הוכחת היהדות כ'סבירות'‎

תודה.
תשובתי בין השיטין:
שלום רב.
אני מקווה ומניח שמסתדרים שם היטב בלעדיי (קו”ח מזה שהסתדרו אתי ? ).
​ברצינות – אם אין סיבה ממש טובה (פוליטית נניח), אני חושב שהתורה תרוויח אם תשוב להשתתף בדיונים.
​
לשאלתך, אענה בשתי רמות:
1. גם אם אי אפשר למסור נפש מתוך תפיסה כזאת, הדבר לא משנה את העובדה שאדם לא יכול להיות משוכנע בשום דבר בוודאות גמורה. לכל היותר תוכל לטעון שאותו אדם נמצא בבעיה. יתר על כן, לטענתי אין אדם שמשוכנע בוודאות במשהו אלא אם הוא לא מבין את מגבלותיו. גם אם יש בו תחושת שכנוע הוא טועה בזה, ואם ימסור נפש רק בגלל תחושת השכנוע הוא פשוט עושה טעות. כתבתי פעם פוסט ובו הסברתי שלמרות שהחסיד יעבץ (בתקופת גירוש ספרד) דיבר בשבח פשוטי העם שמסרו את נפשם ולא המירו את דתם בניגוד לת”ח שמצאו לעצמם היתרים, אני נגד אידיאליזציה של בורות ועמארצות. אם החכמה יוצרת בעיות אז יש להתמודד עם הבעיות ולא להשתדל להיות טיפש.
<strong>​אין לי שום בעיה עם הקביעה הזאת, אבל אם אתה לא בטוח – תהיה דתי עד רמה מסויימת. תהיה דתי לעצמך, אל תעשה שום דבר שמשפיע על הסובבים אותך בשם משהו שאתה לא ‘סגור’ עליו. ומבחינתי אותו אחד עם ‘תחושת שכנוע’ הוא אמנם טועה, אבל אני יכול יותר להבין את מסירות הנפש שלו (בהתאם לטעותו) מאשר אדם שמוסר את נפשו על סבירות.</strong>
​
2. אני לא מסכים שרק וודאות יכולה להצדיק מסירת נפש. אני לא חושב שחייל בצבא שמוסר את נפשו משוכנע בוודאות מוחלטת שהוא צודק (ואם כן – אז שוב הוא נאיבי). אדם שמבין שאלו מגבלותיו, ואמת שלו לעולם אינה וודאית, מתפקד בתוך האי וודאות הזאת. אם הדבר סביר מאד בעיניי אני מוכן למסור נפש עליו. גם דין רודף שבו אתה רואה האת ראובן רודף אחרי שמעון אינך יכול לדעת בוודאות מוחלטת שזה אכן המצב ולא קיים חלק בסיטואציה שנסתר מעיניך. ובכל זאת אתה צריך לקבל החלטות.​​
<strong>​מה הכוונה “מתפקד בתוך אי הוודאות”? אז תתפקד בצורה מצומצמת, כיאה לאי וודאות​! קבל החלטות, אבל אם אפשר שההחלטות הללו יהיו מסוייגות וחסרות השלכות מרחיקות לכת.</strong>
​​
בניסוח אחר, יש כאן שתי אפשרויות: א. הוא רודף ועלי להרגו. ב. הוא לא רודף ואסור להרגו. אפשרות א היא בסיכוי של 90% והשנייה בסיכוי של 10%. מדוע להחליט שדמו של הרודף אדום מזה של הנרדף, שהרי אם אתה מציל את הרודף בגלל הספק אתה לוקח בזה סיכון של 90% שהנרדף ימות. הוא הדין לכל דילמה ערכית שכרוכה במסירת נפש. למשל ע”ז או גילוי עריות שעלי למסור את נפשי. שוב יש שתי אפשרויות שבכל אחת יש התנגשות בין שני ערכים חשובים מאד, ולכן האפשרות הסבירה יותר היא הבסיס הנכון להחלטה גם אם אין וודאות.
​<strong>לא הייתי אומר ‘הסבירה יותר’, אלא כל עוד אתה לא בטוח – שב ואל תעשה. אתה לא יכול לקחת יוזמה אקטיבית כשאתה לא בטוח בצדקת הדרך (אולי דילמת הקרונית שייכת כאן).​</strong>

אמנם זה רק ברמה התיאורטית, שגם אם אין לי וודאות אני יכול לדגול בחובה למסור נפש או להרוג. כמובן שברמה הפרקטית לאדם שמודע לכך שאין וודאות בכלום יהיה קשה יותר לממש את ערכיו בפועל. אבל זו רק בעיה פרקטית ויש להתמודד איתה שלעצמה. מה שמחזיר אותנו לסעיף 1 (שהאמת לא תלויה בבעיות שנוצרות ממנה).
<strong>​מסכים שהאמת לא תלויה בבעיות, אבל זו בעיה שאפשר לפתור אותה כדי שתתאים לאמת: ‘שב ואל תעשה’​ כדרך חיים פוסט-מודרנית בעידן של ספק.</strong>
זה מזכיר לי טענות שעלו אחרי רצח רבין כשפנו לציבור הדתי ואמרו: אתם רואים לאן אמונה דתית מובילה. על כך עניתי למבקרים: וכי אתם מצפים שבגלל זה אנטוש את אמונתי? עובדה היא שאני מאמין, ואם זה יוצר בעיה של קיצוניות יש להתמודד איתה. אבל בעיות ושיקולי תוצאה לא קובעים את האמת (אני סולד מפרגמטיזם פילוסופי שמכפיף את האמיתי למועיל ולתוצאה הרצויה).
<strong>​מסכים. אם כי, כשהוא מודיע בריש גלי מה האמת ומה הפרגמטיזם אני מוכן לקבל.​</strong>

שלום רב.

באשר לפורום, לא אני פרשתי אלא הפרישוני (ככה"ג לפני יוה"כ. אמנם לא קיימתי בי "אף הוא היה פורש ובוכה") בגלל פגיעה ברבנות הראשית וחוסר היענות שלי לדרישה להתנצל (לטעמי הם צריכים להתנצל בפני הציבור על עצם קיומם ועל תפקודם). אני לגמרי מבין את השיקולים ואין לי שום קפידא אבל לא מסכים להם.

אתייחס כעת בקצרה להערותיך.
דומני ששורש כל ההערות באי הסכמה שלך לדבריי לגבי החלטה בתנאי אי וודאות. אתה טוען שיש לקיים שוא"ת עדיף. בדיוק בגל להטענה הזאת הסברתי את דבריי דרך דוגמת הרודף ומה שסביבה. אנסה כעת לפרט יותר.
א. לענ"ד אתה טועה בטעותם של הפוסטמודרניסטים (שהזכרת בדבריך) שמזהים אי וודאות עם ספק. בהלכה ספק הוא רק ספק שקול (50-50). אם יש ספק לא שקול זה לא ספק והולכים אחר הרוב (וי"א שהוי כוודאי ממש, ואכ"מ). גם הכלל אין ספק מוציא מידי וודאי נאמר על מצבי ספק ולא על מצבי אי וודאות. גם כשיש שני עדים אין לנו וודאות גמורה, ואף אחד לא מעלה בדעתו לא להוציא ממון או להוציא דבר מחזקתו (באיסור עושים זאת אפילו על פי עד אחד לרוב הדעות. אם כי יש חולקים שלהוציא דבר מחזקתו הוי כמו דבר שבערווה וממון דבעינן תרי). אמנם ברוב נחלקו רב ושמואל האם מוציא ממון או לא, אבל גם זה לא נוגע אלינו. לא מדובר שם על שוא"ת עדיף אלא על הוצאה ממוחזק (בעזי דאכלי חושלי ודאי יוציאו מכוח רוב). מה עוד שלדעת הרבה ראשונים ואחרונים כן מוציאים ממון מכוח רוב להלכה (כדמוכח מרוב בבי"ד בממונות, כתוס' סנהדרין ג), ורוב לרידיא הוא מיוחד שבו לא הולכים אחר הרוב (סברת ר"ש שקאפ שאין שם באמת רוב אמתי. וזה נראה לי פשוט בסברא).

ב. ניסיתי להדגים את הדבר על דין רודף: האם גם שם בגלל ספק קלוש כלשהו תאמר שוא"ת עדיף ותיתן לרודף להרוג את הנרדף? טענתי היא שבכל מקרה של דילמה יש התנגשות בן שני ערכים חשובים (שהרי אם היה וודאי גם אתה מסכים שהוא היה דוחה פיקו"נ). כך למשל למסור נפש על איסור ע"ז או ערווה, יש התנגשות בין ערך החיים לבין עריות או ע"ז. לכן אותו שיקול כמו בדין רודף קיים גם שם. אמנם יש מקום לשיקול שמעשה שלי דורש סיבה פוזיטיבית (זה המקור לסברת שוא"ת עדיף), ולכן נדרש רוב משמעותי כדי לפעול, אבל בוודאי שלא נדרשת וודאות.
לכן אני בהחלט אעשה גם דברים שמשפיעים על הסובבים אותי אם אני סבור שהצדק עמי.

ג. שאלתי אותך לשיטתך שלך: האם כשיהיה לך ספק קל לא תהרוג את הרודף? או לא תמסור נפש בצבא? או תעבוד ע"ז? האם לדעתך שייך שם שוא"ת עדיף? אם כן, אז באמת איך אתה עצמך מסביר את מה ששאלת אותי? אני מניח שתסכים שלא ייתכן שלאדם תהיה וודאות מלאה במשהו.
בקיצור, לא הבהרת מה אתה טוען כאלטרנטיבה נגד שיטתי: שיש אפשרות לוודאות? או שמא לדעתך באמת ראוי לנהוג בשוא"ת בכל הדילמות הללו?

ד. באשר לדילמת הטרולי יש לחלק בין כמה מקרים שונים. ראשית, שם לא מדובר במצב של ספק אלא בוודאי אלא שצריך להכריע בין שתי אפשרויות (לשון אחר: זה ספיקא דדינא ולא ספק במציאות). ועוד יש לחלק בין מצב שבין כה וכה אני עושה מעשה לבין דילמה בין מעשה למחדל. וגם לגבי דילמה בין מעשה למחדל רבים יאמרו לך שמסברא אין הבדל ומה שקובע הוא המחיר המינימלי. בהלכה זה כנראה לא נכון (אם כי איני לגמרי בטוח בזה, ואכ"מ), אבל אתה שואל אותי שאלה מטא הלכתית (איך אתייחס להלכה) ולא שאלה תוך הלכתית. בזה קובעת הסברא ולא ההלכה.

ה. ולסיום אחזור שוב שכל השיקולים הללו לא מעלים ולא מורידים לגבי השאלה איך אתה יכול להיות בטוח. לכן איני מבין מה בכך שאתה יכול להבין את מסירות הנפש של התמים שבטעותו בטוח בדרכו ומוסר נפש או הורג. אני מבין אותו ועדיין הוא טיפש. אני גם מבין את עובד ע"ז שמאמין בדרכו, אז גם אני אעבוד? בקיצור, שאלתי בסעיף ג מה האלטרנטיבה שאתה מציע?

אגב, גם בהלכה הולכים בנפשות אחר הרוב. כך למשל בבי"ד שדן דיני נפשות די ברוב של 12 נגד 10. זה ספק משמעותי ולא נוקטים במדיניות של שוא"ת. וכן בפיקוח הגל בשבת ועוד (האריך בזה בשע"י סוף כרך א ועוד הרבה, איך ייתכן שחמירא ממונות מנפשות. וכבר תוס' והראשונים הקשו כן).

שלום הרב,

​תודה רבה על חידוד ההבדל בין ספק לאי-ודאות​, חשוב מאוד.
באשר למערכת המשפט, בסופו של דבר צריך להחליט ולכן הולכים על פי רוב הסיכויים או רוב הדעות, זה מקובל עליי.
מערכות ציבוריות הן פרגמטיסטיות במהותן ולאו דווקא מחוייבות לאמת המוחלטת (אפילו לדידהו).
יש בזה גם בדל של אמת כי שני בעלי הדין מקבלים על עצמם את מערכת השיקולים הזאת, סבירות. וכל תנאי שבממון קיים.

ומכאן לשאלתך: מה האלטרנטיבה שלי?
תשובה: אין לי. אבל אתה בעצמך אמרת לעיל עיקרון שגם קיבלתי מרבותיי: העובדה שאין לך אלטרנטיבה, לא מטהרת את ברירת המחדל.
כפילוסוף אני מצפה שתעשה את הדבר הישר בעיניך, גם אם הוא גורם לחיים שלך להראות רע.
אתה לא ודאִי? אל תיקח כלום מאף אחד בלי הסכמתו, אל תהרוג אף אחד, תהיה 'פציפיסט' אנמי שפועל רק בתחום הכתיבה ולא בתחום הכוח.
איני כותב זאת בציניות, אלא ברצינות – בוא נהיה נאמנים לשכל שלנו.

אני מתנצל שאיני כותב ארוכות, אני יותר טוב בדיבור מאשר בכתיבה, (אולי) לדאבוני.

בדיוק בגלל זה שאלתי אותך מה האלטרנטיבה שלך. התכוונתי לשאול לא כיצד אתה מגיע לוודאות אלא האם באמת בפועל אתה חושב שאל לנו להיות נאמנים לגמרי להלכה. שהרי גם אתה מסכים שאין וודאות, ולשיטתך חוסר וודאות מחייב פשרות (מה שאני לא מסכים לו). אז ממה נפשך: או שיש לך אלטרנטיבה להגיע לוודאות (מה שאני לא רואה) או שעליך לקשוט עצמך במה ששאלת אותי.
כל טוב,