קשיים בפרשת בלק

אתה מאמין בכוחו של קוסם להשפיע על אומה באמצעות קללות?

בהחלט (לפחות בעבר). כמו שאני מאמין בנביא שמנבא את העתיד, או בניסים שמחולל הקב"ה או נביאים שונים, או במופתים של משה והאיצטגנינים של פרעה.

לדעתי יש הבדל בין נסים שהקב"ה עושה מעצמו או במענה לתפילה, לבין כוח רוחני שיש ל"קוסם", שיכול לפעול ללא רצונו של ה' ואף במידה מסוימת לאיים עליו.
זה כבר אמונה בריבוי כוחות, ומתקשר אפילו לפוליתאיזם.

אהרון,
הערה צדדית לגבי הלשון.
מהמעט ששרד לנו מהשפה המואבית, אפשר לראות שהיא מאוד קרובה לעברית המקראית.
כמעט אפשר לראות בה דיאלקט של אותה שפה.
אם תנסה לקרוא את מצבת מישע, תבין כמעט הכל. לדוגמה:
…כִּי הֹשִעַנִי מִכָּל הַמְלָכִן וְכִי הֶרְאַנִי בְּכָל שׂנְאַי.
עָמְרִי מֶלֶך יִשְרָאֵל, וַיְעַנוּ אֶת מֹאָב יָמִן רַבִּן, כִּי יֶאֱנַף כְּמֹש בְּאַרְצֹה.
וַיַחֲלִיפֹה בּנֹה וַיֹאמֶר גַם הֻא: אֲעַנֵו אֶת מֹאָב. בְּיָמַי אָמַר כֵּ[ן].
וַאֵרֶא בֹּה וֻבְּבֵתֹה. וְיִשְרָאֵל אָבֹד אָבַד עֹלָם.
וַיִרַש עֹמְרִי אֶת אֶרֶץ מְהֵדְבָא…
וַיֹאמֶר לִי כְּמֹש: לֵךְ אֱחֹז אֶת נְבֹה עַל יִשְרָאֵל.
וַאֲהַלֵּךְ בַּלֵּלָה וַאֶלְתָחֵם בָּה מִבְּקֹעַ הַשַחֲרִת עַד הַצָהֳרָם
וַאֹחֲזֶהָ, וַאֶהֱרֹג כֻּלָה, שִבְעַת אֲלָפִן גְבָרִן וְגֻרִן וּגְבָרֹת וְגֻרֹת וּרְחָמֹת,
כִּי לְעַשְתָר כְּמֹש הֶחֱרַמְתִהָ…
(וכו'. הניקוד והפיסוק לא במקור כמובן, וגם הכתב לא אשורי).

בחקר המקרא ברכות בלעם אכן נחשבות כמסמך שבמקור היה מואבי משיקולים לשוניים. בהקשר זה אכן יתכן אם כן כי מדובר בציטוט מעובד מקורי כלשהו של דברי בלעם.

תודה M.

שמחתי מאוד שהצטרפת, ידענותך מפורסמת.

מה דעתך בעניין שאר השאלות שהעליתי?

אין לי הרבה מה להגיד בנושא שהוא לא במישור הטריוויאלי (ובמדיינית אינני מבין. אם כי ברכות בלעם משמרות בוודאי נוסח קדום שהיה שגור כתפילה בלשון העם – וכך גם נוסח). יש לי חבר שכותב דוקטורט ממש על הפרשיה הזו והעלה בו חידושים בנושא, אני יכול לבדוק איתו אם יש צורך.

לגבי קסמים – תפיסת ה"קסם" במקרא דווקא מעניינת והיתה שונה מאוד מאשר במזרח הקדום וכבר עסקו בזה רבים.

יש אפשרות לקבל את עבודת הדוקטורט?

בס"ד י"ד בתמוז תש"פ

הפניה אל בלעם לברך או לקלל, מניחה שיש לדיבורו השפעה. אלא שהפרשה מלמדת, בניגוד לתפיסתו האלילית של בלק, שדיבורו של האדם אינו 'גזירה' שהק"ה מחוייב לבצעה, אלא בקשה שה' נעתר לה במידה שהיא ראויה בעיני הבורא. אין לאדם אפשרות 'לעצב מחדש' את רצון בוראו.

ברכותיו של בלעם, לא נאמרו מרצונו, ולא היו בבחינת תפילה, אלא בבחינת נבואה מסר שנמסר מהבורא אל האדם. וכשהבורא שם דבר בפי האדם – יכוטל גם ארמי לדבר בלשון הקודש.

בברכה, ש"צ

יעויין ברבינו בחיי ובפרט במשך חכמה(שהיה ברור לו שזה לא יתכן) שדברו הכיצד קללה של בלעם יכולה להכריח את ה' לעשות משהו

וכך כותב בעל ס' החינוך, בשורשי מצוות ברכת כהנים (מצוה שעח):

'ואל תתמה לאמר: ולו חפץ ה' בברכתם – יצו איתם את הברכה ואין צורך בברכת הכהניים? כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות, כי בכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו, כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב. ועלן כן כי בחר בנו מכל העמים ורצה שנזכה בטובו הזהירנו וצוונו להכין מעשינו ולהכשיר גופנו במצוותיו להיותנו ראויים אל הטוב. גם ציוונו בטובו הגדול לבקש ממנו הברכה, ושנשאל אותה ע"י המשרתים הטהורים, כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו ומתוך כך נזכה בטובו'.

