תורה אלטרנטיבית בעולמות אפשריים

1. אז אני מגדיר: אני מדבר על כלל העולמות האפשריים לוגית, דהיינו כלל העולמות שאדם יכול לחשוב עליהם. חלקם מן הסתם בנויים כמו שלנו וחלקם לא.
2. ואז אני חוזר ושואל: האם באחד העולמות האלו תיתכן (בעיני התורה עצמה) תורה אחרת?
3. עבדך הוא האחרון שינסה ללמדך לוגיקה, אבל טענתך כאילו "מוזר" לגזור תשובה לשאלה כזו מהתורה (ובמקום זאת יש לטפל בה ב"כלים לוגיים") נראית לי קצת תמוהה, במחילה.
4. ודאי שהגזירה הלוגית צריכה להיעשות בכלים לוגיים. ומה בכך? מכשירי הגזירה יהיו לוגיים אבל האובייקט שאליו הם פונים הוא הטקסט. האם זה לא מה שאתה ואני עושים כל הזמן? מנסים להבין מה מובלע לוגית בטקסט נתון. ממילא אני חושב שגם מטקסט התורה ניתן לגזור טענות/רעיונות ע"י שימוש בכלים לוגיים.
5. התורה עצמה מנסה לתקף את עצמה (במסגרת מה שקרוי טיעון העד). אני חשבתי אז וחושב גם עכשיו שלניסיון התיקוף הזה יש קשר לשאלה שהעליתי כאן.

כבר הסברתי מדוע שאלתך חסרת משמעות. אם בעולם אחר תינתן תורה אחרת אז לא ממש איכפת לה מה אומרת על כך התורה שלנו (שהיא שונה ממנה). לכל היותר תוכל להבין מכאן שהתורה (שלנו) רוצה שאנחנו נחשוב שבכל העולמות חייבת להיות רק התורה הזאת.
אגב, בדו שיח של משה עם המלאכים במדרש הוא שואל אותם האם אב ואם יש להם או יש להם רכוש , ובכך הוא מסביר מדוע לא שייך אצלם כיבוד הורים ואיסור גניבה. האם זו תורה אחרת? או שמא יישום שונה של אותה תורה בנסיבות אחרות?

אני חולק עליך לחלוטין בטענתך כאילו שאלתי חסרת משמעות. אדרבה, אני חושב שהמשפט הבא (שאמרת לעיל) לא מתיישב עם קביעתך זו.

המשפט שלך היה:

"לכל היותר תוכל להבין מכאן שהתורה (שלנו) רוצה שאנחנו נחשוב שבכל העולמות חייבת להיות רק התורה הזאת".

מה שאני מנסה לעשות כאן זה להבין את מעמדה הלוגי של התורה שיש בידינו. אם, כמו שאתה מודה בחצי פה, התורה שלנו רוצה שנחשוב בכל העולמות חייבת להיות רק תורה אחת, הרי נוצרת כאן בעיה תיאולוגית ממדרגה ראשונה.

שהרי אם זה רצונה- כלומר אם זה מסר מרכזי עבורה- הרי שהיא שוללת מאלוהים את החופש לברוא תורות אחרות.
בהינתן שאני צודק עולה שאלוהים קונטינגנטי לתורה (או לכל הפחות באותו מעמד שלה).
זו הטענה שהעליתי בוויכוח בינינו בעבר ואני לא רואה מנוס ממנה גם כאן.

אני לא מודה אפילו ברבע פה. הסברתי את מה שהיה לי להסביר.

מיכי, לאור הסברך האחרון אין לי אלא להיאלם דום ולקבל בהכנעה את דעתך.

עם זאת, לאחר שהודיתי בטעותי וחזרתי בי לחלוטין אני מרשה לעצמי, שוב, לקחת את החירות ולפנות לעזר לקוראים של דיון זה ולשאול: האם מישהו יכול להסביר לי למה הגעתי למסקנה הקלוקלת שלעיל (שאם התורה מנקודת ראותה הכרחית בכל העולמות האפשריים אז אלוהים קונטינגנטי לה). אם מישהו יצליח להסביר לי איך נפלה שגגה כזו אצלי מן הסתם אוכל להימנע בעתיד מאחיותיה, אותן שגגות מרושעות האורבות לפתחי, בהמשך הדרך.

הטעות שלך נמצאת במשפט הבא:
"אם, כמו שאתה מודה בחצי פה, התורה שלנו רוצה שנחשוב בכל העולמות חייבת להיות רק תורה אחת,"
הרבי מיכי לא הודה בכך. התורה היא הטובה ביותר בעולם הזה. היא לא אומרת דבר על עולמות אחרים.

כמובן שאם התורה טוענת שהיא הכרח המציאות אלוהים קונטינגנטי לה. מניין לך שזה מה שהיא טענת וגם אם כן מה זה משנה?

י.ד. היקר והנבון (אני אומר זאת גם משום שאני חסיד גדול של אמנות החנופה וגם משום שאתה כותב בדרך כלל דברים עמוקים ומאלפים).

ראשית חשוב לי להבהיר שהדיון העומד ברקע הוא זה שעשינו בפעמים הקודמות ובו טענתי שמובלע בתורה שאלוהים קונטינגנטי לה ושזוהי, כמובן, בעיה פילוסופית ותיאולוגית רצינית ביותר.

אלא שבמסגרת זו אני לא עוסק בשאלה ההיא.

מכאן שנותר לנו לעסוק בשתי שאלות אחרות: אחת משנית ואחת חשובה.

השאלה המשנית היא האם מיכי הודה/לא הודה בפה מלא, או בחציו, או אפילו לא בפרומילו של פיו, שהתורה הכרחית בכל העולמות האפשריים ומכאן שהיא כפויה לוגית על אלוהים.
לעניות דעתי יש בסיס לא רע לפרש את המשפט שהוא אמר לעיל (“לכל היותר תוכל להבין מכאן שהתורה (שלנו) רוצה שאנחנו נחשוב שבכל העולמות חייבת להיות רק התורה הזאת”) בדרך זו.
אבל אולי אני טועה בנקודה זו.

אבל השאלה השנייה הרבה יותר מעניינת בעיניי ובמחילה גם יותר חשובה:
מהו מעמדו הלוגי של גוף ידע (כלשהו) שבאמת תופס את עצמו כהכרחי בכל העולמות האפשריים (ללא קשר לשאלה אם מיכי, י.ד., דורון או כל אדם אחר מאמינים בכך).

כאן תשובתי לא השתנתה. לדעתי גוף ידע שכזה- במיוחד אם מדובר בגוף ידע שמייחס את מקורו שלו לאלוהים- תובע מעצם ההגדרה מעמד שווה לאלוהים, לכל הפחות.
אם גוף ידע כזה קיים, הרי הוא את הופך אלוהים למעין "אנוס" שלו (כמו אבותינו אנוסי ספרד ודומיהם).

ושוב, יתכן שאשתכנע שתורת ישראל כלל לא כזו, אבל זו איננה שאלתי כרגע. בשלב הזה אני שואל אותך רק את זאת: האם אתה מסכים שיש בעיה לוגית לגוף ידע אשר מעיד על עצמו שניתן מאלוהים אך בו בזמן גורס שהוא הכרחי בכל העולמות האפשריים?

ב' היקר,

אני מתייחס רק לחלק האחרון של שאלתך: אם אתה יכול לחיות באופן רציונאלי עם מושג של אלוהים, שהוא קונטינגנטי לטקסט/גוף ידע שהוא ברא ונתן, אשריך.
בעולם שבו אני חי מושג כזה של אלוהים הוא ריק לחלוטין… זהו אלוהים שהוא רק פיקציה של טקסט שיצרו בני אדם. מבחינה פילוסופית טענה כזו היא סקנדל.

דורון,
איפה ישנה התייחסות בתורה לכל העולמות האפשריים?

למיטב ידיעתי אין כל התייחסות כזו….

לאור זאת המשימה הפילוסופית שלנו הוא לחלץ עמדה כזו מבין השורות. ההנחה המתודולוגית שלי היא שבטקסט כזה, ולדעתי אף בטקסטים מסוג אחר לחלוטין, ניתן לעשות זאת.

חילוץ פילוסופי מהסוג המבוקש צריך להתחיל בשאלת התווך שאלוהים בחר ליצור דרכו "קשר" איתנו. כי אף על פי שאלוהים יכול לבחור לו כל תווך שהוא חפץ בו, הדעת הפילוסופית (הרציונאלית) מניחה שיהיו תווכים סבירים יותר מאחרים. השקפה כזו מקבלת גם תימוכין מהדיווחים שאנו נתקלים בהם בהיסטוריה (אנחנו למשל נוטים לדחות בקלות סיפורים של אנשים המדווחים לנו שאלוהים התגלה להם בדמות תחש נהרות או סולם ומעדיפים את הדיווחים שהתקבלו בספרי הקודש הקונוונציונאליים).

התנאי האפריורי הנדרש מתווך שכזה הוא היותו קונטינגנטי לאלוהים (מקווה שאין צורך להסביר מדוע, ומקווה גם שאתה מסכים לתנאי זה).

מכיוון שאני מאמין שבמרכזה של ההכרה עומד הכושר להסתכלות שכלית, תהא צורתה אשר תהא, אני מצפה שאותו תווך יציב נורמה המעמידה את הכושר הזה כלבו של הקשר בינינו לבין האל, או לכל הפחות תשאיר את האפשרות הזו פתוחה (לא תשלול אותה מראש).

בעיני התורה התווך הזה הוא כמובן היא עצמה- טקסט (החומש).

הקושי: טקסט זה לא רק שלא מציב את ההסתכלות השכלית במרכז התביעה מהאדם. חמור מכך, במקרה של סתירה בין תובנה שנגיע אליה בסיוע של ההסתכלות השכלית (של כ"א מאיתנו) לבין הטקסט, הרי התורה מתעקשת שנציית לטקסט, כלומר לה עצמה. לאור זאת היא מונעת מאיתנו (או לפחות שואפת למנוע מאיתנו) לפנות "החוצה" ומנתבת אותנו בהכרח אליה עצמה. הטקסט מעמיד את עצמו במרכז; לא את האל שיצר אותו ואפילו לו את דרך החיבור המהימנה ביותר אל האל. מכאן שמנקודת ראותו (גם אם היא מובלעת עמוק בתוכו) האל קונטינגנטי לו. ובמילים שניסחתי את הדיון מלכתחילה: הטקסט הכרחי בכל העולמות האפשריים.
ובניסוח קצת פרדוקסלי: תורתנו היא תורת חיים, לא תורת אלוהים (ופה לעניות גמדותי נפלו ענקי רוח כמו הרב קוק ודומיו), שלא הבחינו בזאת.

קל להבין זאת אם משווים את מעמד הטקסט ויחסו אל עצמו ביהדות לעומת הנצרות. בנצרות הטקסט (הברית הישנה והחדשה) איננו מקודש באמת, לכל הפחות לא באותו אופן שהוא מקודש ביהדות (ולפיכך גם אין אח ורע ליהדות מבחינת מרכזיות העיסוק בטקסט ובשפה בכלל). פאולוס אומר במפורש ש"האות ממית והרוח מחיה". ממילא הוא מודע לכך שגם משפט זה עצמו, חשוב ככל שיהיה, איננו אלא אמצעי לאופני הכרה גבוהים יותר.