ראיה קוסמולוגית רמבמיסטית/תומיסטית בניסוח עכשווי

פסקה 4: "אור אינו העדר חושך, במובן המטאפיסי של המילה." נראה לי שצ"ל "במובן הפיסיקלי של המילה".

1. במחילה במכבוד תורתו של הרב אבל יש נפק"מ עצומות בין הניסוחים השונים.:
א. הכותב מתכוון לעילה שמקייבת אותם כעת ולא עילה סיבתית רגילה.
ב. נראה לענ"ד שהכותב מקבל רגרסיה אינסופית של סיבות. כדבריו :
וגמה לגביה הטענה אינה רלבנטית: אבא שמוליד בן. ברגע שהבן קיים בפני עצמו, הוא איננו צריך את האבא, ועדיין הבן יוכל להוליד (גם אם האבא אינו קיים יותר). כאן ניתן עקרונית לחשוב (לדעת הרמב”ם ותומס, בניגוד לקאלאם) שהשרשרת הסיבתית של מולידים מעולם לא החלה.

לרב,
כפי שציינתי, נראה שיש לגירסה זו כמה יתרונות על פני הרבה ממקבילותיה.

א. קיומו של אלוהים מוכח מכל עצם שהוא. ראית גרגיר חול בים? מיד אתה נוכח לדעת שיש אלוהים. אתה רואה טיפת גשם? מיד אתה מתוודע לפעולה האלוהית המעניקה לו קיום.

ב. אין צורך בהכללת כל העצמים ביקום או בראייתם ככוליות אורגנית אחת שלגביה נטענת טענת הקונטינגנטיות. יש הטוענים שמדובר בכשל הלוגי של ייחוס תכונות החלק לשלם – Fallacy of Composition, אך טענתם אינה רלבנטית לטיעון כאן.

ג. התלות הנוכחית ובכל עת של כל דבר ביקום באל משקפת נאמנה יותר את האינטואיציה הדתית לפיה מתחולל קשר אינטימי עכשווי בין כל עצם ועצם לבורא ושפעולתו נוכחת בו ברגע זה ממש.

ד. עקרון הסיבתיות מתבסס על שיקולים מטאפיסיים הכי כלליים (כל תכונה/עקרון קונטינגנטי מכריח סיבה) ואינם סוג של special pleading המתמקד ספציפית בעקרון הקיום כדי להראות קיומה של סיבתיות שמובילה לאל.

ה. אין צורך להסתמך על ההנחה שרגרסיה אינסופית אינה הסבר, שכן בגרסה זו מודים במפורש שהיא כן מהווה הסבר במקרים סטנדרטים של תלות סיבתית ארעית (למשל אבות מולידים יכולים ללכת בשרשרת סיבתית אחורה עד אינסוף), אך תלות הירארכית מצריכה סיבה ראשונית מעצם ההגדרה, ולא רק לגבי קיום אלא לכל שרשרת סיבתית מקבילה שאנו מכירים במציאות היומיומית המוכרת הנתפסת בחושים.

זה שה' מהווה עילה המקיימת אותם כעת נובע מהגדרת התלות הסיבתית ההירארכית (שמקורה הן ברמב"ם הן באקווינס) המובאת בראיה. האם הרב סבור שיש משהו לא נכון בהגדרה?

2. הדבר נובע מהשיקול שהוצג בהתחלה: כתבתי: "מהיכן מגיע ההכרח המטאפיסי בסיבתיות ומתי הוא מסתיים? לפי הרמב”ם/אקווינס: מכך שהעולם איננו כה אי-רציונלי עד כדי כך שיהיו בו תכונות שאינן נגזרות ממהותם של דברים ללא סיבה." נראה לי שזהו העקרון המטאפיסי הכי בסיסי, כולל ומתקבל על הדעת לעקרון הסיבתיות שאי פעם עליו שמעתי. עקרון הקיום הוא מקרה פרטי של עניין שאינו נגזר ממהותם של עצמים ביקום, ולכן מצריך סיבה כמותם.

3. תכונות יחסיות אינן מקיימות את כל זה. אין צורך בסיבה שתפעל בכל רגע על עצם הנע במהירות קבועה בחלל נטול כוחות כבידה על מנת שיתמיד בתנועתו. מכוח דוגמה זו יצא הפילוסוף מולטימר אדלר נגד הטיעון הזה של הרמב"ם ואקווינס (בספרו How to Think about God), בטענה שתתכן אינרציה לגבי עקרון הקיום כמו בתנועת גוף המתמיד במצבו. אך לדעתי הוא שגה שגיאה עקרונית בכך שלא הבחין בין תכונות יחסיות לבלתי יחסיות.

אלוהי היוונים.

קופנהגן ממשיך לא להבין שמזה שמתוך הפעלת ההיגיון שלו על עולם המושגים שלו הוא מסיק על קיומו של סיבה ראשונה, נובע שהגיונו קודם לסיבה הראשונה. כלומר קופנהגן הוא הסיבה הראשונה.
ולכן נהנה קופנהגן לדבר על אלוהים כאילו היה בנו.

