שנאת אמנון לתמר

הלקח קיים גם בלי הפירוש המחודש שנכרכה נימה.

נועם, כדאי לתת קרדיט ולחשוב קצת לפני שעולים להתקפה בוטה. ההצעה של ר' יצחק מסבירה את האירוע יפה גם אם יש בה נגיעה של אגדה.
בפסוקים כתוב שתכף אחרי האונס התהפך היחס של אמנון מאהבה לשנאה. אז משהו שקרה בזמן האונס גרם שני דברים: א' הפסקת האהבה, ב' הולדת שנאה.
לזה מבאר ר' יצחק ש"אהבתו" של אמנון הייתה תלויה בתאוותו. ולכן אם פסקה האהבה כנראה פסקה התאווה. מדוע פסקה התאווה אחרי המעשה, כי אמנון נעשה כרות שופכה וזה כנראה מקטין את התאווה. ועדיין קשה אף שבטלה תאווה בטלה אהבה אך עדיין מדוע נולדה שנאה. לזה מבאר ר' יצחק שהיא עשתה משהו שפגע בו. ההתנגדות שלה לפני המעשה היא לא העניין כי עובדה היא שאמנון רצה ועשה על אף ההתנגדות, ואחרי המעשה פתאום שוב לא רצה מאומה. ומה היא יכולה לעשות במהלך האירוע? קשרה לו נימא. זה דבר אחד שתמר יכולה לעשות בזמן המעשה עצמו והוא יגרום גם להקטנת התאווה וגם להולדת שנאה.
אולי אפשר להציע פירושים פסיכולוגיים אחרים לרגשות של אמנון אבל הפירוש הזה הוא סביר לגמרי (והוא כתוב במהרש"א על אתר)

הרב מיכי, הגמרא שם נמנעת מהרעיון הפסיכולוגי שהפוגע שונא את הנפגע ומחפשת פגיעה ישירה במזיד: "נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שופכה. וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה. אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו וכו'"

אגב אולי גם העניין של הכרות שופכה בא להסביר מנקודת הלכה מדוע אמנון שילח את תמר אחרי המעשה (ובעיניה השילוח היה "הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עימי לשלחני"). ומסביר ר' יצחק שאמנון ידע שדוד לא יתן לו את תמר כי כרות שופכה פסול לבוא בקהל. ולכן בטלו תאוותיו ונותרה רק שנאה על שמנעה ממנו והזיקה לו וכו'. [הגמרא שם גם מסבירה איך תמר הציעה בכלל לאמנון שיבקש רשות מדוד והרי היא אחותו, ועונה שתמר הייתה בת יפת תואר ונתגיירה]. באופן שכל הפירוש של ר' יצחק הוא אמנם קצת אגדי אבל יש בו היגיון פנימי.

בס"ד ער"ח אלול תשא"ף

תמר, נערה אמיצה היתה. היא לא רק מתחננת 'ואני אנה אוליך את חרפתי', אלא גם מאיימת: 'ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל'. אני לא אשתוק, אלא אפרסם לכולם את מה שעשית, ושמך יוקע לדיראון 'כאחד הנבלים בישראל.

אחרי שמילא את תאוותו, הבין אמנון שהוא 'גמר את הקריירה' שלו ומעתה יישא חרפת נבל. אם ייקח אותה לאישה – יבינו כולם את מה שקרה, ואם ישלחנה – היא עלולה לממש את איומה ולפרסם את קלונו ברבים.

והיא אכן מימשה את האיום, שמה אפר על ראשה, קרעה את בגדיה 'ותלך הלוך וזעקה'. אחרי 'הפגנה' לא היה מעמדו הציבורי של אמנון גבוה ממעמדו של כרות שופכה. אמנון איבד כל סיכוי 'לבוא בקהל ה'. שום משפחה שמכבדת את עצמה לא תיתן את בתה לאדם כזה.

