חתיכה שפירשה חציה ממקום הקבוע – קונפליקט הלכתי

א. לא שאלתי לגבי הסברא איך אפשר לחלק בין שני החצאים, ולומר שלכל אחת דין שונה.

שאלתי לגבי תרתי דסתרי בין שתי הפסיקות באופן ספציפי. האם אחר שפלוני אכל חצי ראשון שלא פירש (ולכן לא יצא יד"ח), האם יש הגיון לחייבו לאכול את החצי השני. ולא מצאתי לזה התייחסות בדבריך. מה ההגיון לחייבו לשוב ולאכול מאותה חתיכה?

ב. לגבי השב שמעתתא: ראיתי היום בשב שמעתתא עם גליונות הרב גניחובסקי, שאלה דומה, לגבי חתיכה טמאה שנתערבה בחתיכות אחרות, ופירשה חצי חתיכה, ואח"כ נגעו שני החצאים זה בזה. האם נאמר שהחצי שפירש נטמא מהחצי שלא פירש.

ג. לגבי השאלה האם רוב יוצר או חושף, האם שאלה זו נוגעת גם לגבי 'הלך אחר הרוב' או רק לגבי תערובת חד בתרי?
לפי ידיעתי, בתערובת איסור והיתר חד בתרי יש להסתפק האם דין רוב מברר שהחתיכה הספציפית היא היתר, או שהרוב מסלק את האיסור. וכידוע, אפי' בתערובת, רוב לא יכול ליצור דין חדש, אלא מקסימום לסלק דינים. ולכן חתיכת היתר אינה הופכת לאיסור בתערובת חד בתרי (ונפק"מ בליכא כזית בכדי אכילת פרס).
אבל ב'הלך אחר הרוב' לא שמעתי להסתפק בין שני צדדים אלו.
אז האם אתה סובר שבמצה אחת שאנו באים לדון עליה מטעם 'הלך אחר הרוב', רוב המצות שהינן לשמה יכולות 'ליצור' עליה חלות של לשמה?

תודה רבה!

א. איני רואה כאן שתי פסיקות. בראשון הוא לא יצא יד"ח מספק. בשנ יהוא יוצא יד"ח בוודאי. לכן סביר יותר שהחצי שבחוץ שיש עליו דין חיובי גורר אחריו את החצי שבתערובת שאין עליו דין (הוא בספק).

ב. לגבי טומאה לענ"ד אין שאלה. אם זה ברה"י אז הספק הוא ודאי טמא ואם ברה"ר הספק הוא ודאי טהור. ודוחק בעיניי לומר שבקבוע שאני ונוהגים דיני ספיקות גם בטומאה.

ג. לגבי השאלה האם רוב יוצר או חושף, אתה צודק. אבל יש לדון על החצי שנשאר בתערובת (ולא על זה שפרש). העובדה שיש לגביו מצב של קבוע מגלה שהוא לא לשמה או שהוא הופך אותו ללא לשמה.
רק אעיר שלפי הרשב"א חד בתרי יבש ביבש דין ביטול הוא מדין הלוך אחר הרוב. ולכן נראה שלשיטתו אין כאן יצירה אלא חשיפה. אבל כידוע דבריו שנויים במחלוקת.

תודה.

א. ממש לא הבנתי. אם החצי שבחוץ גורר את החצי שבפנים, אז הוא כבר יצא יד"ח כאשר אכל את החצי שבפנים, ואם כן הוא יהיה פטור מלאכול את החצי שבחוץ. לא כן?
זאת הייתה השאלה, האם יש לחייבו לאכלו את החתיכה שבחוץ אחר שאכל את זו שבפנים (לשי' הפר"ח ודעימיה, שלא ס"ל שחצי אחד גורר את חבירו).

ב. אין הספר תח"י כעת, ואבדוק בל"נ.

ג. לא הבנתי מדוע צריך לומר על החצי שבפנים שיש עליו גילוי או חשיפה. הרי לולא דין 'רוב' היה לפנינו 'ספק'. עכשיו שיש כאן 'רוב', ולעומתו יש כאן 'קבוע', דין הקבוע מוריד את דין הרוב, והדרינן לקמייתא שיש כאן ספק.

