השד תופס אותך ואתה נופל
אני באמצע קריאת הספר 'השד תופס אותך ואתה נופל' של אן פדימן. הספר עוסק במשפחה משבט המונגים שהיגר לארה"ב, שמתמודדת בגידול ילדה אפילפטית.
הספר עוסק בפער בין התפיסה המסורתית הפגאנית של בני השבט בטיפול במחלות (תרופות אליל, קורבנות לשדים), לבין הרופאים האמריקאיים שבטוחים ביעילותן הבלעדית של התרופות הקונוונציונליות. בני השבט בקושי מבינים אנגלית, לא מאמינים ברופאים, ולכן לא מקיימים את הוראותיהם.
הספר עוסק באפיזודות רבות סביב הנושא הזה, והגיבורים הראשיים הם כאמור המשפחה עם הבת שסובלת ממחלה אפילפטית קשה מאוד. הרשיות מתערבות, ומוסרות את הבת לאמנה.
וכאן נשאלת השאלה המוסרית: האם יש לרשויות את הזכות המוסרית להתערב במקרי קיצון כאלו ולדאוג להצלת חיי הילד?
האם יש לרופאים את הזכות המוסרית להימנע מטיפולים מסוימים שמאוד לא נראים לשבט, כדי לקנות את אימונו בתקוה שעם הזמן הוא יסכים לכל דרכי הטיפול?
מה היית אומר על הורים שרוצים לרצוח את ילדם? גם להם צריך לאפשר זאת?
הקו העובר בין מתן אוטונומיה להורים על ילדם לבין התערבות של החברה הוא עדין ואיני יודע לתת לו קריטריונים ברורים. במקום שבו ברור לנו שההורים טועים יש מקום להתערבות. במקום בו יש לנו דעה אבל ייתכן שהם צודקים לא הייתי מתערב (כמו הפולמוס על החיסונים לילדים בימינו). במקום בו הוויכוח הוא ערכי ולא עובדתי יש פחות מקום להתערבות (כמו בחינוך חרדי למשל, שמבינים שהם לא נותנים הכשרה כלכלית לילדים אבל זו המערכת הערכית שלהם. אפשר ורצוי כמובן לא לממן אותם אלא לתת להם לשאת בתוצאות ההחלטות שלהם).
לגבי ההחלטה האם לא להתערב כדי לקנות את אמונם, זו באמת שאלה קשה. לכאורה אין דוחין נפש מפני נפש. מאידך, חברה עושה החלטות כאלה, למשל, שולחת חיילים לקרב למות כדי להציל אחרים, או משקיעה כסף במטרות שונות ולא נותנת מענה לחלק מהחולים גם בסכנת מוות. במיוחד שלא אני הורג את הילדים אלא רק לא מציל אותם, יש יותר לגיטימיות להחלטות כאלה.
אני מבין שבמקרה והטיפול מציל חיים בוודאות, לדעתך צריך להתערב?
השאלה היא גם מה הערך העליון שעומד בפני האדם המוסרי. האם הצלת חיים היא הערך העליון, או גרימת אושר מירבי לכמה שיותר אנשים.
במקרה דנן, עומדת לפנינו קבוצה של עשרות אלפי אנשים, שמכירה את הטיעונים שלנו, ועם זאת היא לא מקבלת אותם. הם אומרים לנו, אנחנו לא רוצים את הטיפולים מצילי החיים שלכם,לא כאשר הילדים שלנו במצוקה, ולא כאשר אנו עצמנו במצוקה. הטיפול שלכם רק גורם לנו צער, פורם את ההיררכיה השבטית, ומעורר מרבצם את הכוחות הדמוניים שיסכנו אותנו יותר.
האם במקרה שהחולה הוא מבוגר והוא מסרב לטיפול (מציל חיים, בוודאות) היית כופה אותו עליו? אני מניח שלא. אז העובדה שהוא רק ילד אומרת שלרשויות יש סמכות גבוהה יותר מההורים כלפי הילד?
זו לא שאלה של סמכות אלא של טובת הילד. הרשויות פועלות כאן בשמו (כאפוטרופוס שלו). בשאלות מינוריות יותר הרשויות לא אמורות להתערב למרות שהן חושבות אחרת. לכן אין כאן השוואה בין סמכותן לסמכות ההורים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer