שאלה על צריכותות בגמרא

 
כשהגמרא מביאה צריכותא על מנת להסביר שני מקרים שהעקרון המנחה את פסיקתם נכפל, האם שני הצדדים של הצריכותא צריכים להתקיים?
 לדוגמה: נניח שהמשנה הייתה מנוסחת : יש להפריש מן האגס מעשר, יש להפריש מן התפוח מעשר. העיקרון שנכפל פה( כל זה בהנחה) הוא שיש להפריש מן הפירות מעשר. היה מובן לפי הכלל שהצגנו למעלה אילו הגמרא הייתה מסבירה ששני הפירות הם שונים, והם כוללים במאפייניהם הגדרה הלכתית שונה, אשר איננה משיקה- במקרה דנן- לתפוח יש הגדרה הלכתית X, אשר איננה מתקיימת באגס, וכן לאגס יש הגדרה הלכתית Y אשר איננה מתקיימת בתפוח, ואותם הגדרות הלכתיות(X וY) היו מובילות אותנו למחשבה שהתפוח והאגס פטורים מן המעשר, ולכן באה המשנה ללמד שגם פירות שנכללים בהגדרה X מחויבים במעשר, וגם הפירות שנכללים בהגדרה Y מחויבים במעשר.
שאלתי- האם נכון להגיד שהכלל שניסיתי להציג ולהדגים איננו מחייב? אביא דוגמא למה שאני מתכוון- המשנה במסכת סנהדרין בפרק השלישי(מובא בתלמוד הבבלי, סנהדרין כד:), מציינת 'מפריחי יונים' כסוג של אנשים המבצעים פעולה שפוסלת אותם מלהעיד עדות. הגמרא(שם, כה.-כה:) מנסה לברר את המושג 'מפריחי יונים'. אחת מן הדעות מסבירות את המושג בתור סוג של משחק הימורים, תחרות בין היונים שמנצחה הוא מי שיונתו מגיעה למטרה ראשונה[משחק שנפוץ גם היום, בעיקר במזרח אסיה]. ומתעוררת הגמרא לשאלה, שהרי מוקדם יותר במשנתנו שנינו 'המשחק בקוביא', ומדוע שנינו שני פסולים זהים באותה משנה?- ואז היא מציגה צריכותא על שני הפסיקות, היא מניחה כי ה'משחק בקוביא' תולה בדעת עצמו וה'מפריח יונים' תולה בדעת יונו(כלשון הגמרא):
 (כל זה כתוב בסגנון פטרנלי כדי שלא יהיה התעכבות על דוגמה שהיא לא העיקר)
"צריכא- דאי תנא תולה בדעת עצמו, התם הוא דלא גמר ומקני דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל תולה בדעת יונו אימא לא, ואי תנא תולה בדעת יונו דאמר בנקשא תליא מילתא ואנא ידענא לנקושי טפי אבל תולה בדעת עצמו אימא לא- צריכא"
 בקצרה, בכל אחד מן המקרים(תולה בדעת עצמו ותולה בדעת יונו) הייתה לי הו"א שהאדם לא מקנה לגמרי מדעתו, כי הוא חושב שיש גורם שתלוי בידו שיכול בעיניו להבטיח את ניצחונו, ולכן המשנה שנתה את שניהם, שאדע שבשני המקרים הם פסולים לעדות. אך פה למתבונן מתעוררת השאלה: הגמרא מניחה כי לא היה אפשרות לשנות את המקרה הראשון או השני בלבד, משום שבכל מקרה שהייתי שונה, הייתי חושב ומשליך על המקרה השני שהוא באקראי, ולכן יש גמירות דעת בקניין, ולכן אותו אדם לא פסול לעדות. אך לא יכולות שתי מחשבות ה'הו"א' להתקיים יחדיו- אילו אני חושב שבתולה בדעת יונו אין גמירות דעת בקניין, לדעתי בתולה בדעת עצמו יש גמירות דעת בקניין, וכן להפך.
כל זאת בניגוד לדוגמה שהבאנו על התפוח והאגס, שההנחה שבתפוח מתקיימת הגדרה הלכתית X לא סותרת כלל את המחשבה שבאגס כן מתקיימת או לא מתקיימת ההגדרה ההלכתית Y. ובקיצור- ישנן צריכותות שלימודם על המקרה הראשון איננו קשור למקרה השני(התפוח והאגס), וישנן כאלה אשר הן מלמדים דבר והיפוכו(תולה בדעת עצמו ויונו)- אילו הייתי עומד בנקודת המבט של המקרה הראשון, הייתי חושב שהשני איננו מתקיים וכן הפוך.
אשמח לדעת מה הרב חושב, האם זו אבחנה נכונה, או שזו אבחנה של שטות,או שמא איפשהו באמצע.