מפני מה עשה כן, אבל פעם שלישית כבר אין תירוץ. כי במקום לענות ג' תירוצים עדיף לענות תירוץ אחד והוא שבהכרח האדם הזה שונה במהותו מאחרים, הוא שוטה".

אפשר להישאר בקושיה אחת על הגמרא מדוע לא משיבים שלוש תשובות (קושיה מכח סברא) ולהניח בצעג. במונחי הטורים החדשים יש כאן עיקרון אנה קרנינה הסתברותי (מכפלת ההסתברות לתירוצים כבר לא עומדת בסף או נמוכה מההסתברות לשוטה), ולכן גם בשלושה תירוצים צריך בסה"כ לבחון את מכפלת הסבירות שלהם מול הסבירות של התירוץ הבודד. כך חוזרים במהרה לחיקה החמים של הטריוויאליות (שצריך לבחור בעמדה הסבירה יותר).

אני לגמרי מסכים. יותר מכך, אני משוכנע שאם אכן יהיה תירוץ טוב/משכנע אבל מורכב כל פוסק יבחר בו. כך גם במדע. אבל אני לא מסכים שזה טריוויאלי, כי זה מאיר בכל זאת את דרך החשיבה שלנו. בפרט תוכל לראות זאת במצב שבו אין לך הערכה לסבירות של התירוצים. במצב כזה תבחר באחד ולא בשלושה, ושם זה קריטריון מחייב ולא טריוויאלי.
אגב, יש ביקורות דומות על עקרון התער בכלל, שהוא בעצם טריוויאלי. לבחור את מה שנראה לנו נכון יותר. יש גם ביקורות אחרות שזה מרשם לשמרנות וכו'.

מבין. באגב אספר שכששמעתי את זה בשם ר חיים התפלאתי מיד מדוע טרח לכתוב ספר שלם של תירוצים לרמבם ולא תירץ בפשיטות רבה שהרמבם היה שוטה (או אולץ באיומי פגיון. ואם השגחה על הטקסט? נתרץ שלא הייתה השגחה ותמו כל הקושיות כאחת).

פתאום שמתי לב שאכן הכלל מאיר את דרך החשיבה שלנו אבל ההארה הזאת לא נוגעת להוכחה של הגרח. כי בגמרא מדובר על דברים מציאותיים לגמרי ויש הערכה סבירה לגמרי כמה אנשים בעולם אוחזים גנדריפס וכמה משתוקקים להשראת רוח טומאה וכמה בעלי מחשבות וכמה זוכים לזה ולזה, וגם כמה שוטים. ולכן ההסבר הוא רק לפי ההסתברות למכפלת ההסתברויות. וא"כ המובאה מהגמרא היא רק אילוסטרציה ללפיד שמאיר ולא דוגמה לאור שבקע מהלפיד בדרך חשוכה מסוימת.