רלוונטיות בתורה שבכתב, פרטי הלכות, בזוי תלמידי חכמים

תודה על התגובה המהירה, וסליחה על הבלבול במספור…
1. לגבי היחס לפרטים. אנסה לשאול מכיוון שונה. האם יתכן לומר שבמהלך הדורות השתנתה בבית המדרש הגישה לגבי עד כמה צריך להיכנס לפרטים, או שפשוט עם הזמן , התבררו עוד ועוד פרטים, ואין כאן שינוי גישה עקרוני. כלומר נראה שבימי התנ"ך לא הייתה התייחסות לדקדוקי ההלכות כמו בימינו, האם זה עניין של התפתחות טבעית או של שינוי גישה.
2. לגבי הנקודה האחרונה חוששני שלא הובנתי. כוונתי הייתה לשאול על בטויים של זלזול בתלמידי חכמים שיש לפעמים באתר זה. השאלה הייתה שקביעת חז"ל שמבזה תלמידי חכמים הוא אפיקורס, הינה לכאורה שייכת לתחום המעשים ולא לסמכות בענייני מחשבה. לכן שאלתי מדוע הרב בכל זאת נוקט בסגנון כזה. האם משום שחושב שאלה שמתבטא נגדם בחריפות (או זלזול) אינם תלמידי חכמים , או שגם בתחום זה הרב לא רואה בעיה בקביעה שהעושה כן אפיקורס(למרות שזו הנחייה מעשית הנוגעת לצורת התבטאות ולא למחשבות).

לפעמים מפתה לחשוב שההנחיות בתורה כלליות וכו'. אבל צריך לשים לב שאם המצוות היו קריאת כיוון כללית הם היו מתרוקנות מתוכן מהר מאוד. זה גם מגחיך את עונשי בי"ד ולא ברור למה הם קיימים (תמיד אני יכול לטעון שנראה לי שלא צריך לדקדק כל כך ובכלל מה שעשיתי תואם את "רוח המצווה" ושטויות כאלה)

1. סביר שזה השתנה, אבל כפי שכתבתי זה לא משנה. דיון על פרט הלכתי צריך להיערך לגופו ולא במישור של שאלות והצהרות כלליות כמו האם יש חשיבות לפרטים. כמו שאין חשיבות הלכתית לדיון האם פסיקה כלשהי היא חדשנית, שמרנית, מקורית וכו'. אלו שאלות לחוקרי הלכה ודרכי התנהלותה. דיון הלכתי צריך להתנהל לגופם של הטיעונים ההלכתיים. אחר כך יבואו החוקרים ויחליטו האם יש שינוי ביחס ההלכה לפרטים או לא.
2. מה הקשר בין שאלת הלכה ועובדות לשאלת דרכי ההתבטאות? כשאני מבקר אדם במישור האישי ולא רק את טענותיו זה נעשה כשלדעתי הוא ראוי לזה, ובפרט כשיש בדבריו ומעשיו חילול השם. "במקום שיש חילול השם לא חולקים כבוד לרב". לפעמים אני מבקר טיעון בניסוח ציני, אבל אז הוא מתייחס לטיעון ולא לאדם ולכן אין בזה ביזוי ת"ח. הניסוח הציני אינו מבטא זלזול באדם אלא בטיעון, והוא אינו אלא ניסוח. תמיד יש טיעון שמנמק את הביקורת אלא שהוא מנוסח בשפה צינית.

שלום,
אנסה לגשת לשאלה מכיוון אחר – האם אין ברשימת השמות והמספרים מעין קושיה על כל התורה שבעל פה? ישנם כל כך הרבה דברים בגמ' שנלמדים מאות יתרה או מכך שהתורה יכלה לקצר מעט יותר ובכל זאת החליטה לכתוב את המשפט במלואו את אפילו את המילה במלואה (לדוגמא בדרשת הגמ' לעניין מנחת כהן גדול שלמדים מהאות מ' – "הכהן הגדול מאחיו" ולא "הכהן הגדול אחיו" – משפט שמובנו התחבירי היה קצת קשה להבנה). נשמע שהנחת היסוד הפשוטה של חז"ל היא שאין בתורה אפילו אות אחת יתירה. אם כך, מדוע התורה מאריכה רבות ברשימות ובמספרים?
כיוצא בדבר אתה אומר, אילו התורה רצתה לומר לנו לדוגמא שיש לנסך מים בחג הסוכות, לא היתה צריכה "להחביא" זאת באותיות "מ-י-ם" בפרשת הקרבנות אלא יכלה לומר זאת במפורש. נשמע שוב שהתורה חוסכת במילים ובאותיות ואין אפילו אות יתרה אחת בתורה שלא הייתה צריכה להיכתב.

אמנם, תהיה בוודאי אפשרות לטעון שבאופן מהותי העניינים המעשיים בתורה כתובים במהות אחרת שבה יש עניין לדרוש כל אות ותג לעומת העניינים הסיפוריים שבהם אין בעיה באריכות, אך לזאת נצטרך לחפש סברא כמובן. כמו כן, אפשר לטעון שבאופן מהותי הקב"ה רוצה שכל סנהדרין תדרוש אחרת את התורה שבכתב על פי מה שמתאים לאותו הדור, וממילא התורה צמצמה ולא פירטה את ענייני ההלכה, האם התשובה הזו משכנעת דיו?

זכור לי שראיתי בשם הרלב"ג שהרשימות הם לפי שבזמן נתינת התורה, כך היתה דרכה של הספרות בכל התרבויות ועל רקע זה ניתנה התורה. זו בעיני תשובה שעשויה לספק אותי, אם כי עדיין קשה מדוע התורה שכאמור חוסכת כל אות שאינה נצרכת, מעדיפה להאריך כל כך בדברים אלו ולא קיצרה על אף הפער התרבותי.
אשמח לתשובתך, תודה.

יש שתלו את ההתייחסות הזאת לתורה במחלוקת רי"ש ור"ע. לפי רי"ש דברה תורה כלשון בני אדם והוא לא דורש תגי אותיות כמו ר"ע. אבל עדיין יש מקום לתהות על ר"ע לשיטתו.
אני חושב שמהרשימות הללו דווקא לא קשה עליו. לתורה היה חשוב לפרט את הרשימות הללו, כמו שהיה חשוב לה לפרט על עשיו או לבן. אני לא יודע מדוע הדברים הללו חשובים, אבל כנראה הם חשובים לה. אם תרצה, אז אולי בשביל ענייני סוד. כל עוד התיאור עצמו לא מכיל מילים או אותיות מיותרות, התוכן של הדברים לא קשה על ר"ע. אבל אתה צודק שלא נראה שהניסוחים בתורה הם כל כך מינימליים כמו שר"ע מניח, בלי קשר לרשימות הללו. לזה אין לי תשובה, פרט לזה שאולי מדובר בדרש סומך, או אסמכתא.
זה מזכיר לי את המימרא "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים", ששם חז"ל תולים באריכות של התורה את חשיבות הדברים. כידוע, כך הסביר ר"א וסרמן את שיטת הר"ן שהלכות שנלמדות מדרשות הן במעמד פחות מהלכות שכתובות בפירוש בתורה (שבועה חלה עליהן. הר"ן נדרים ח ע"א). רואים שהתורה לפעמים מאריכה לא כדי ללמד אותנו משהו אלא להראות שהנושא חשוב לה. כך גם עולה מהרמב"ם בשורש התשיעי, שם הוא מסביר שהתורה חוזרת על מצווה כלשהי כמה פעמים רק כדי להראות את חשיבותה ולא כדי ללמד משהו. והרמב"ן בהשגותיו שם תוקף אותו על כך.