רמב"ם הלכות תשובה ב
מהפסוק: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה"
נדמה שיש כאן סתירה, הרי אותו אדם עובר עבריה, איסור ייחוד, הרמב"ם בפירוש אומר "נתייחד", ואינו מבדיל האם נתייחד בכוונה או בשוגג, כיצד ייתכן שעבר עבירה מצד אחד, ומצד שני עשה תשובה גמורה?
אם תבוא ותומר שמדובר בשתי עבירות שונות יש כאן סתירה להלכה ב' נדמה שאם "נתייחד" ככל הנראה לא עונה על ההגדרה "ויסירו ממחשבתו"(יש סיבה שנתייחד בכוונה) על פי ההגדרה בהלכה ב' נדמה שלא רק שאין כאן תשובה גמורה, אין כאן אפילו תשובה בסיסית?
כיצד אתה מסביר זאת?
ראיתי פעם דיון בשאלה זו בספר תשובה מאהבה על הל' תשובה לרמב"ם. כמדומני שהביא מהשפ"א שטען שלפי הרמב"ם אדם צריך להכניס את עצמו למצב של עבירה כחלק מהליך התשובה. ניתן גם להסביר שזו רק אינדיקציה, כמו עד שיעיד עליו יודע תעלומות, ולא שצריך שזה יקרה בפועל. אם אדם הגיע למצב שאם היה בייחוד לא היה עובר אז הוא בעל תשובה גמור. ואולי מדובר שהתייחד עמה בהיתר מסיבה כלשהי ולא הגיע לעבירה. או שעבר על ייחוד באיסור אבל לא הידרדר לעבירת ביאה.
אולי אפשר להסביר שהרמבם לא התכוון שהם נמצאים יחד בחדר סגור, אלא רק שהוא נמצא איתה יחד במקום פתוח בלי עוד אנשים, או שבעלה בעיר וכדו.
כך שהרמב"ם התכוון שהוא נמצא איתה לבד באופן המותר בלי לעבור על איסור יחוד, ולא שהוא עבר על איסור יחוד.
אולי מדובר באשתו שבא עליה כשהיא נידה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer