רצון ה' וסמכות המצפון

1. כן. יש לו מעמד דתי, ולפעמים גם הלכתי (למה לי קרא סברא הוא). לעתים הוא גם נוטל חלק בפרשנות התורה כפי שיתבאר.

2. משה הלברטל כתב ספר (מהפכות פרשניות בהתהוותן) על שיקולי מוסר במסגרת הפרשנות ההלכתית של חז"ל. גם יצחק גילת על השתלשלות ההלכה מראה כמה תהליכים כאלה שעירבו שיקולים חיצוניים עם שיקולי פרשנות-דרש.
אם תתבונן במקורות אלו ואחרים תגלה לדעתי ששתי האפשרויות הללו אינן דיכוטומיות כפי שאתה מציג אותן.
להערכתי בפרשנות כזאת מעורבים שני סוגי השיקולים: המוטיבציה היא מוסרית, אבל לא עושים סתם שינוי בלי שיש לו בסיס פרשני-דרשני. לחלופין, לפעמים המוטיבציה היא שצריך לדרוש (למשל יש "את" שצריך לרבות משהו), ומחפשים תוצר דרשני הגיוני (או הכי הגיוני שאפשר). רק אם מתקיימות שתי הדרישות עושים את הדרשה ומסיקים את המסקנה ההלכתית.
במקרים קיצוניים יש לחז"ל כלים מהפכניים יותר, כמו לבטל דבר מה"ת בשוא"ת (ולפעמים גם בקו"ע, כפי שהעירו כמה ראשונים), או לתקן תקנה. במקרים אלו השינוי נעשה בגלל מוטיבציה מוסרית-חברתית, והוא נעשה ברובד דרבנן בלבד ולא בפרשנות של עיקר הדין מדאורייתא. אבל כשהוא נעשה כפרשנות, אז כנראה שהמוטיבציה אינה רק זו המוסרית (אחרת היו עושים תקנה או עוקרים). כשזה נעשה כפרשנות פירוש הדבר שהכלי הפרשני מחזיק מים. אני מעריך שחז"ל לא סתם משחקים משחקים.
אמנם הדרשות נראות לפעמים לא סבירות ולכן התחושה שמתקבלת היא שחז"ל עשו מה שהם רצו, אבל כדאי לשים לב שזה קורה גם במקום שבו אין מוטיבציה מוסרית-סברתית נראית לעין. כלומר זה לא שכשצריך חז"ל משתמשים בצורה שרירותית בכלי הדרש, אלא גם כשלא  צריך הם עושים זאת. המסקנה שלי היא שבשני המקרים אין שימוש שרירותי, אלא פשוט דרכי הדרש כנראה לא לגמרי מוכרות לנו ולכן הן נראות לנו מוזרות ותמוהות. אני מעריך שאם היינו מכירים אותן היינו מבינים ש"עין תחת עין" אמנם מתפרש כפשוטו, אבל גז"ש תחת-תחת גם היא מתבקשת. השילוב הוא ממון במקום עין. קצת מזה התברר לי בעבודתי על מידות הדרש, אבל כמובן הדרך להגיע לשחזור מלא (וביקורתי) של דרכי הדרש עוד ארוכה. איני מתכוין לומר שכשנשחזר אותן בהכרח נסכים והכל יהיה הגיוני וברור. אני רק מעריך שחז"ל חשבו שכך נכון לעשות ולא סתם שיחקו למראית עין. ייתכן שאנחנו לא נסכים, כמו בהרבה סוגיות אחרות. בזה אין שום פסול, וזה אפילו צפוי.
ומעבר לכל זה, דוד הנשקה בסדרה של שלוש המאמרים בהמעין תשל"ז-ל"ח הראה שהדרש לא מוציא את הפסוק מפשוטו (יש  מקרים נדירים מאד שהדרש סותר את הפשט. בד"כ הוא מוסיף עליו עוד משהו) אלא מציע פירוש מקביל. ההלכה היא שילוב של הדרש והפשט גם יחד (כשיטת הגר"א). לכן כשאתה מסתכל על הדרש לבדו נראה שהוא מעקם את הפסוק, אבל זו טעות. הדרש לא מציע פירוש פשטי לפסוק אלא פירוש מקביל בנוסף לפשט שגם הוא נותר כפירוש הלכתי. התורה ניתנה להתפרש בכל הדרכים: פרד"ס, גם יחד.