תורה בגברא

לא יודע בדיוק אבל נראה לי סביר קצת שהמציאות (כגון חלות דיני קידושין גירושין וכו) יכולה להתברר למפרע אבל המעשים עצמם שאדם עושה… לכאורה הוא עושה אותם בתוך מודעות וידיעה מה הוא עכשיו הולך לעשות.

2. מעניין לעניין באותו עניין (היינו חזרה על תחילת מהלכים בין העומדים), לא הבנתי את היחס בין ההכרעה לציווי (הנדון בפרק ב). אתה כותב (דף 49) שהמחויבות שלנו נעוצה בעצם משמעות הציווי (זה התשובה בעצם ל״למה לקיים את המצוות״). וא״כ לא הבנתי מה מקומה של ההכרעה שלנו ? אם יש ציווי ז״א שאני מחוייב לקיימו אז איפה ההכרעה שלי ?
לא הבנתי פשר המשפט (דף 52) ״‏המחויבות שלנו לציווי התורה יסודה בהכרעה מכוח הסברה שלנו ולא רק מעצם הציווי״. לכאורה זה סותר את מה שהבאתי לעיל ?!

1. זו עוד סיבה לטענתי שמסברא אין ראוי לברך ברכת התורה על לימוד שאינו תורה בחפצא. אם הוא רק מתברר למפרע אז יש כאן ספק ברכה לבטלה. אבל זו כמובן רק סיבה טכנית.

2. יש להבחין בין הטענה שהציווי מחייב לבין הטענה שאני מחליט להיות מחויב. ייתכן מצב של ציווי מחייב ואדם שאינו מחויב אליו (עבריין). קח את המוסר כדוגמה. המוסר מחייב אותי מעצם היותו מוסר. אני לא יכול לקבוע שהמוסר זה לעמוד על רגל אחת כל בוקר. זה לא תלוי בי. אבל יש ערך למעשה מווסרי רק אם אני עושה אותו מהכרעה שלי להיות מחויב לציית למוסר. נדמה לי שההבחנה הזאת נדונה גם בשיחה הרביעית בספר הראשון (חלק ג), כסתירה לכאורה במשנתו של קאנט שמדבר על מוסר אוטונומי (חילוני, נטול אלוקים, מוכח ערכיי שלי) מחד והטרונומי מאידך (הראיה מן המוסר מבוססת על הנחה שבלי אלוקים אין מוסר). גם שם הבחנתי בין תוקפו של המוסר עצמו שאינו תלוי בי אלא באלוקים, לבין אופן העשייה שלי שצריך להיות מתוך הכרעה אישית שלי להיות מחויב לערכי המוסר.