תשובתו של הרמבם בעניין חופש הרצון

להכניס כן ברמב"ם, הוא דחוק, לדעתי.

הוא כותב מפורש ש"אין ידיעות כידיעתנו" אך לא שהוא לא יודע, ומשמע שיש לו ידיעה אלא שהיא לא עובדת כידיעה שלנו.

אם כך, אז הוא לא ענה על שאלתו. אבל אין לי עניין בבירור שיטתו או שיטות אחרות בנושא זה. העניין הוא בבירור האמת, והאמת היא כנראה שאין לו ידיעה מראש.

הטענה שמרבים להגיד בנושא הזה, היא שהקב"ה כצופה מהצד והזמן לא משחק אצלו. כלומר,הוא יודע מה תבחר בעוד שעה כי אין אצלו מושגים של זמן ואם תניח שיש אצלו מושגים של זמן הרי הפכת אותו למוגבל.

כן. אני מכיר לעייפה את משחקי המילים הללו. לדעתי אין להם שחר. חפש באתר תחת "ידיעה ובחירה" יש כמה דיונים על זה.

האם הרב חזר בו מ"שתי עגלות" ? (שסתירות מהסוג שהרב קורא להן לוגיות ייתכנו) אני כשלעצמי עדיין סובר שסתירות מהסוג הזה יכולות להתקיים (בניגוד לאנליטיות,בשפתו של הרב.).כמו שכתבו פה.אין ידיעתו כידיעתנו פרושה לא שהוא לא יודע אלא שיש דמיון בינה לבין ידיעתנו.נאמר שהידיעה שלו מפותחת יותר משלנו ויכולה להשיג זאת וכנראה בגלל שתי דברים שקשורים אחד לשני בדרך שעדיין לא ביררתי לעצמי : 1. שמושג העתיד שלנו הוא לא באמת העתיד במציאות עצמה שבמובן מסוים עדיין לא קיים 2.שהקב"ה לא צופה מהצד. חלק ממנו (?) מעורה במציאות עצמה (מין פנתאיזם חלקי.עכשיו הלכתי לבדוק וראיתי שיש שקוראים לאינטאויציה הזאת פנאנתיאיזם)

לא. אני מסכים עקרונית. השאלה מה טיבה של הסתירה בין ידיעה לבחירה. פרדוקס ניוקומב אומר שהיא לא אפשרית.
לגבי משחקי המילים בין פנתיאיזם לפנאנתיאיזם, כבר כתבתי שאיני מבין אותם ואני לא בטוח שאלו שאומרים אותם מבינים.

אני אכן מסכים עם הרב לתחושה שלו על משחקי מילים.אבל אצלי נוצרה האינטואיציה עוד לפני שהכרתי בכלל איזשהוא איזם.התחושה נובעת מכך שאלו שהמציאו את המילים האלו לא היו פילוסופים או מקובלים אלא הם היו חוקרי פילוסופיה או קבלה.הם עסוקים בקטגוריזציה חיצונית שטחית של האנשים הללו (שיטות).ונראה שהם באמת לא מבינים מילה ממה שהם אומרים מהסיבה הפשוטה שהם לא באמת מנסים להבין את האנשים אותם הם חוקרים.אחרת הם היו הופכים בעצמם לפילוסופים או מקובלים.התחושה שלי בדר"כ שאני למשל קורא את שפינוזה, למשל ,שהוא רואה משהוא שאני לא רואה ואני מתאמץ לראות את הדבר הזה, לאחר שהצלחתי לראות אז אני לא רקורא לזה פנתאיזם אלא המציאות.אם מישהוא אומר לי משהוא שונה משפינוזה אני מניח שגם הוא רואה משהוא אבל מזוית אחרת .אחרי שאני רואה מה שהוא רואה אני מנסה להבין איך שני המראות הלכאורה שונים הללו לא סותרים ואז מגיע הכתוב השלישי ומכריע ביניהם ואני מבין את המציאות המורכבת הכוללת בעלת שתי ההיבטים הלכאורה סותרים.בשלב זה אני ,לפחות בעניין הספציפי אותו אני מנסה להבין,פילוסוף גדול יותר משני הפילוסופים.אבל פילוסוף (וגם מקובל ) זו סוג של מילת גנאי.פשוט יש מציאות.

אגב,זו תופעה שמשום מה (אני סתם אומר זה.ברור למה זה כך) קיימת רק במדעי הרוח.אין כזה דבר חוקרי מתמטיקה או חוקרי פיסיקה (מתמטיקולוגים או פיסיקולוגים) יש מתמטיקאים ופיסיקאים – אנשים שעשוים ומייצרים פיסיקה או מתמטיקה.משום מה בעולם הרוח היוצרים (סופרים ,משוררים ,מוסיקאים,פילוסופים ומקובלים)נפקדים בתור שכאלה מהאוניברסיטאות.