הווה אומר: הברכה היא בקשה לעזרה וברכה מאת הבורא, היפך ממחשבתו האלילית של בלק שסבר שהברכה או הקללה הן טכניקות מאגיות שבאמצעותן יכול האדם לשלוט בעליונים.

בברכה, ש"צ:

ביקשתי מידידי הנ"ל (שעבודתו עדין בכתיבה) להתייחס פה

אהרן שלום, אני כותב העבודה האמור. הדברים רחבים, אנא השאר כאן כתובת מייל ואשלח לך מספר טלפון לצורך שיחה בעל פה, אם אתחיל לכתוב כאן תשובה זה לא ייגמר

שלום אורן

מצ"ב:

orielcaspi@gmail.com

תודה רבה!

אהרן שלום, ראה את עשרים וחמש קושיות האברבנאל על הפרשה ותרווה נחת. ולעת עתה אומר:

על השפעת הקללה:

אין הכרח להניח שבלעם אכן היה משפיע בעזרת הקללה שלו נגד ישראל. אבל זה עשוי היה לדרבן את מואב להלחם חזק ולשמש נגד ישראל כלוחמה פסיכולוגית. בלעם ובלק עשו טקסים בראשי הצוקים ממש מעל ישראל והקריבו קרבנות כאשר כל המרחב ידע על הגעתו של המכשף הגדול. זה לא היה ארוע של יום יומיים. לכן בפועל הקללה שלו יכלה להתקיים. אדרבה, יתכן והיא אכן התקיימה כי מתו 24 אלף בסמוך להופעתו (ממגפה-שנגרמה ככל הנראה מחילופי האוכלסין, כפי שארע במקרים דומים: עשרת המרגלים כששבו ממגעם עם יושבי כנען, וכן עבדי דוד כשתרו כמה חודשים את ישראל והגיעו עד עיר הנמל צידון שהיתה מלאת עממים ותיירים, ואכמ"ל). נראה כי הצמדת הסיפור על המגפה לברכות בלעם בא לומר לישראל: בעוד ה' תר לברככם אתם חוטאים ומביאים על עצמכם את המוות. לא האויב החיצוני הוא שממית אתכם, לא מכשפים ומעוננים ולא צבאות גדולים – אתם אחראיים למותכם , בגלל הפחד שלכם מהאויב וניסיון הפיוס וההתרצות שלכם עם בנותיו. לכן האיזון לכך הוא מלחמת החרמה במדיין. זו רק הצעה. ויש לעיין (ראה המקבילות: 10 פעמים הלשון "ישראל" בפרשייה קצרה זו כנגד 10 כנ"ל בברכות בלעם. השורש קבה: לקוב אויביי…מה אקוב לא קבה… כו' אל מול: אל הקובה… האיש אל קבתו והאישה אל קבתה. וכמובן הרמח אותיות רחם המסמל את הפאלוס הנוקב ואכמ"ל).

לקינוח ראה דבריו המעניינים של המקובל ר' בחיי:"ובכאן יש לשאול אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא. אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזרת הבורא, ואם הבורא גזר על ישראל שנאמר כי ברוך הוא, היאך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר?! ואם תאמר לא היה ממש בקללה, א"כ למה מנעו הקב"ה ואמר לו לא תאור את העם, יקלל בלעם כל היום ובלבד שיברך הקב"ה כענין שכתוב (תהלים קט, כח) "יקללו המה ואתה תברך". והתשובה בזה, כי בלעם לא היה כח בדברו כלל שתחול ברכתו או קללתו, וראיה שאין בקללה כח בדבורו מה שמצינו מבואר שאין בברכה כח בדבורו, כי אילו היה כח בדבורו בענין הברכה כשהוברר לו הדבר שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצוה עליו, למה לא ברך לבלק ועמו, והנה תִשלַם בזה כוונתו של בלק שלא ישלוט בו ישראל, או למה ידחוק עצמו בשכירות כסף וזהב של בלק, יברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים כלן ולא יצטרך לכספו ולזהבו. וכבר מצינו מפורש שברך את עצמו באמרו "תמות נפשי מות ישרים" ולא נתקיימה ברכתו אלא שהיתה אחריתו רעה ותקותו מפח נפש, שהרי מת מיתה משונה דכתיב (יהושע יג) "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". נמצאת למד שלא היה כח בדבורו לקללם. זהו מצד דבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, היה בודאי כח בדבורו לקלל. ומכל מקום עדיין הקושיא במקומה עומדת. כי מאחר שהקב"ה לא כעס באותן הימים, נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כחו מצד דבורו וחכמתו, שהרי אין כח בקללתו אלא בשעת הכעס, וכיון שאין שעת הכעס רפו ידי חכמתו. וא"כ למה לא הניחו לקלל ואמר לו "לא תאור את העם". התשובה בזה, כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגפה על כן מנעוֹ מלקלל, אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דבורו, לא בברכה ולא בקללה, רק מצד חכמתו בכוון השעה שהקב"ה כועס בה.

לעניין ברכות בלעם ומקבילותיהן לברכות אברהם ולשון התנך:

ברור שיש פה או תרגום כל שהוא או שימוש בלשונות שרווחו במרחב הכנעני-אוגריתי-מואבי וכל כיוצא בזה, הדברים מאד מצויים או רוח הקודש שממש נעזרת בלשון מקבילה הכתובה לפני האלהים).

איך משה ידע?

גם חז"ל התקשו וכתבו : משה כתב ספרו, (ראה בהרחבות של הר' מנחם מנדל כשר בתורה שלמה, בכרכים הראשונים) אז או שבאמצעים נבואיים ניתן לדעת פרטי פרטים המתרחשים מרחוק, או שמשה כתב בסגנון של אגדות חז"ל עם המון תוספות וציורים כדי להעביר את המסר המרכזי שהוא אכן היה היסטורי. או א-היסטורי: והוא, שאלהים לא איש אל ויכזב וכו' ולא ניתן להפעיל עליו מניפולציה. ראה ים המאמרים על בלעם שהפך,כביכול, מקוסם אלילי לנביא ישראלי.

האתון המדברת:

טוב, זו קושיא שיוצאת מנקודת מבט של עולם סדיר ורציונלי. לפי תפיסה זו אפשר להקשות האם בכלל לגרון של חמור יש טכנית יכולת דיבור, כדברי רב האיי גאון : "ואולם בענין שלמות הדבור אצלה לא תדבר אלא על ידי שתברא לה הידיעה על התנועות והלחיצות בלשון, בשפה, בחיך ובלהאות ואיכות השמוש בהן ואעפ"י שיש בה מה שיכשירה ויכין אותה לכך שיוכל הדבור לצאת מתוכה. וענין זה האתון והנחש שווים בו… [מתשובות רב האיי גאון לבני קאבס. מספרות הגאונים, מהד' ש' אסף, תרצ"ג, סי' טו, עמ' 155 ואילך]
אולם אם תדבר עם אנשים שחוו חוויות רוחניות באמצעות סמים פסיכדליים כמו איבוגיה \הייואסקה\מסקלין \לסד וכל שכן אם תדבר עם אנשים שהגיעו לחוויות כאלו ללא עזרת סמים (שהיו מאד נפוצים בעולם העתיק בעיקר במזרח עוד מלפני 3500 שנה ויותר) תגלה שהעולם גמיש בהרבה ממה שאנחנו חושבים. עליך לשים משקפיים של שאמאן או קוסם "נופל וגלוי עיניים" כדי להבין את הפרק הזה בתורה. שים לב שמה שאני מציע הוא שהאתון לא דברה עברית ופתיחת פיה – למתבונן מבחוץ – לא היה אלא נעירת חמור. אבל בלעם שמע מכך את קול ה' . לרגע כמו נעשתה המציאות שקופה והוא ראה את האל המצוי בכל. הוא ראה את החיים פועמים באתון שלו לא פחות ממה שהם אצלו או אצל כל חי אחר. נשברה לרגע ההיררכיה בין בהמה-אדם-מלאך והכל נהיה אלהי. הבן, תפיסה זו הרווחת בכל הזרמים הרוחניים היא תפיסה מיסטית וכאשר האדם זוכה לה הוא שומע גם עצים מדברים וגם תולעים ועננים. זה מה שהיה לבלעם. אך הנערים שהלכו לידו לא חשו בכל זה. ובלעם עצמו לא נפל מהחמור כשפתחה את הפה ולא נאמר עליו שנדהם או "לא שת ליבו" אל הנס. כי הנס הזה כלפי חוץ היה טבע. ההבנה היא שהשתנתה. (הוא הבין שטעה לגבי האתון כשבקש להכותה ושהיא זו שרצתה לעשות טוב. כך עליו להבין שישראל אינם דבר רע שיש לקללו ולהכותו ("אולי נוכל נכה בו "… "למה היכיתני") לכן יהיה עליו להמשיך ללכת אבל לעשות רק מה שה' -האמת – אומר לו. או אז יתברר שגם אם ינסה לקלל תצא לו ברכה מפיו וזה העתק מוחלט של נס האתון המדברת. אתון מדברת הרי היא כבלעם שמברך)

כעת, הפירוש הזה שלי, משלב בין כמה עמדות ימיביניימיות שהבינו שלא הנחש ולא האתון דברו. אבן כספי אומר שזו היתה הזיה כשהתנמנם תוך כדי רכיבה. הרמב"ם מרחיק לכת וטוען שהכל היה בחלום הלילה של בלעם עוד לפני שבכלל יצא לדרך עם האנשים 🙁 ("לינו פה הלילה"), דעת רס"ג שמלאך דיבר בשביל האתון (ראה ראב"ע בראשית ג א, במדבר כב כח), ושד"ל בעקבות אבן עזרא טוען הכי קרוב למה שהצעתי שבלעם הבין את שפת החיות. אבל מה שאני טוען זה יותר מכל אלו- כי הם ניסו להסביר את הדיבור של האתון במרחב שהם הבינו – חלום\הזיה\הבנת שפת החיות. ואילו אני טוען – בעקבות ההיכרות שלא היתה להם עם מרחבי התודעה הנפתחים בעזרת הסם – שבלעם היה ער לחלוטין ולא היה צריך "להבין" את שפת החיות באיזה מין תרגום שכזה. בלעם אשכרה שמע את האתון מדברת בשפה אנושית וזה היה חריג ובאותה שעה הכי מובן מאליו. הוא ראה שעונים נמסים וקקטוסים מפזרים מנגינות עם צבעים והכל היה מובן לו באותה שעה. לכן עלינו להבין את הארוע הזה המתואר מחד כנס אדיר, ומאידך ככזה שלא נתפס כחריג , לא מבהיל את בלעם ומסופר בנונשלנטיות מטרידה – רק באופן שמוכר לכל מי שלקח את הגלולה.
אבן כספי והרמב"ם (לאחר בקשת המחילה והדברים רק אמורים כדי לשבר את האוזן) חשבו שאתה לא תבהל אם אתון תדבר איתך רק בבמצבי חלימה בעודך ישן. לכן היו צריכים לדחוק שבלעם ישן על מיטתו או התנמנם כמו איזה פוץ וראה מה שראה. אבל האמת היא שכשאתה שאמאן רציני אתה יכול לראות את הקסם הזה בעודך ער, כשלמעשה אין ערות גדולה מזו. באותה שעה אתה הופך לבודהה שמשמעו בעברית איננה מואר אלא מוער- או אם תרצה : ערן. (מפי שי אידו טל).
כך עליך להבין את התורה, אין בה סימני דרך. היא לא מנחה אותך: השמש יוקדת שים קרם הגנה. וכאן עליך לשים משקפי תלת-מימד. היא אומרת את דבריה במנוחה ואם אתה חובש את המשקפיים הנכונים אתה פשוט מבין הכל.

מקורות להרחבה:

הזיות, אוליבר סאקס
דלתות התודעה, אלדוס האקסלי
רופא לבן אלים שחורים, אורי שוורצמן

כעת, לאחר פרץ הרוחניות הזו אביא לפניך מקורות שכותבים כך: ראש וראשון לכולם הוא כמובן ר' צדוק הכהן מלובלין. ענק:

1.פרי צדיק בלק, אות ב':

וזה הענין מה שנברא פי האתון בערב שבת בין השמשות, והיינו שנברא אז כח זה שיוכל להיות בחינת פי ה' אף כשיוצא מפי בלעם שכח בלעם היה העיקר כוחו בבחינת אתון כמו שאמר בזוהר הקדוש (פרשה זו ר"ז א'). והיינו פי האתון שיוכל להיות הדברים מבחינת פי ה' אף כשיצאו דרך מוצאות פי בלעם שהוא פי האתון.
ופי האתון מורה אף במקום שאין המדבר מרגיש כלל במה שמדבר, כמו אתון מכל מקום יכולים ללמוד מזה. ועל דרך מה שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו, ומאחריך – היינו אף שישמע מנכרי שידבר דבר ילמוד מזה איזה הנהגה בעבודת השם יתברך כי לא לחנם נשמעו דברים אלה לאזניו.
וכענין שיסופר מהרבי ר' זושא זצ"ל שפעם אחת הלך בדרך ונסע נכרי עם עגלה שחת הנקרא היי ונתהפכה לארץ ביקש ממנו הנכרי שיסייע לו להרימו השיב לו הרבי ר' זושא שאינו יכול אמר לו הנכרי תוכל תוכל אבל אינך רוצה אמר לעצמו זושא שמע מה הוא אומר ה' תתאה נפלה לארץ וביכלתי להרימה אבל איני רוצה. […] וזה ואזניך תשמענה דבר מאחריך, היינו אף מנכרי ואף שאינו מכוין כלל ללמדך אתה תשמע מזה ותבין את זה הדרך לכו בו. וזהו פי האתון שבפי האתון יכול להיות גם כן דבר ה' בחינת תורה שבעל פה. וזהו שנברא קודם דאתקדש יומא דסליק פומא דשליט על כלא פי ה', והיינו מלכות פה וכמו שאמרנו דבשבת נברא פה בנפש, היינו שיהיה פי ה' דבר:

וכאן מראי מקומות להרחבת היריעה בענין האתון:

2. אבן כספי על הנמנום:

ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. היה זה בתנומה כי התנמנם בלעם עת מה ברָכבוֹ, כמנהג רבים מבני אדם, כל שכן בעבור שהשכים בבוקר, והכה לבו אותו על מהלכו, לאות כבר ראה במניעה הראשונה וגם במראה השנית, כי הסתפק בדבור השם לו "קום לך אתם" באי זה צורה נאמר, עד כי נשקע ישן או מתנמנם בזה הענין, והגיע לו כל הדמיון הנזכר. והנה אִלו רצה השם למנעו על כל פנים כבר עשה זה. אך רצה השם להראות לו ולעמים כי יש לאל ידו למנעו לגמרי, וגם להתיר הליכתו ולמנעו מהדבור הרע. לכן סיים המלאך ואמר לו "לך עם האנשים", לשון פיוס ורצוי.

3. הרס"ג על מראה הנבואה:

אב"ע בבראשית ג: "ויאמר רב סעדיה גאון, אחר שהתברר לנו, שאין דיבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דיברו, רק מלאך דיבר בשבילם." ושם בפ' בלק: "ויאמר הגאון, כי לא דיברה האתון. ורב שמואל בן חפני תפסו. ורבי שלמה הספרדי בעל השירים, חשב להציל הנתפס."

4. הרלב"ג על מראה הנבואה :

בראשית ג: "וראוי שתדע בעניין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגוּנה מאד שנאמר שיהיה הבעל חיים ההוא מתחילת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו בזאת המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בביאורו מותר. ואולם בעניין חוה, אין בכאן סיבה תחייב שיהיה לפי המשל… ואולם הרב המורה [הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב' פרק ל'] נראה שהבין שעניין חוה הוא גם כן משל לכוח אחד מכוחות הנפש האנושי".

