רצון ה' כללי מול מצוות מפורשות

יש נפק"מ לגבי דיני דחייה, למשל ברמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה כט:
הרואה כלאיים של תורה על חברו–אפילו היה מהלך בשוק–קופץ לו, וקורעו עליו מיד: ואפילו היה רבו שלימדו חכמה–שאין כבוד הברייות, דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה.

משמע שאם היה מדובר בלאו שאינו מפורש בתורה, כבוד הבריות היה דוחה אותו.

עוד נפק"מ שנזכרתי בה זה האם כפיית היצר דוחה את המצווה או לא, למשל בבא מציעא לב ע"ב:
אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה אפ"ה כדי לכוף את יצרו עדיף

אם היה מדובר במצווה מפורשת, לא נראה לי שכפיית היצר הייתה דוחה אותה.

אני לא בטוח שלזה כוונתו. יש עוד מקורות לכך שאיסור מפורש חמור יותר (כמו הרן נדרים ח ע"א שכותב ששבועה חלה על איסור לא מפורש שנלמד מדרשה). גם הרמב"ם אולי מתכוין לאיסור שנלמד מדרשה שלשיטתו הוא מדברי סופרים. אחרת קשה לי להבין מניין מקורו של החילוק שלו. הגמרא מחלקת בין שוא"ת לקו"ע אבל לא בין מפורש ולא מפורש. צריך לראות בנושאי הכלים שם.

גם לגבי כפיית היצר אני לא רואה מניין ההבדל בין מפורש ולא מפורש. שם זה חילוק בין דאורייתא לדרבנן, ולמסקנה בשניהם כפיית היצר עדיפה.

מצאתי עוד חילוק של הרמב"ם בין לאו מפורש לשאינו מפורש:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ה
ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין

לשיטת הרמב"ם, לא לוקים על התראת ספק, אלא אם מדובר בהתראה מפני לאו שמפורש בתורה.

דברי הרמב"ם כאן מאד לא ברורים. מה ההבדל בין התראת ספק על לאו מפורש ושאינו מפורש. לכן אני נוטה לחשוב כלח"מ שם שהסביר שלשיטת הרמב"ם יש ספק אם עבר לאו שוא או שקר, ולכן זה לאו לא ברור הוי התראת ספק ואינו לוקה. אבל לאו מפורש, כלומר כזה שאין לגביו ספק, שם ההתראה אינה התראת ספק ולכן לוקה. אבל אין כלל שאם זה לאו מפורש ויש התראת ספק שלוקה עליה, כמשמעות פשט לשונו. ולפי זה אין כאן שום חילוק בין לאו מפורש לשאינו מפורש, אלא בין לאו ברור ללאו מסופק.

מצאתי עוד רמב"ם כעין הקודמים בפירוש המשנה:
משנה מסכת סנהדרין פרק ז משנה ו
[*] העובד עבודה זרה אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ הסך המלביש והמנעיל עובר בלא תעשה הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק ז
והמגפף, הוא המחבק אותה הצורה תרגום ויחבק לו וגפף ליה. ואלו שאמר שהוא עובר עליהם בלא תעשה נכון הוא, והם נכללים בכלל אמרו לא תעבדם, אלא שאין סופגין עליהם מלקות לפי שאין אסורם מפורש. אבל חייב מלקות הנודר בשמו והמקיים בשמו שהרי אמר הכתוב ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו'. ואפילו נתכוון פוער עצמו לפעור או זורק אבן למרקוליס לבזות אותו הנעבד ולזלזל בו חייב חטאת. ואין חלוק בין זורק לו אבן או מסלק אבן מלפניו, לפי שבשני הדרכים הוא נעבד.

ועוד אחד:
רמב"ם הלכות שחיטה פרק ה
[א] כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות שהטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות, ולא נאמר טריפה אלא שדבר הכתוב בהווה כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה.
[ב] ויש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טריפה והן הלכה למשה מסיני, ושמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני ואלו הן: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, ושבורה.
[ג] אף על פי שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר.