וייתכן שנערה אמיצה זו, שלא 'שמרה את הטראומה בבטן' אלא השמיעה מיד את זעקתה ברבים – לימדה את האנס לקח גם בפגיעה פיזית כואבת ועשתו 'כרות שפכה'. לימד המקרא ולימדו חכמים את בנות ישראל שלא לסבול בשתיקה, אלא ללמד את האנס לקח כואב ומרתיע

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

התאריך:
כ"ח באב תשא"ף

(ערב ראש חודש אלול יהיה בשבת, ואני אינני מ'הדתיים המסמסים 🙂

התכוונתי שהפוגע שונא אותו על התגוננותו למרות שהייתה לגיטימית. כמו האגדה האורבנית על הגנב שנפצע מהזכוכיות שהניח בעה"ב בתחתית החלון בעת שחדר לבית דרך החלון, ואז תבע את בעל הבית.

אגדה אורבנית? משמע פשיטא לך שמוסרית מותר לו להניח זכוכיות. כמו דעתך הבלתי נתפסת שכדי לעמוד על "זכותי" על רכושי מותר להרוג את פלוני העקשן שמתעקש לגנוב. וזה נובע בסופו של דבר מדבקות רבה בצווים קטגוריים.
כעת אני חושב שהבנתי נקודה. תגיד לי אם קלעתי. בעיניך מוסר הוא חובה שבאמת באמת חובה לממש בפועל ולדעתך אנשים בד"כ הם מוסריים. לדעתי להבדיל ה"מוסר" הוא תובעני בצורה בלתי אנושית, וזאת כי הוא מסתכל מלמעלה על כולם ולא נותן שום עדיפות למישהו. למשל אם מלך גדול אומר לי הגש ידך לכריתה או שאכרות ידו של פלוני וגם אתן לו צביטה, ה"מוסר" מחייב חגיגית להגיש את היד. כנ"ל הוא מצווה עלי לחלוק את כל "רכושי" עם מי שזקוק לו יותר ממני. אלא מה שזה קשה מידי, אז לא עושים ומפטירים כאשתקד. אצלך, תקן אותי אם לא, יוצא שהמוסר לא דורש דברים שאין אדם סביר יכול לעמוד בהם.

אגדה אורבנית כי ספק אם זה באמת היה. אבל נכון שלדעתי פשיטא שמותר לשים שם זכוכיות.
לא יודע כיצד הגעת להשלכה הזאת של המחלוקת בינינו. אני חושב שעיקר המחלוקת היא שאתה תוצאתן, ולכן במקרה של היד אתה אומר מה שאתה אומר. ולי פשיטא שלמרות שהתוצאה הטובה יותר היא שלך, זכותי לא לתת את ידי. מותר לאדם לקחת לעצמו יתרון במעשה שלו עצמו (חייך קודמים).

האם יש אצלך תביעה מוסרית שמאד מאד מאד קשה לממש? או שהתביעות מתאימות להתנהלות רגילה שבסה"כ לא מקוממת את הרגש האינסטינקטיבי. ואם מתאימות אז האם זה סתם מזל או שיש סיבה מהותית. (אני הצעתי השערה תלושה מה עומד ביסוד ההתנגדות לתוצאתנות, וזאת כי לצערי באמת קשה לי להבין איך אפשר להתנגד אליה)

במקרה המסוים הזה אני יכול להציג את עמדתי כסוג אחר של תוצאתנות. התוצאה המשוקללת, כשהמשקל של השלכות לגביי גבוה יותר (כי מגובר במעשה ובהחלטה שלי). אני לא מקבל את מסך הבערות, כאשר ההחלטה היא שלי. לא בגלל הקושי עבורי להתנהל כך, אלא כי זה לא נכון.

כשאומרים לי להרוג מישהו או למות, ההחלטה הנכונה היא למות (מי יימר). זו החלטה מאד לא קלה.

מבין. אבל זאת החלטה לא קלה שמופיעה אחת לתתקעד דורות. ביום יום אין פער בין תביעות המוסר להתנהגות נורמלית וזה עניין של מזל שהתמזל לאנושות (לדעתי יש פערים ענקיים. וכדי לשמור על שפיות צריך להסתפק בלהיות רק 'מסורתי').

אגב בעיני ההחלטה הנכונה היא להמית ולא למות (מי יימר). רשאי למות רשאי להמית, ואפילו לעשות הגרלה לא חייב. אבל זה כבר נטחן.