ובפ' בלק: "והנראה בעינינו לפי השורשים האמיתיים הנראים מדברי הנביאים ומהעיון שזה הסיפור היה עניין שקרה לבלעם במראה הנבואה. כמו העניין בסיפור לקיחת הושע גומר בת דבליים ושאר מה שנמשך בסיפור ההוא. אשר הוא בהכרח דבר נראה לו במראה הנבואה, לא דבר שקרה."

5.הרמב"ם על מראה הנבואה:

כבר בארנו כי כל מקום שנזכרה בו ראית 'מלאך' או דבורו, שזה אמנם הוא 'במראה הנבואה' או 'בחלום' – יבואר בהם או לא יבואר, הכל שוה, כמו שקדם. ודע זה והבנהו מאד מאד! ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה ה'מלאך' או יהיה הנראה מן המאמר תחילה – שהוא חשבו איש מבני אדם, ואחר כן, בסוף הענין, התבאר לו שהוא 'מלאך' – אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר נראה ודיבר היה מלאך, תדע ותאמת שמתחלת הענין היה 'מראה הנבואה' או 'חלום של נבואה'. וזה, שב'מראה הנבואה' או 'בחלום של נבואה' פעמים יראה הנביא האלוה ידבר עמו, כמו שנבאר, ופעמים יראה מלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש מבני אדם שידבר עמו, ואחר כן יתבאר לו שזה המדבר – 'מלאך'; ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, ואחר זה ידע שהוא 'מלאך':
ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן ה'חכמים ז"ל', וגדול מגדוליהם, והוא – ר' חיא הגדול, בלשון ה'תורה', "וירא אליו יי באלוני ממרא וגו'". כי כאשר הקדים כלל – והוא, שהאלוה נראה אליו – התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר, שתחילה ראה 'שלשה אנשים' ורץ, ואמרו ונאמר אליהם. ואמר זה אשר פרש זה הפרוש, שמאמר אברהם, "ויאמר, אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך" – שהוא גם כן סיפור מה שאמר ב'מראה הנבואה' לאחד מהם – ואמר, "לגדול שבהם אמרו". והבן הענין הזה עוד, כי הוא סוד מן הסודות:
וכן אומר עוד בענין יעקב באמרו, "ויאבק איש עמו" – שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא 'מלאך'. והוא כענין אברהם בשוה, אשר הקדים ספור כללי, "וירא אליו יי וגו'", אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה. וכן ביעקב אמר, "ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואחר כן התחיל לבאר, איך קרה עד ש'פגעו בו' – ואמר, שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, "ויותר יעקב לבדו וגו'" – וזהו 'מלאכי אלוהים' הנאמר עליהם תחילה, 'ויפגעו בו מלאכי אלוהים'; וזה ההתאבקות והדיבור כולו – 'במראה הנבואה'. וכן ענין בלעם כולו 'בדרך' ודברי ה'אתון' – הכל 'במראה הנבואה', אחר שהתבאר באחרית הענין דיבור 'מלאך יי' לו. וכן אומר במאמר יהושע, "וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו" – שהוא 'במראה הנבואה', אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא 'שר צבא יי' אמנם אמרו, "ויעל מלאך (ספר מורה נבוכים – חלק ב פרק מב).

6. ר' אברהם אבולעפיה על משמעות המונח "דיבור":

אחר שהדבור אמצעי להבנת כוונת מה שבלב המדבר, והסימן ג"כ אמצעי לכך, והמכתב כמוהם, ג"כ יספיק כמו כן לכולם להבין כוונת אתונו בין באמרה בין בפיה ממש בדבור בלשון הקדש "מה עשיתי לך" וכו', בין כשישמע הוא באזניו אלה הדברים מרוח מן הרוחות, בין באי זה צד שתרצה שתתן לו כוונתה ממנו, ולה גם כן היה תשובתו… זהו מה שאצלי מזה הדעת ועניין הנחש והדג כמוהו בעצמו אצלי, ואין צריך להרחיק דבר מפשוטו אצל מי שסובל זה. אך מי שאינו סובלו ראוי להרחיקו עד שימצא לו מה שיסבול עניינו. [ר' אברהם אבולעפיה –ספרד 13– מפתח הספירות, בלק]

7. שד"ל על שפת החיות: . …(שאלה) ו':
האתון דיברה אם לא? לא ייבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מוות, ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר, על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי "ותדבר" אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו: כי התעללת בי וכו', והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר: הלא אני אתונך וכו', אז נכמרו רחמיו עליה ואמר: לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת, כי ה' פתח את פי האתון, כי נערה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך עד שייבהל בלעם… גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, ע"כ כששמע קולה פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמיתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דיברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת?

מקורות חיצוניים:

1. באפוס השומרי אנמרכר ואנסוחכשדנה , מכשף במזרח הקדום גורם לפרה לדבר (תרגום):
The sorcerer, farmer of the best seeds, directed his steps towards Ereš, the city of Nisaba, and reached the animal pen, the house where the cows live. The cow trembled with fear at him in the animal pen. He made the cow speak so that it conversed with him as if it were a human being: "Cow, who will eat your butter? Who will drink your milk?" "My butter will be eaten by Nisaba, my milk will be drunk by Nisaba. My cheese, skilfully produced bright crown, was made fitting for the great dining hall, the dining hall of Nisaba. Until my butter is delivered from the holy animal pen, until my milk is delivered from the holy byre, the steadfast wild cow Nisaba, the first-born of Enlil, will not impose any levy on the people." "Cow, your butter to your shining horn; your milk to your back." So the cow's butter was …… to its shining horn; its milk was …… to its back …….
170-184.המכשף, חקלאי מיטב הזרעים, כיוון את צעדיו לעבר ארס , העיר ניסאבה , והגיע לעט החיות, לבית בו מתגוררות הפרות. הפרה רעדה מפחד אליו בעט בעט החי. הוא גרם לפרה לדבר כך שהיא שוחחה אתו כאילו הייתה בן אנוש: "פרה, מי יאכל את החמאה שלך? מי ישתה את החלב שלך?" "החמאה שלי תאכל על ידי ניסאבה , החלב שלי ישתה על ידי ניסאבה . הגבינה שלי, המיוצרת במיומנות כתר בהיר, הותאמה לאולם האוכל הגדול, חדר האוכל של ניסאבה . עד שהחמאה שלי תועבר מהעט החייתי הקדוש עד שהחלב שלי מועבר מהעיר הקדושה, הפרה הבר היציבה ניסבה , הבכורה מאנליל , לא יטיל על האנשים כל היטל. "" פרה, החמאה שלך לקרן הזוהרת שלך; החלב שלך לגב שלך. "אז חמאת הפרה הייתה … לקרן הזורחת שלה; החלב שלה היה … … לגבה …….

2. האלה פוחת את פי הסוס באילדה (דומה לפירוש רס"ג שהמלאך דיבר מפי האתון):
ראשית אציין כי תפיסת המציאות של האילדה הינה מיסטית למחצה וכפי שהאריך אלגום במבוא לפיסכולוגיה , אונ' משודרת עיין בהרחבה רבה ומרתקת,שם. ולעניין הדיבור של הסוס שם, כתב אברם העברי : בשיר הזה מתחולל מהפך דרמטי – אכילס סירב עד כה להשתתף במצור היווני על טרויה, בשל זעמו על אָגָמֶמנון מלך היוונים שלקח את פילגשו; אלא שאחרי שהֶקטור הטרויאני הרג את פַּטְרוֹקְלוֹס, חברו הקרוב, אכילס מחליט סוף סוף להיכנס בעובי הקורה ולצאת להילחם. או-אז הוא קופץ למרכבה שלו, ופונה אל שני סוסיו, כסנתוס ובליוס, בקריאה נרגשת (שורות 403-400):
כְּסַנְתּוֹס וּבַּלְיוֹס, פְּרִי-בֶטֶן פּוֹדַרְגָּה*, מִסּוּסִים הֻלָּלוּ! (נימפה מיתולוגית)
עַתָּה הֵיטִיבוּ וְחִשְׁבוּ לְמַלֵּט אֶת-נֶפֶשׁ רוֹכֶבְכֶם
אֶל-מַעֲרֶכֶת דַּנָּאִים*, עֵת נָשׁוּב שְׂבֵעֵי-מִִלְחָמָה, (אחד משבטי היוונים)
אַל-תִּטְּשׁוּנִי, כְּנָטְשְׁכֶם אֶת רֵעִי פַּטְרוֹקְלוֹס שָׁם חָלָל!
מסתבר שפנייה אל סוסים בקריאת דרבון היא דבר מצוי באיליאדה (ח, 184; כג, 402) – אבל החידוש המפתיע כאן הוא תגובתו של הסוס כסנתוס לקריאתו של אכילס (שורות 418-404):
עָנָה לוֹ כְּסַנְתּוֹס הָעַז וּמְהִיר-הָרַגְלַיִם…
הֵרָה* לִבְנַת-הַזְּרוֹעוֹת הִיא נָטְעָה בְקִרְבּוֹ אֶת-קוֹלוֹ: (אֵלה, אשת זאוס)
"גַּם הַפַּעַם נְפַלֵּט חַיֶּיךָ, אֲכִילֵס הָעִזּוּז;
אֶפֶס יוֹמְךָ כְּבָר קָרַב, וְלֹא בְאַשְׁמָתֵנוּ אֲנַחְנוּ,
בְּאַשְׁמַת הָאֵל זֶה הַגָּדוֹל וְהַגְּזֵרָה זוֹ הַכֹּל-יְכֹלָה.
לֹא בַּאֲשֶׁר פִּגַּרְנוּ אוֹ הָיוּ רַגְלֵינוּ עֲצֵלוֹת
גָּזְלוּ הַטְּרוֹיִים אֶת-נֶשֶׁק פַּטְרוֹקְלוֹס הָאִישׁ מֵעַל כְּתֵפָיו.
לֹא, כִּי הָאַדִּיר בָּאֵלִים*, בֶּן-לֵטוֹ יְפַת-הַמַּחְלָפוֹת, (אפולון)
פְּגָעוֹ בֵין הַחֲלוּצִים וַיְחוֹנֵן אֶת-הֶקְטוֹר הַתְּהִלָּה.
אָנוּ נָחִישָׁה, נָעוּפָה בְּרוּחַ זֶפִירוֹס*, שֶׁעָלָיו (רוח המערב, ואבי הסוסים)
אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הוּא הַמָּהִיר בָּרוּחוֹת בְּתֵבֵל. גַּם אַתָּה,
גְּזֵרָה הִיא אֲשֶׁר תִּפֹּל בְּיָדוֹ שֶׁל-אֵל וְשֶׁל-אָדָם".
סִיֵּם אִמְרָתוֹ, וַיִּסְגְּרוּ בְעַד קוֹלוֹ קְהַל הָאֶרִינְיוֹת*. (*אלות נקם מיתולוגיות)
או בעברית פשוטה: האלה הֵרה פתחה את פי כסנתוס וזה ניבא לאכילס שסופו למות במלחמה – והדבר לא יהיה באשמת הסוס, אלא בשל הגזירה שנגזרה בידי האלים. נראה שהסוס היה ממשיך לדבר עוד קצת, אבל אז האריניות המסתוריות סגרו את פיו – ואכילס מנצל את ההזדמנות וסוגר חשבון עם הסוס (424-420):
עָנָה לוֹ מִתּוֹךְ חֵמָה אֲכִילֵס מְהִיר-הָרַגְלַיִם:
"כְּסַנְתּוֹס, מַה תְּנַבֵּא לִי מָוֶת? אֵין לְךָ צֹרֶךְ בָּאֵלֶּה!
אָכֵן, גַּם נַפְשִׁי אָנֹכִי יוֹדַעַת, כִּי פֹה עָלַי לָמוּת
הַרְחֵק מֵאָבִי אָהַבְתִּי, מֵאִמִּי הוֹרָתִי; וְאוּלָם
מְנוּחָה לֹא אֵדַע עַד אִם-הֶלְאֵיתִי הַטְּרוֹיִים בִּקְרָבוֹת!"
עָנָה וַיִּדְפֹּק בְּקוֹל גָּדוֹל אֶת-סוּסָיו תְּמִימֵי-הַפַּרְסָה.
אברם ציין מקבילות לסיפור שלנו:
אם נחזור לפרשת השבוע שלנו וניזכר בפרשיה המפליאה של בלעם ואתונו (כב, כב-לה), נראה שיש כמה קווי דמיון מעניינים בינה לבין הסצינה האיליאדית של אכילס וסוסו:
בלעם ואתונו אכילס וסוסו
האדם מקבל החלטה גורלית, בניגוד להחלטה קודמת:
בלעם מחליט לצאת ולקלל את ישראל אכילס מחליט לצאת ולהילחם בטרויאנים
האלים מעניקים יכולת דיבור לבהמה:
ה' פותח את פי האתון הֵרה נוטעת קול בקרב הסוס
"ניגוד אינטרסים" בין האדם לבהמה:
בלעם רוצה ללכת לקלל, האתון מנסה למנוע זאת ממנו אכילס רוצה לצאת למלחמה, הסוס מסכים בלית-ברירה אבל מנבא את הסוף המר
האדם כועס על הבהמה:
בלעם מבקש להרוג את אתונו בחרב אכילס מלא חמה על הסוס
התערבות על-טבעית לאחר דיבור הבהמה:
התגלות מלאך ה' לבלעם סגירת פי הסוס על ידי האריניות
האדם נמצא בסכנת מוות – ולבסוף אכן נהרג בחרב
המלאך מאיים להרוג את בלעם; בפרשת מטות מתברר שבלעם נהרג בחרב במלחמת מדין אכילס מתבשר שהוא עתיד למות; באודיסאה מתברר שאכילס אכן נהרג במלחמת טרויה