וכן מצאתי בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת מכות פרק ג:
והחלק החמישי לאו הבא מכלל עשה, כגון אמרו בכהן גדול והוא אשה בבתוליה יקח, משמע שאסור לו לקחת בעולה, אבל כיון שלא נאמר לנו בעולה לא יקח, אם עבר ונשא בעולה אינו חייב מלקות כמו שחייב מי שנשא אלמנה או גרושה או זונה וחללה, וכן אמרו במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי וכו', ידענו כי דור ראשון ודור שני לא יבוא בקהל, ואם עבר אינו חייב מלקות לפי שלא נאמר בו לאו בפירוש כמו שאמר לא יבא ממזר, לא יבא עמוני ומואבי.

והחלק הששי לאו שבכללות אין לוקין עליו. והוא לאו שלא נאמר בפירוש אבל נלמד מדברים אחרים כמו שאומרים בכמה מקומות לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, והוא כגון אמרו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, אשר יוצא מזה חדש מן התבואה לא תאכלו, ואם אכל קלי בלבד לא נלקהו שתי מלקיות אחת משום קלי לא תאכל ושנית משום חדש לא תאכל, אלא מלקות אחת משום קלי. וכן אם אכל כרמל משום כרמל. וכן הנזיר אם אכל חרצן או זג אינו חייב שתי מלקיות אחת משום חרצן שהוא מפורש והשני משום מכל אשר יעשה מגפן היין, לפי שזה לאו שבכללות, ואלו אמר בפירוש מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מחרצנים ועד זג לא יאכל כי אז היה מתחייב על אכילת החרצן שתים, וכן על הזג, וכן על ענבים לחים, וכן על ענבים יבשים, על כל אחד שתי מלקיות אבל כיון שאין לוקין על לאו שבכללות אינו חייב על כל אחד מאלו הנזכרים אלא לאו. וכן אמרו אל תאכלו ממנו נא ובשל, כאלו אמר אל תאכלו ממנו אלא צלי, ואם אכל נא אינו חייב שתים אחת משום נא ואחת משום לא תאכלו אלא צלי, לפי שזה הלאו השני מכללא יוצא והוא לאו שבכללות, אבל חייב על נא מלקות, ועל מבושל מלקות אחד. והבן ענין זה היטב לפי שהוא הקשה שבכולן. ומן החלק הזה עוד, אם נאמר לאו אחד כולל תרי תלתה אסורי כגון אמרו לא תאכלו על הדם, הרי לאו זה כלל דברים רבים, למדנו ממנו לא תאכל מבהמה קודם שתצא נפשה. ולמדנו ממנו לא תאכל מבשר הזבח ועדיין דם במזרק, כלומר קודם זריקת הדם על המזבח. ולמדנו ממנו אין מברין על הרוגי בית דין. ולמדנו ממנו אין בית דין אוכלין ביום שהורגין את הנפש. ולשון התלמוד בכל האסורין הללו אין לוקין על אחד מהן דהאוי לאו שבכללות, כלומר שהוא כלל אסורין הרבה ואין אחד מהן בפירוש כדי שנאמר לוקין על זה שנתפרש מלקות אחת כדרך שאמרנו בחדש ובפסח, וזה ברור וקל להבינו יותר מן הדוגמאות הקודמות.

שיטת הרמב"ם בשורש השני היא שכל דבר שאינו מפורש בתורה (כולל דרשות והלמ"מ) הוא הלכה מדרבנן, וממילא לא לוקים עליו. לכן אין משתי הדוגמאות הראשונות ראיה לענייננו (בע"ז זו כנראה סוג של דרשה ובשחיטה זו הלמ"מ, ובספרי רוח המשפט הארכתי שלשיטת הרמב"ם ספק הלמ"מ הוא לקולא).
ולגבי הדוגמה במסכת מכות, בכה"ג מדובר על לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה ולכן לא לוקים עליו. זה לא בגלל שהוא לא מפורש אלא בגלל שהוא לא מפורש כלאו. ולגבי לאו שבכללות האריך בזה בחלק השני של השורש התשיעי, ושם נראה שאין כוונתו שזה בגלל שלא מפורש בתורה אלא מפני שאין עליו אזהרה. כדי להלקות צריך אזהרה.
באופן כללי, דומני שמהרמב"ם אי אפשר להביא ראיות לנדון דידן, כי שיטתו לגבי דאורייתא ודרבנן חריגה מאד (והארכתי בספרי רוח המשפט).