נצחיות התורה

לכבוד הרב מיכאל אברהם, שלום רב
אני הוא 'מישהו' ששאלתי כאן על נצחיות התורה. אני חושב שכאן במייל אצליח להסביר את עצמי טוב יותר. מטרתי בעיקר היא להרחיב את שאלתי, ואודה מאד לרב אם יוכל לחוות את דעתו, כי הנושא מטריד אותי מאוד בתקופה האחרונה.   אמנם הרב השיב לי באתר, אך דעתי עדיין לא נחה מזה. ואמנם דבריי קצת ארוכים, ולא נעים להטריח את הרב לקרוא את כולם, אבל אם יואיל הרב להקדיש לכך מזמנו – אין קץ לתודותיי. אני מתנצל על כך שחלק מהדברים הם חזרה על מה שכבר כתבתי באתר, אך לשלמות הדברים אחזור עליהם (אני חושב שכאן הם מבוארים טוב יותר).
השאלה שלי מתחלקת לשלושה חלקים:
א. ההתאמה של מצוות התורה לתרבות של העולם העתיק. בפרט לפי הרמב"ם שהמצוות נועדו להוציא את בני האדם מהאליליות למונותאיזם, איך ניתן להעלות על  הדעת שהן נועדו להיות לנצח נצחים? הרי המטרה שלהן כבר הושגה.    אך לא רק לפי הרמב"ם, גם הרמב"ן שהתרגז עליו (בענין הקרבנות, ולא שם לב שהרמב"ם מדבר במקום אחר על כל המצוות כולן, במו"נ ח"ג פכ"ט), יצטרך להודות שיש מצוות שאין להן מקום בעת החדשה. התפילין, נראות המשך ישיר של התרבות העתיקה, כפי שמביא משה וינפלד כאן (ליד הערה 27):  "קיים מגוון של עדויות ספרותיות ואיקונוגרפיות מן המזרח הקדום, המלמד אותנו כי אנשים נהגו לשאת על זרועותיהם ועל מצחם חפצים שכללו טקסט כתוב, וסימנו את מבטחם באלוהות המגוננת". המזוזה, נראית המשך לנוהג שהיה בעולם העתיק לכתוב את שמות האלים ליד הדלת, כמו שהביא כאן בעמ' 2 ליד הערה 5. (וגם הקרבנות, שהן חלק נכבד ממצוות התורה, ברור שהן חלק בלתי נפרד מתרבות העולם העתיק שזה היה דבר מקובל אצלו). הדוגמאות הללו מוכיחות לכאורה כדברי הרמב"ם, שהמצוות נועדו לקחת את בני ישראל שהיו שרויים בתוך התרבות ההיא, ולגרום להם לעבור מהאליליות למונותאיזם. וכפי שכותב הרמב"ם שאי אפשר לעשות זאת בבת אחת, ולכן הקב"ה עשה זאת בהדרגה, ולא ציווה עליהם לזנוח לגמרי את הפולחנים שלהם אלא להטות אותם כלפי האלוקות המונותאיסטית. הקושי העצום (זה מתסכל אותי באופן נוראי) שהרמב"ם שכח שהדרגה היא הדרגה, ואם המטרה הושגה אז צריך להמשיך לעלות במדרגות ולזנוח את המצוות.
ב. הבעיה של מצוות לא מוסריות. אם נאמר שהתורה יועדה רק לעולם העתיק, אז לכאורה פתרנו את הבעיה של היחס בינה לבין המוסר (שהרב האריך עליה רבות), כי ביחס למוסר של העולם העתיק התורה היא בהחלט מוסרית.
ג. הברית שבתורה. בתורה לא מצאנו ציוויים יבשים, אלא ברית בין הקב"ה לישראל, יחס הדדי ברור שבו ישראל מקיימים מצוות ואילו הקב"ה גומל להם בשכר (ונתתי גשמיכם בעתם וגו'), ישראל עוברים עבירות והקב"ה גומל להם בעונש (ואם לא תשמעו לי וגו'). אם אנחנו רואים שבשלב מסויים הברית הפסיקה (שהרי הקב"ה כבר לא מקיים את חלקו) אז כנראה הוא התכוון שהתורה תהיה זמנית והיא תיועד רק לתקופת המעורבות האלוקית בבריאה.
אדגיש: אני מוכל לקבל שהקב"ה יצווה אותנו להניח תפילין לנצח נצחים בגלל שפעם זה היה נוהג נפוץ והוא החליט שאנחנו נשמר את הנוהג העתיק הזה; ואני מוכן לקבל שהתורה תצווה אותנו לעשות דברים בלתי מוסריים, כפי שהרב מסביר בטוטו"ד שאלו שני מישורים שונים; ואני מוכן לקבל שהקב"ה יצווה אותנו לקיים את המצוות למרות שהוא עצמו לא עושה כלום מצידו עבורנו.    אני רק טוען שכיון ששלושת הענינים הללו מתאימים בדיוק למה שהיה בעת העתיקה (הטקסים הסמליים והפולחניים, המוסר, הברית), ובהעדר הוכחה מהתורה עצמה שהיא נצחית, אז למה לא להבין בפשיטות שהתורה נועדה לזמן מסוים בלבד.  זה גם סביר מאד, שהקב"ה ביקש לקדם את העולם ולהוציא אותו מהפגאניות, ולכן נתן לעם מסוים את המצוות הללו שכדברי הרמב"ם נועדו להוציא את האנושות בהדרגה מהפגאניות האלילית. ואכן המטרה הושגה, וע"י היהדות, בעיקר באמצעות בנותיה הנצרות והאיסלאם, העולם זנח את האליליות.
הרב כתב לי באתר שהמסורת אומרת שהתורה נצחית. אבל הרב לימד אותנו שלמסורת יש רק סמכות פורמלית, לא סמכות מהותית. וכאן השאלה היא שאלה עובדתית, האם הקב"ה התכוון בכלל שהתורה תהיה לנצח נצחים הוא שהוא התכוון שהיא תהיה עד שתושג מטרתה.
אודה מאוד אם יוכל הרב להשיבני.
בתודה (ובתודה נוספת על כל הספרים והמאמרים המיוחדים)