כאן עמד קנה במקומו ונסתלק המחבר לבית עיסוקו

ייש"כ גיל. מקום קנה מלוא עולם צונה ואלפים כולם.
1. לגבי השערת הלוחמה הפסיכולוגית. נזקקת להשערה שגם ישראל ידעו על זה. אפשר גם לשנות קצת לעידוד פסיכולוגי למואבים כדי לפשט.
2. עניין המגפה מחילופי אוכלוסין קצת קשה. לא מדובר על ארצות רחוקות. מן הסתם שיירות של עשרה סוחרים עברו ממצרים לישראל לא פעם.
3. לגבי הרעיון שבלעם חווה הארה רוחנית עליונה ושמע הברות בנעירת החמור. והמלאך שהתייצב בדרך לשטן וראתה אותו רק האתון ולא בלעם, מהו? את השאלה איך משה ידע לא הבנתי, מה נשתנה מהסיפור מה אמר ה' לקין או באיזה יום נבראו המאורות.

7/7/2020

לגיל – שלום רב,

מה הבעיה שאתון תדבר? אם הקוף המכונה Homo Sapiens עבר מוטציות והחל לדבר – מה הבעיה שאתון תתחיל לדבר?

מה שאתונות אינן מדברות בדרך כלל הוא מפאת האיטליגנציה הגבוהה שלהן, המלמדת אותן ש'סייג לחכמה שתיקה', אך כשבעליה נוקט באלימות – גם האתון נאלצת 'לשבור שתיקה'