א. אולי יש צד כזה, אבל אני בספק. והסיבה היא שייתכן שהגרירה נעשית רק כשנאכל החצי השני אחרת אין לגביו הכרעה הלכתית וממילא הוא לא יגרור את החצי האחר (לשון אחר: השאלה מהו החצי שאכלתי ולא מה טיבו של החצי הזה כשלעצמו).
ג. כי דין רוב הוא על החצי שבחוץ ולגביו אין דין קבוע שיבטל את הכרעתו. הקבוע מבטל את הכרעת הרוב באותה חתיכה שבתערובת ולא על החתיכה שבחוץ שפרשה.

א. זאת אומרת שרק אחר שפלוני יאכל את החצי שבחוץ, איגלאי מילתא שכבר יצא יד"ח בחצי שבפנים.
מעניין מאוד.
לפי זה, אם כל החתיכה גדולה כזית, כאשר יאכל את החצי כזית שבחוץ יוכל לצאת יד"ח בצירוף חצי כזית שבפנים?

ג. אז החקירה האם רוב הוא גילוי או חשיפה אמורה רק כלפי החצי שבחוץ (וגם כלפי זו שבפנים, לאחר שיאכל את החצי שבחוץ, לשיטתך)?

א. אני דיברתי בעיקר על המקרה השני (הצירוף שלהם לכזית). אבל אה"נ אם יש די בחצי שבפנים יש אולי מקום גם לסברא זו (אמנם אין בזה צורך שהרי יוצא בזה שבחוץ). יתר על כן, ייתכן שרק אם צריך את החצי שבחוץ כדי לצאת יד"ח הוא יגרור אחריו את זה שנשאר בתערובת, שהרי אם לא יוצא בזה שבחוץ לא נקבע עליו דין לשמה (כי השאלה לא התעוררה לגביו).

ג. להיפך, הרי החצי שבחוץ הוא פריש ובזה כפי שכתבת בצדק פשיטא שהרוב חושף ולא יוצר. רק על החצי שבתערובת יש מקום לדון בדיני ביטול, ובזה יש לדון האם זה חושף או יוצר. אמנם שם הוא קבוע ואינו מתבטל, אבל עדיין אם דיני ביטול ברוב הם חושפים ולא יוצרים אז גם מצב של ספק בקבוע הוא ספק מה מצבו האמיתי, וספק כזה יכול להיות מוכרע על ידי הרוב של החיצוני שפרש. אבל אם דיני ביטול יוצרים מצב מחודש, אז הקבוע של החצי שבתערובת אינו ספק מה מצבו אלא מצב ספק מחודש. ואז נראה שהחיצוני לא יכול לגלות עליו מאומה, שהרי הסטטוס שלו נוצר מהתערובת ולכן הוא שונה משל החצי שפרש. במקרה כזה אין לקשר בין שני החצאים.

בס"ד כ"ח בשבט ע"ח

שימוש טוב למצה המסופקת יהיה לשימה כמצה אמצעית בקערת הסדר, שכן החלק הנשאר בקערה (שממשיך להיות 'קבוע') ישמש לכזית של 'המוציא' שאינו זוקק לאפייה לשמה. והחלק המוצנע לאפיקומן, הרי הוא בגדר 'פריש' (ובפרט אם חעלימים אותו) ובו נלך אחר רוב המצות שנאפו לשמה!

בברכה, ש"צ לוינגר

ואולי יש דרך לתקן מצה שלא נאפתה לשמה, ע"י שיבשלו אותה ויוציאו אותה מתורת לחם, ושוב יאפו אותה לשמה, כך שהפיכתה מחדש ללחם נעשית 'לשמה', וצ"ב למעשה, וצויי"מ וימ"נ [וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות] בב"א. אלא שיש להסתפק במה שהכשרה בא בפלפולא חריפתא, אם נחשה ל'טעם מצה' שהיא עניין ה'פשיטות' 🙂

בפיסקה האחרונה, שורה 3-4:
… … שיש להסתפק במצה שהכשרה בא ע"י פלפולא חריפתא, אם נחשב…

אלא שיש לדון בהצעתי שהמצה המסופקת תהיה המצה האמצעית והאפיקומן יותר מצד 'פריש', שלכאורה תהיה בזה בעיה של 'מבטל איסור לכתחילה'?

אלא שיש לומר שבעצם ההצנעה לאפיקומן עדיין לא בטלה הקביעות, ורק כשהילד חוטף את האפיקומן ומחביאו נהפכת המצה ל'פריש', והילד המחביא בוודאי לא מתכוון לבטל איסור. כן נראה לכאורה, ולמעשה צריך בירור.

בברכה, ש.צ. לוינגר

לרב שצ"ל:
כל שנולד הספק במקום הקבוע, לא יועיל שוב אם יפרוש משם, וישאר באיסורו. ולא מטעם ביטול איסור לכתחילה, אלא משום דין קבוע.
וחזרתי ועיינתי על דרכך לערב חסידות בהלכה, משום איזה לאו להתרות בך, ולא עלתה בידי (ראה שו"ת חת"ס או"ח א' סוף סי' נ"א).

יש להקל בעירוב חסידות בהלכה משום דהוי מין בשאינו מינו. אמנם מאידך גיסא הוי ביטול איסור בהיתר לכתחילה. ועי' בחת"ס שם שהיטיב להבחין בין זורע כלאיים לבין חורש בשור וחמור יחדיו. ודוק היטב.

לא הבנתי מה קולא היא לערב מין בשאינו מינו יותר ממין במינו. אדרבה, מין במינו סגי מדאוריתא ברוב, ומין בשאינו מינו צריך שישים.

ואולי דעת רבינו כדעת שו"ת רמ"ץ (מ"א ח'), שאפי' לראב"ד שס"ל דביטול איסור לכתחילה אסור מדאורייתא, ביטול מין בשאינו מינו אסור רק מדרבנן (היפוך סברת הנו"ב והחת"ס), ולכן צידד להקל בעירוב חסידות בהלכה.
ואולי לדינא יש להכריע דהנח להם לישראל (ולשצ"ל), דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והרי קיי"ל (ביו"ד צ"ט) דהמבטל איסור – במזיד לא בטל בשוגג בטל.

ולא באתי לפסוק למעשה עד שיסכים רבינו עימדי, כיוון שנוגע בהלכות כלאיים החמורות.

בס"ד כ"ט בשבט ע"ח

לאהרן – שלום רב,

לא ראיתי בדבריי שום עניין לחסידות, העלית שאלה קשה הנוגעת לאדם הנמצא לבד ויש לו רק מצות שבתוכן התערבה מצה שנאפתה שלא לשמה, וודאי שמצבו העגום זוקק פתרון הלכתי, ומציאת פתרון למצוקתו היא חובתנו מדינא ולא ממידת חסידות.

לכאורה הפתרון פשוט יותר ממה שהצעתי, והוא: שיאכל כזית מכל אחת מהמצות ויכווין לצאת ידי חובתו באותן שנאפו לשם מצווה, שהרי אכל מכל המצות ובוודאי אכל כזית ויותר ממצה שנאפתה לשמה. ובזה יצא ידי חובת אכילת מצה דאורייתא. אלא שעדיין תהיה בעייה אם יש הרבה מצות, שלא אפשר לו לאכול כזית מכל אחת כדי לצאת מהספק.

ןלפיכך הצעתי שני פתרונות:

פתרון א':
שישאיר כזית מצה לאפיקומן, שתהפוך ע"י חטיפתה ל'פריש' ובה נאמר הלך אחר הרוב.

על ,זה השגת מהאמור ברמ"א יו"ד קי,ג שהיפרשות אחר שנולד הספק בקבוע אינה משנה את דין הקבוע.

ברם, לזה יש לומר, שהואיל ומצה שלא נאפתה לשמה מותרת לאכילה – אם כן הספק מתחיל רק כשהגיע לשלב 'מוציא מצה שאז רוצה לצאת ידי חובה,' ובשלב זה כבר פירשה מצת האפיקומן ממקום קביעותה.

פתרון ב':
שיבשל את המצות עד שיינטל מהן 'תוריתא דנהמא' וייצאו מתורת לחם, ושוב יאפה אותן לשם מצת מצווה – כך שהווייתה החדשה כלחם נעשתה לשמה.

פתרון זה נשמע מפולפל (ולכן הערתי בבדיחותא שאולי אין יוצאים ידי חובת מצה במצה מפולפלת :), אבל דומני שהוא פתרון אמיתי, שכן אחר הבישול יצאה המצה מתורת לחם, ואפייתה השנייה היא כבר בגדר יצירה חדשה של לחם, והיא נעשתה לשמה.

ויהי רצון מלפני ה' אלקינו, שלא יהיה מצב כזה של יהודי נידח ובודד בליל התקדש חג!

בברכה, ש"צ לוינגר

שצ"ל – השאלה אינה שאלה מעשית כמובן. היא נועדה בשביל לדון בסברות קבוע ופריש. לכן אנו יכולים לדמיין כל סיטואציה אפשרית. נכון שאם כל המצות לפניו הוא יכול לאכול מכולן. ואם לא – הוא יכול גם לבקש משכן.
לצורך הדיון- מדובר כאן שאין לפניו אלא את שני החצאים בלבד, אחד שפירש ע"י גוי או קטן שאינו חריף, ואחד שיש לו דין קבוע, כיוון שפירש ממקום קביעותו ע"י ישראל. ומקום הקבוע הוא המאפייה.

טענתך שחטיפת המצה לאפיקומן הוא כפירש קודם שנודע הספק אינה נכונה לדעתי משתי סיבות, א' שולחן הסדר אינו מקום הקבוע בדוגמה שלנו (ואיני יודע אם הוא יכול להיקרא מקום קבוע בכלל). ב', כי הספק עומד וקיים קודם חטיפת המצה (כשם שלא תאמר שמי שאין לו תיאבון או שמחכה חצי שעה אחר אכילת חלבי, והפריש בידיים חתיכת בשר מתערובת, הרי זה כמי שפרש קודם שנודע הספק). וזה דבר ברור לגמרי.
לגבי הפיתרון שלך לבשל את המצה ולחזור ולאפותה. איני בקי בהל' אפיית מצות. אבל כמדומני שכיוון שבישל את המצה שוב אינה יכולה להחמיץ. ולכן כשיחזור ויאפה אותה הרי זה אינו בתורת חימוץ, וכל שאינו יכול להתחמץ א"א לצאת בו יד"ח מצה. אבל כאמור איני יודע ההלכה בזה, ואשמח אם תתקן אותי.

פתרון ב' שהצעתי, נראה שלא יעזור, דנהי שהאפיה החדשה נעשית לשם מצווה, אך הקפידא היא שהשימור מחמץ יהיה לשם מצת מצווה, וכאן אחרי האפייה הראשונה כבר אינו יכול להחמיץ.

מה שיש לצדד להקל הוא לפי סברת העונג יו"ט (סי' מב) ואזני יהושע (או"ח סי' א) שיוצאים ידי מצוות אכילת מצה גם במצה שאינה משומרת (דן בדבריהם הגרע"י בחזון עובדיה ח"א, עמ' תשפח ואילך, והביאו במקראי קדש (לר"מ הררי) הלכות ליל הסדר, פרק ז, הערה עז). ועכ"פ בתערובת יש מקום לצרפם לספק ספיקא. וצ"ב.

לגבי 'תרתי דסתרי בחתיכה אחת', ראה גם את דיונו של רבי רפאל ביטראן לגבי מי שהחמיר שלא לאכול מצה בפסח חוץ מאשר הכזית של ליל הסדר, אם רשאי לנהוג חומרא זו גם בשיירי המצה ממנה יצא ידי חובה, שיש בזה תרתי דסתרי באותה חתיכה.

רבי רפאל ביטראן היה מחכמי קושטא וחבירו של רבי שלמה אליעזר אלפנדארי. דיונו נמצא בספרו 'מדות טובות' על המכילתא, מהד' יד הרב נסים, ירושלים תשמ"ח, עמ' שנב-שנד. הביאו גם הרב משה הררי ב'מקראי קדש – הלכות ליל הסדר', פרק ז, הערה עג, עמ' שיד. פירוש המכילתא עם מדות טובות נמצא למיטב ידיעתי גם ב'אוצר החכמה').

בברכה, ש"צ לוינגר

שצ"ל, שוב, אתה עובר למחוזות אחרים. השאלה היתה בשביל לבחון את הרעיון של קבוע ופריש, ובמקום לפתור אותה הלכת וחיפשת שיטה יחידאה שאפשר לצאת יד"ח גם במצה שנאפת שלא לשמה. איך אומרים? נו, שוין.
שנית, שיטת העונג יו"ט לא פותרת את שאלתי. מה שאלתי? האם אחר אכילת החצי הראשון שלא פירש – יש עדיין חובה לחזור ולאכול את החצי שפירש. שאלה זו תקפה גם לשי' העונג יו"ט!
שכן גם העונג יו"ט מודה שיש חיוב לאכול מצה שנאפתה לשמה. הוא טוען רק שדין הלשמה הוא דין צדדי, שמי שאכל מצה שנאפתה שלא לשמה יצא, אלא שביטל מצוות שימור.
ולכן גם לשיטתו יש להסתפק האם יש לחייב את האדם לחזור ולאכול את החצי שפירש כדי שיקיים מצוות שימור.
שאלתו של רבי רפאל ביטרמן לא נראית לי קשורה, אבל לא ראיתי צדדיו ונימוקיו. אשמח אם תצטט או תעלה צילום של דבריו, מהמהדורה של המכון המכובד שהינך מופקד עליו.

הרב ביטראן מאריך בזה כשלושה עמודים (עמ' שנב-שנד), ובאמת מחלק בין הדיון שלו לדיון לגבי בהמה שחלקה נשאר קבוע וחלקה פירש, וכפי שהזכרתי ספרו כלול ב'אוצר החכמה' והרוצה ידרשנו משם.

לגבי הבהמה שחלקה קבוע וחלקה פירש, הוא מסכם את הדיון שבפוסקים:

'איברא דמצאנו בכיוצא בזה דדבר אחד שיהיה חציו אסור וחציו מותר, וכמעשה שהיה בזמן הרב ב"ה [בעל הטורים] ז"ל בז' בהמות שנשחטו בבית ונפרשו ב' וחצי למקולין, ואח"כ נולדה טרפות בא' מהן, דהד' שבבית בוודאי טריפה והב' שבמקולין ודאי כשרות, ועל הבהמה החלוקה שפירשה חלק אחד ממנה למקולין, דפליגי המורים בה, ואיכא מאן דמתיר אף חציה שבבית, כיון שחציה שפירשה ממנה מותרת מדינא אף מה שבבית מותר, ואיכא דאסר כולה. ולדברי כולם לא אמרינן דבהמה אחת תהוי חציה מותרת וחציה טריפה. אבל הרב פר"ח בקונט' אחרון לסימן ק"י חלק עליהם ומסיק דכל חדא קאי אדוכתיה, דחציה שבבית אסורה וחציה שנפרש מותרת'

נראה שלרוב הפוסקים אין לחלק באותה חתיכה, או הכל אסור או הכל מותר, ודיונך הוא רק לפי סברת הפר"ח, ולגבי מצה יש אולי תלת ספיקי: (א) שמא מצה זו נאפתה לשמה. (ב) שמא הלכה כמ"ד שהקבוע נגרר אחרי מה שנפרש. (ג) שמא הלכה כעונג יו"ט והאזני יהושע שיוצאים יד"ח במצה שאינה משומרת.

והואיל וכאן מיירי בשעת הדחק גדולה של אדם עני ובודד שאינו יכול להסתייע בשכנים, ואיכא תלתא ספיקי, – הייתי מציע לו שיאכל המצה שהרי ממה נפשך היא מותרת, אך לא יברך משום סב"ל. ולמעשה ראוי לשאול לחכם.

פש גבן לברר לגבי המסכן שדנים בו אם יש לו שאר צרכי הסעודה ומסתמא גם בשר ויין אין לו, וצריך להתיישב בדבר, איך ניתן לסייע לו שיוכל לחוג את חג המצות בדיצות! ואולי נערוך מגבית בין קוראי האתר 🙂

בברכה, ש"צ לוינגר

אגב רבי רפאל ביטראן נקרא פעמים גם 'אהרן'. פרופ' בניהו משער ששמו המקורי 'אהרן' ונשתנה ל'רפאל' עקב מחלה. הוא מציין שחכמי קושטא המשיכו לקראו 'אהרן' גם אחרי פטירתו.

לגבי הסברא של הפר"ח לחלק בין החלק שפירש לחלק הקבוע

אינני מונח בנושא, אך על פניו נראה שהסברא היא שכל חתיכה נידונית בנפרד. זה יותר מסתבר לי כשהדיון הוא בשאלת איסור, שבכל חתיכה באים לדון האם היא כשרה או טריפה. ברם במצה, הרי המצה ודאי מותרת. השאלה היא לא על החתיכה אלא על ה'גברא' האם יצא ידי חובת מצה או לא, ובדיון על ה'גברא' אין חילוק בין חתיכה לחתיכה.

זה מה שנראה לי ב'דעת בעלי בתים' שלי, והנני מניחה לשיפוטם של המעיינים!

בברכה, שצ"ל הנ"ל