שאלות בעניין ידיעה ובחירה

תודה רבה.
לא לגמרי הבנתי האם כוונת הרב שאכן לדעת הרמב"ם הקב"ה לא יכול להודיע לנביא בעולם הזה מה יעשה פלוני, כי אז זו סתירה לוגית.

גם בלי שיודיע, סתם הוא לא יכול לדעת. ההודעה לנביא היא רק אינדיקציה לקושי. אם הוא יודע אז הוא גם יכול להודיע לנביא, ואז נוצר קושי. המסקנה שהוא כלל לא יודע. חפש בויקיפדיה פרדוקס ניוקומב. והארכתי בזה בספרי מדעי החופש (דומני שיש גם באתר במאמר על חופש הרצון).

אולי זה שהרמב"ם לא תירץ על ידי הקביעה שאי אפשר להבין, מחזק את הבנת השל"ה ברמב"ם, שאכן הרמב"ם התכוון שאין ידיעה וודאית.

השל"ה אומר את דבריו בשיטת הרמב"ם.

כעת ראיתי שהאור שמח על אתר כותב כדבריי. הוא אומר שהרמב"ם לא יכל להסביר את "ועבדום וענו אותם" בכך שהידיעה לא מכריחה את הבחירה כי "ידיעת הנביאים מכריחה (את הבחירה)". (בכך הוא דוחה את דברי הלח"מ שאמר שאה"נ יכל הרמב"ם לתרץ כדלעיל אלא שתירץ תירוץ יותר טוב).
יוצא מכאן שאכן הרמב"ם לא יכל "לסבול" את העובדה שנביא בעולם שלנו ידע מה יעשה פלוני ועדיין לפלוני תיהיה בחירה.
מכאן שיש לפנינו לכאורה שתי דרכים: או שהרמב"ם סבר שאע"פ שהקב"ה יודע הוא אינו יכול להוריד ידיעתו לעולם.
או שמוכח כהבנת האור שמח בהרמב"ם וכוונתו שאין ידיעה מוחלטת, אלא על פי המצב העכשווי (אך צ"ע מדוע הוא מתבטא "דע שתשובת שאלה זו עמוקה מני ים…").
רק שני דברים שעדיין לא הבנתי.
1) אם הקב"ה לא יכול להודיע לנביא מה יעשה פלוני, עדיין יש כאו סתירה לוגית או שזה נהפך לסתירה פיזיקלית?
2) כיצד הרב הבין שהשל"ה אומר את דבריו בתוך דעת הרמב"ם, הוא אמנם בונה את דבריו עליו אך לא נראה ברור שהוא טוען שלכך כיוון הרמב"ם?

לא הבנתי. אתה אומר שהאו"ש כותב שהקב"ה לא יכול להעביר את המידע לעולם. אחר כך אתה כותב שלאו"ש ידיעתו לא וודאית. זו טענה אחרת.
אגב, דבריו בעיניי הם אבסורד גמור. אם הוא יודע, למה שלא יוכל לספר לנביא? מה מונע בעדו? ואם זה נמנע ממנו אז הוא לא כל יכול, אז למה להניח שהוא יודע מה שיהיה. אולי גם בזה אינו כל יכול (וזה אכן המצב לדעתי).
ראה בשל"ה עצמו שמסביר את דבריו.

אכן התבלבלתי בכתיבה.
האו"ש אומר שהרמב"ם סובר שהקב"ה לא יכול להעביר לעולם את המידע.
מכאן אני רוצה להביא ראיה לשיטת השל"ה (כאן התבלבלתי וכתבתי בטעות או"ש) שלדעת הרמב"ם ידיעת ה' היא לא וודאית (קרי אין ידיעה), כי אם לא כן, נאלץ לומר שהרמב"ם חילק בין ידיעת ה' את העתיד, שהיא קיימת, לבין יכולתו לגלות זאת לעולם, שאינה קיימת.
אם הרמב"ם אכן סבר כך זה אבסורד כמו שהרב אומר, כי הגבלנו את הקב"ה הגבלה חמורה יותר (שהוא אינו יכול למסור מידע לעולם אף שהוא יודע אותו).
על כן מסתבר יותר שהרמב"ם התכוון שאין כלל ידיעה, וזה כהבנת השל"ה.
דהיינו אני משתמש בהבנת האור שמח בעניין העברת המידע לעולם (דלא כהלחם משנה והראב"ד) בצורה יותר מורחבת מדבריו, על מנת להוכיח שמסתבר שגם הידיעה עצמה לא קיימת לדעת הרמב"ם.
החשיבות בראייה הזאת היא בכך שהיא מאפשרת להבין מה הביא את השל"ה להכניס את דבריו לתוך דברי הרמב"ם אע"פ שלכאורה נראה שלא זו כוונתו.
על פי דבריי מובן מאיפה לקח השל"ה את דבריו.