ביחס לפרוקס ניוקומב,התחושה שלי שנבואה (לפחות זו מהתנ"ך) באופן גלובלי היא לא ניבוי עתידות פשוט.אלא קשורה למעשה בני אדם ולבחירתם.למשל ירמיהו מנבא מה יקרה אם לא יחזרו בתשובה ומה יקרה אם כן ("מעולם לא חזר בו הקב"ה מדבר טוב חוץ מ….") אבל הוא לא מנבא לעולם על עצם הבחירה עצמה (כמו שעושה פרדוקס ניוקומב).ולמעשה הנבואה לא מנותקת מהמציאות העתידית (מתארת מבחוץ) אלא משתתפת ביצירתה.ירמיהו מנבא ע"מ שנבחר בטוב.ולא סתם מתאר מה יקרה אם נבחר בטוב או ברע.והוא בכלל לא אורקל.(למרות שהיה מושג של רואה, וזו אכן קושיה עליי קצת).במובן זה הנבואה דוחפת את המציאות עצמה לקראת בחירה של העם בטוב,אבל שוב, לא מכריחה אותה.ויש מנגנון כמעט דמוי מכני של פעולת המציאות על עצמה(ירמיהו ועמ"י הם חלק מאותו אורגניזם ולא סתם אנשים שעושים דברים ).זו תצפית בסיסית שלי ואין לי דרך להוכיח אותה לרב.

במדעי הרוח זה נראה ש"מדברים על" במקום לעשות "את".בבחינת "מי שלא יכול לעשות מלמד"(באנגלית זה נשמע יותר טוב).יש "מרצים" במקום "מורים" ( במובן של "מורה" מאמנויות לחימה שאין הבדל אצלם בין עשייה ללימוד וברמה הגבוהה צריך להתחיל ללמד בשביל להתפתח בעשייה וברמה הנמוכה לומדים תוך כדי עשייה ולא בהרצאות פרונטליות,וזה נכון גם בכל מקום שעושים מה שנקרא סטאז',וגם מסביר למה בכל מקום עבודה מעדיפים נסיון על פני השכלה).כלומר מדעי הרוח הם צד שמאל בניגוד למדעי הטבע שהם ימין או אמצע.

אילון, אני חושב שיש לך טעות. ראשית, גם במתמטיקה ופיסיקה יש מורים שמלמדים ולא יוצרים. נכון שבאוניברסיטאות (להבדיל ממכללות ובתי"ס) מחזיקים רק כאלה שגם חוקרים.
אבל למעשה אפילו באוניברסיטה האנלוגיה כן קיימת, שכן את הפיסיקה והמתמטיקה (לפחות לדעתי, ודומני שאתה מסכים אתי בזה) יצר הקב"ה. לכן החוקרים באוניברסיטה גם הם רק חוקרים משהו שמישהו אחר יצר. במדעי הרוח היצירות הן של בני אדם ולכן שם יש קטגוריה של יוצרים מעבר לחוקרים.
ראה בעניין זה את מאמרי הזה:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%A2/

קראתי את המאמר.כנראה ההבדל בין מחקר יצירתו של הקב"ה לבין זה של האדם הוא מהותי.קודם כל נראה שבשביל לחקור את הטבע צריך יצירה .זה לא סתם גילוי אלא יש תהליך מקדים של יצירת קטגוריות מחשבתיות מופשטות.הרבה מחשיבים את היחסות הכללית ליצירת מופת מדעית.את המכניקה האנליטית של לגרנז', כינה המילטון "שירה מדעית".משוואות מקסוול נחשבות "הדבר היפה ביותר בפיסיקה" (עד היום אני נהנה להרהר בהן).לכאורה גם בחקר שירי עגנון הדבר הזה יכול להתקיים אולם משום מה לא שמעתי על יצירת מופת של קורצווייל .(למרות ,אגב, שאני מאוד נהנה לקרוא את הפרשנות של חוקרי המקרא יהודה קיל,עמוס חכם ומרדכי זר כבוד ב"דעת מקרא".ללא ספק שבתחום הזה יש הרבה חכמה – אבל אף לא אשתמש בביטוי יצירת מופת).בנוסף, גם ביצירת שירה ומוסיקה יש חיפוש אחר אמת והמוסיקאי מחפש אחר אופני הביטוי הטובים ביותר עבור אותה אמת. הוא לא סתם " מעלה את אשר על ליבו" (אלא אם כן הרב התכוון שמה שבליבו הוא גם מציאות.אבל מוסיקאים ומשוררים יושבים הרבה זמן על ליטוש ושכלול חומרי הגלם שעולים על רוחם.זה לא סתם מה שבא למשורר – הוא כותב).היוצרים (לפחות הגדולים מביניהם) בעולם הרוח נחשבים צינורות לעולמנו בהם יורדת אמת גבוהה יותר שמגיעה ממקום גבוה יותר מעולמנו.גם מתמטיקאים ופיסיקאים (שוב,לפחות הגדולים מביניהם ) נחשבים יוצרים ולא חוקרים.אלברט איינשטיין לא נחשב חוקר פיסיקה.הוא פיסיקאי – הפיסיקה היא חלק מעצמותו.אם היית שואל אותו מה המקצוע שלו – הוא היה עונה לך שאין לו מקצוע.(הוא ניזון מפסולתן של הלוחות (לוחות היחסות))

שנית וקשורה בקשר הדוק לטענה הראשונה.גאונות.אין גאונות בעולם המחקר של מדעי הרוח.לא שמעתי מעולם על חוקר מוסיקה ,ספרות,מקרא או מחשבת ישראל שהוא גאון (בניגוד למוסיקאים או פילוסופים או סופרים,למשל).זה לא כמובן לא מקרי.זה נובע מהיחס האמיץ שבין יצירתיות לגאונות (אם הן לא אותו דבר).

כל זה כבר לא נראה לי הבדל מהותי. בעצם האנלוגיה לגמרי קיימת, אלא שיש את ההבדלים הרגילים בין מדעי הרוח למדעי הטבע (מידת הכישרון הדרוש, מידת הדיוק והעומק וכדומה). חזרנו לדיון הרגיל, שלו אני כמובן לגמרי מסכים.