שתיקה כהודאה ודיני שומרים

שלום וברכה!

1. כידוע ישנה מחלוקת ראשונים האם המושג 'הודאת בע"ד כמאה עדים דמי' נלמד ממקור או מסברא והאריך בכך בשערי תורה (כלל א'). לפי שיטת רש"י שהמקור הוא הפס' 'אשר יאמר כי הוא זה', האם נכון לומר ששתיקה כהודאה (ב"מ ו.) איננו בכלל 'הודאת בעל דין'? כמובן שאין כוונתי לומר שהתורה דיברה דווקא על אמירה, אך מאחר שמסתבר שהודאה ע"י אמירה היא הודאה ברמה גבוהה יותר מהודאה ע"י שתיקה, אם כך התורה לא חידשה את המושג לגבי שתיקה.
2. כידוע נחלקו האמוראים האם דינו של שוכר הוא כשל ש"ח או כשל ש"כ. לדעות הסוברות ששוכר הוא שומר חינם, ניכר ששכר הוא חלק משמעותי מהגדרתו של השומר כשומר שכר. לכאורה הדברים תמוהים, מאחר שהבבלי (ב"מ צד:) הסתפק איזו פרשה מדברת על שומר חינם ואיזו פרשייה מדברת על שומר שכר ולבסוף הכריע מסברא. ברם, התורה עצמה כלל לא מזכירה את המילה שכר כאשר היא מדברת על שומר שכר, ואם כך משמע שהדבר לא נמדד ע"י שכר אלא ע"י רמת ההנאה כפי שנכתב להדיא בירושלמי שבועות פ"ח ה"א [ואם כך שוכר שווה לשומר שכר], אך אם אין הם כך פני הדברים, כיצד התורה יכלה להשמיט חלק זה ולא לכתוב את המילה שכר? האם עצם ההשמטה איננה אומרת דרשני?