שאלה

זה סוג הדיונים שאין טעם להביא להם מקורות ותקדימים. מדובר באומדנא לגבי דעתו של המשכיר/המוחל. זה כמובן תלוי בסיטואציה ובאנשים המעורבים, ולכן רק בי"ד שדן במקרה הזה יכול לקבוע את הדין. אין כאן דין כללי לכל המקרים של מחילה מכעס.
מעבר לזה, יש לדון האם הספק הוא בשאלה האם מחילה מכעס היא מחילה, או שהספק היה האם זה בכלל נעשה מתוך כעס או שהייתה כאן אמירה אמיתית (במהרי"ט נראה כאופן השני. ופשיטא ליה שמחילה בכעס אינה מחילה). בכל אופן, שני הדיונים הם שאלות שבאומדנא לגבי המציאות ולא שאלות הלכתיות.
אם כן, נותר לנו לדון במצב שבו אנחנו בספק: האם נאמר המוציא מחברו עליו הראיה, והמשכיר צריך להוכיח שמחילתו הייתה מכעס, או שמא השוכר שנשבע והתחייב לשלם צריך להוכיח שהתחייבותו בטלה (שהייתה מחילה אמיתית). בפשטות נראה כצד השני, שהרי זה כמי שאומר איני יודע אם פרעתיך (ולא איני יודע אם התחייבתי). בוודאי כך הדין אם נאמר שמחילה היא כמי שאומר התקבלתי.
אמנם עוד יש לדון כאן בדין דברים שבלב. הרי בפיו הוא אמר שמוחל, ורק טוען שבליבו לא היה כן. ואם לא התנה כן בפיו הוי דברים שבלב שאינם דברים. ונראה שכאן אינו בגדר דברים שבליבו ובלב כל אדם (כתוס' קידושין מט, שהוכיחו שאז אין צורך להתנות), שכן אם אנחנו מסתפקים בזה, זה גופו מוכיח שלא הוי בליבו ובלב כל אדם. וממילא אינו נאמן בדברים שבלב לעקור מה שאמר בפיו, דדברים שבלב אינם דברים.