רפואה סגולית ברמבם

שלום רב.
בשיעור מספר 17 ביוטיוב על מיסטיקה, הרב מביא את דברי הרמבם במסכת יומא לגבי הרפואה הסגולית. 
ראיתי שבמהדורה שמופיעה באתר "ספריה" יש ניסוח קצת שונה:
"ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה *חלושה* מן הטועה. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול."
נראה לי להבנתי שלפי ניסוח זה שבעצם הטענה על רפואה סגולית שהיא טענה חלושה מן הטועה, משמע שהרמבם משמע שהרמבם סובר שאין ממש ברפואות אלו, כמו כן שאמר "כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת וניסיונו רחוק" כנראה שהכוונה שהיכולת להוכיח את יעילות הריפוי היא רחוקה ולכן סביר לדעת הרמבם שברפואה זו אין ממש, וממילא רפואה זו לשיטתו תהיה אסורה בשבת.
מה הרב חושב?