סליחה מראש אם אני מתפרץ לדיון לא לי…

יאיר – אינני מבין את שאלתך. תשובת הרמב"ם על "ועבדום וענו אותם" אינה באה על הבעיה שה' ידע מראש שכך הם יעשו, אלא על בעיה אחרת והיא שה' גזר עליהם שיעשו כך (וכעין הקושייה עם הקשיית לב פרעה). ואם בידיעה אפשר להסביר שה' יכול לדעת מבלי שתהיה לכך השלכה סיבתית על מי שיודעים עליו, ולכן באופן עקרוני, גם אם זה נראה מוזר, הוא יכול גם להודיע זאת למישהו מבלי שתהיה לזה השלכה סיבתית על העתיד. הרי כשמדובר על גזירה הדבר כמובן לא ייתכן, כי כל הרעיון בגזירה הוא שה' קובע מראש מה יקרה, ולכן נזקק הרמב"ם לתירוצים אחרים – והתירוץ מסביר מדוע נענשו.

david, אכן התלבטתי בזה זמן מה, ולמסקנה נראה לי בבירור שלמרות שלשון הרמב"ם היא 'הרי *גזר* על ישראל לעבוד כו"ם', די ברור לי שהוא לא מתכוון גזירה במובן הרגיל, שה' החליט שכך יהיה, משתי סיבות שהן שלוש:

1) מה גרם לרמב"ם לחשוב שהקב"ה גזר על ישראל לעבוד ע"ז? איפה זה כתוב בפסוק? הקב"ה בסה"כ אומר למשה שזו המציאות העתידית, איפה כתוב שהוא החליט וקבע שכך יהיה? (כנ"ל לגבי המצרים, אם כי יש מקום לחלק ששם זו לא יכולה להיות השערה (איך אפשר לשער דבר כזה? זה לא כמו שיאמר על עם ישראל שיהיו בו רשעים שזו השערה מסתברת מאוד), ואכמ"ל).

2) לו היה כדבריך, יכל הרמב"ם לתרץ כמו בסעיף 1. (בסעיף 1 אני טוען שאפילו לא מתחילה השאלה).

3) הרמב"ם בתשובה כתב: "לא הודיעו הבורא אלא *מנהגו של עולם* הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל", לכאורה כאן הרמב"ם כן עונה את התשובה מסעיף 2 שלא מדובר בגזירה אלא בהודעת מציאות מכורח מה שיהיה בעתיד. אם כך, לא ברור למה הרמב"ם כתב קודם לכן: "לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה", למה זה נצרך? הרי כבר אמרנו שהוא לא גזר בכלל, אלא רק הודיע מציאות עתידית, ואם הוא מודיע מציאות אז בהחלט הוא יכול להודיע על מישהו ספציפי ומסויים שהוא החוטא (כי ידיעה ובחירה מסתדרים ביחד שהרי "תשובת שאלה זו ארוכה…" וכו').

מכורח הנקודות הללו, כתבתי מה שכתבתי, וכנראה כך הבינו גם הראב"ד (שהקשה מדוע לא תירץ הרמב"ם כמו בפרק הקודם, ששני הדברים מסתדרים יחד ואיננו יכולים להבין), והאו"ש (שחלק על הראב"ד ואמר שהרמב"ם לא יכל לתרץ שידיעת הקב"ה איננה מכריחה הבחירה, כי כאן מדובר בידיעת הנביאים ו-"ידיעת הנביאים מכריחה (את הבחירה)", והלח"מ (שכתב שאה"נ הרמב"ם יכל לתרץ כך, אלא שנתן תשובה אחרת).

אם ה אינו יודע עתידות איך הבטיח הבטחות, התלויות בדעת בנ"א, למשל אמר למשה שאהרן הולך לקראתו, ידע שעדיין לא שלם עוון האמורי אבל עוד זמן – יושלם ועוד כהנה רבות

יש מצבים שהוא אומר מה צפוי שיקרה לולא הבחירה ויש מצבים שהוא נוטל את המושכות לידיו ולוקח מאיתנו את הבחירה כדי שיקרה משהו.

ז.א ש(למעט נטילת הבחירה, שהיא כפי הנראה חריגה מאוד) אמירותיו לגבי העתיד סטטיסטיות בלבד?

אכן. אבל גם אמירות כלפי העתיד הן נדירות למדיי. אגב, כך כותב השל"ה בהקדמת ספרו.