בברכה, אחנאתון

הרב בריח עקלתון רוב תודות על דבריך הנעימים יהיה סנפירך מחריב שוורים ורוצץ אקדמות נחשים:
וזה החילי:
1. אני משער שישראל ידעו כי הם ראו את ההתרחשות בראשי הצוקים, כמו כן סביר שידעו מה הולך בעמים הסמוכים אצלם מכל מיני רכילויות ומרגלים. כאילו תחשוב על אלפי אולי מליוני בני אדם המגיעים כעת לפאתי ארץ נושבת ומתעכבים שם. יש דיבורים יש נייס. לא ברור לי עד כמה היה נתק- קח בחשבון שבאותה שעה הם זנו עם בנות מואב שידעו טוב לספר להן בגילופין על הבלעם הזה שהגיע לארץ. בטח דברו עליו כמו טראמפ אובמה או ביבי מה שתבחר בקיצור – ידעו. (עמי זכור נא מה יעץ כו' וגם בספר דברים משה מדבר כאילו כולם ידעו שהוא בא לקללם וה' הפך לברכה).
2. אמנם לא מדובר על ארצות רחוקות אבל הדור החדש שנולד במדבר היה למעשה בבידוד. הוא לא פגם אוכלסיה זרה 40 שנה. וצ"ע. אינני מספיק מבין באפידמיולוגיה , אבל ייתכן להבנתי שמחלות שהיו חדשות בכנען עבור למצרים רק כעבור כמה שנים וזה תהליך שלקח זמן. לא ממש חשוב, זה היה וורט (אגב היה מי שהסביר שהמגפה איננה אלא שם קוד לרצח המוני שחוללו הכהנים :"הוקיעו לנגד השמש איש קרובו" עיין שם את הלשון. זה גם יסביר את המגפה שעשה ה' בידי חסידיו הנאמנים לאחר חטא העגל).
3.האתון שזזה מהמלאך ניתן להסביר בתרתי:א. זו הבנת בלעם למפרע על מה ולמה היא זזה. היא זזה כחלק מתהליך שבא למונעו מלקלל את ישראל. זה מה שגם אמר לו המלאך. נכון שבסיפור לא משמע כך אבל אני לא מצפה לדיוקים כאלו מסיפור שמנסה לא רק להעביר חויות מיסטיות אלא גם להבעיר מסר בצורה דשל אגדות חזל. המסר הובן. ב. אפשרות שניה שאכן בעלי חיים רגישים למפגש עם ישויות עליונות יותר מן האדם הממצוע, וכמו שהם חווים צונמי או רעידות אדמה לפני שקורים, גם המלאך הזה היה איזו ביטוי להתערבות אלהית שיצרה קרע במרחב זמן. רוצה לומר היה לזה ביטוי פיזיקאלי. לאיודע, קרינה, אנרגיה, יוניים איט. זה כבר שייך לשדה העל-טבעי שבהחלט נחקר גם היום ואין לשוללו. את אותה תנודה אנרגטית שהיתה שם וחוותה האתון זיהה אחר כך בלעם כמלאך ה'. כמובן כל המילים והתרגום של זה הוא לשפי המתקבל במוח שלו. בעבר תרגמו אנרגיות כאלו למלאך עם כנפיים והיום שהתודעה רוויה בדידימויים טכנולוגיים – לצלחות מעופפות. ראה במאמר הסופר דופר חשוב של פרסיקו שאצטט להלן.

לגבי איך משה ידע – צודק. המקשן הניח שיש הבדל בין מסורות קדם היסטוריות לתיאור מדוקדק בהווה של הכותב- אולם זה לא מוכרח.

ודע זאת, איפה!
3.

תודה אחנאתון על תגובתך. אלא שלהומוספייאנס לקח מיליון שנה לפתח כלי דיבור אז מה קרה שלאתון האיץ הבורא את האבולוציה של הגרון בשבריר שניה? ואם אצלה יכל לעשות כן מדוע לא עשה כן גם עם ההומו הזה ספיאנס?

ולגבי האל-טבעי שצייניתי לעיל (מה חוותה בדיוק האתון) ראו את מאמרי החובה האלו:

https://tomerpersico.com/tag/%D7%A2%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%9D/

https://tomerpersico.com/2013/05/20/jeffrey_kripal_interview/

דלתות התודעה הפתחו! ויבוא פילוסוף צדיק שומר אמונים!

1. אה"נ. אם כי זה ספר דברים זה כבר אחרי הכיבוש ובוודאי אז חקרו ובלשו ושמעו הכל.
3. אם מגיעים להתערבות אלוהית שיצרה קרע במרחב זמן אז טוב טוב לנו להישאר עם מלאכים כפשוטם. אם תצטט אז ייתכן שאפגוש לראשונה מאמר 'סופר דופר חשוב' של פרסיקו.

ואחאנתון – וכי כעורה בעיניך לרשום תאריך עברי כהרגלך מימים ימימה? הלא זו היתה דרכך מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנת לעשות לנו כה? לשפשף עינים בתמהון ולראות את ש"צ חורט בציפורן שמיר את המופע הזה 7/7/2020 זהו נס יותר מאתון מדברת.

אתמהה – אי – אה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%94_(%D7%A4%D7%95_%D7%94%D7%93%D7%91)

ולגבי השאלה 'איך משה ידע?' – הרי משה הוא אבי הנביאים.

אם עמוס מעיד 'כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודומ אל עבדיו הנביאים', שמשם למדו חז"ל שמה שנאמר לנביא אחד – נאמר לכל הנביאים, ולכן אפשר להתרות בנביא המשנה מנבואתו. על אחת כמה וכמה שמשה 'מקבל דיווח' על הנבואות שה' מוסר לבלעם.

ואם בלעם יכול נבא על מה שיקרה באחרית הימי, קל וחומר שמשה יכול לנבא על מה שקורה בקרבת המקום. כשהאתון מתחילה לראות מלאכים ולדבר – בלעם לומד שנבואתו אינה 'כשרון טבעי', אלא מתנה מידי בוראו, שנינה לו לא מפני שהוא ראוי אלא בחסד ה', ולכן עליו לנצל את מתנת ה' רק ככפוף לרצון ה'.

אפילו יכולת הדיבור של משה איננה נובעת מכשרון טבעי' שלו. אדרבה, הוא 'כבד פה וכבד לשון', וה' ה'שם פה לאלם' הוא שנותן לנביא את היכולת לדעת ולדבר.

בברכה, ש"צ