נקודה ממשיך להתעקש (כי הוא דווקא לא נשמע טיפש) לא להבין כלום.
אכן, מבחינת הסקת מסקנות על העולם הגיונו של קופנהגן ושל כל אחד אחר קודם לסיבה הראשונה ולכל דבר. אז מה? מהותית הסיבה הראשונה קדמה להכל. צריך את ההיגיון רק כדי *להבין* את זה, ורק בעניין הזה ההיגיון קודם לסיבה הראשונה.

(גם במילון "אייל" קודם ל"אלוהים". כנראה שלדעת נקודה המילון הוא ספר כפירה ויש לשורפו עם שאר הספרים היווניים)

ד, נראה שחשבת שסתם כתבתי "עולם המושגים שלו", יתכן ולא הבנת את המשמעות של זה בהקשר לכל הסיפור.
מבחינת המציאות הנפשית, המושג סיבה ראשונה קודמת להיגיון. התקלה קורית כשהוא מפעיל את ההיגיון שלו על מושגים אחרים ואז הוא מסיק על הסיבה הראשונה. כשבפועל המושג סיבה ראשונה כבר היה קיים אצלו לפני.
השקר הוא שקופנהגן מציג זאת שההיגיון חייב את קיומו של הסיבה הראשונה. ולמה שהוא יציג זאת כך? מה האינטרס? הוא רוצה להיות הסיבה הראשונה, אבין של אלוהים. הסבא.

וזה שאתה כותב "מהותית", אם אתה מתכוון למציאות הפיסיקלית תדע שקופנהגן לא מדבר עליה כלל. במציאות הפיסיקלית אין שום דבר מהדברים שקופנהגן מדבר עליהם. הכל קיים בנפשו ובדימיונו.
כלומר, קופנהגן תמיד מדבר על נפשו, על עצמו, על המושגים שהוא יצר ורקם בתוך עצמו מתוך קריאה למידה ומחשבה. ואין לזה קשר עם המציאות הפיסיקלית.

אם תקרא את כל טענותיו של קונפהגן בהנחה שהן מתייחסות לעצמו, הכל יהיה לך ברור וקוהרנטי.

נקודה,

אתה מעלה טענות שונות שמן הסתם אתה מדמה שהן אמיתיות – אחרת למה לטרוח לחשוב עליהן? השאלה שלי היא, האם לדעתך העובדה שהן אמיתיות קשורה למציאות האובייקטיבית או שהכל מגיע מעולם המושגים הקיים בנפשו ודמיונו של נקודה?

רוצה לשמוע תשובה מנומקת

נקודה, הכל ברור וקוהרנטי לי גם בלי הצעותיך (אני די בטוח שאיתם זה דווקא לא יהיה קוהרנטי)
אתה חושב שאתה סוג של גאון ולכן אתה עושה ניתוח פסיכולוגי על מניעיו של קופנהגן ("הוא רוצה להיות הסבא") למרות שברור שהוא לא. הוא מנסה להוכיח את קיום אלוקים. אם לדעתך יש בזה בעיה (ככה ההיגיון שלו קודם לאלוהים! אוי ואבוי! אלוהי היוונים! וכו') עליך להסביר מה היא. כמו שהערתי, גם במילון "אגם" קודם ל"אלוהים"

ולא כ"כ הבנתי מה כוונתך ב"מבחינת המציאות הנפשית המושג סיבה ראשונה קודם להיגיון".
המציאות הנפשית לא משנה. מה שחשוב זה הפילוסופיה/המחשבה ולא הרגשות

ד, המחשבה שהיא חלק מהמציאות הנפשית משתמשת במושגים שהם חלק מהמציאות הנפשית. לגבי מה שחשוב זה בדיוק הנקודה שהעילתי. בסוף. מה האינטרס של קופנהגן. כלומר מה חשוב לו שם בכל המלל הזה.

קופנהגן, שוב פעם שאלה שנובעת מחוסר הפרדה בינך לבין מה שמחוצה לך.
אני קורא את מה שאתה כותב. ואני מתיחס למה שאתה כותב. וכשאני שואל על האינטרס, אז ודאי שזו שאלה על המציאות הפסיכולוגית שלך כפי שאני תופס אותה.
ברור לי שמה שהמילים "אמיתיות" ו"אובייקטיבית" מציינות איזו תפיסה נפשית שלך שעל ידי השימוש בהם קורה משהו. כאילו שאם לא היית אומר אותם אז זה היה משהו אחר. כישוף.

מה באמת קורה מחוץ לתפיסה שלי? מאין לי לדעת? אולי איזה שד בכלל משדר לי את כל מה שאני תופס.

נקודה,

אתה אומר שמדובר על "המציאות הפסיכולוגית שלך כפי שאני תופס אותה". האם יש קשר כלשהו בין איך שאתה תופס אותה לבין מה שהיא?
אם לא, מה זה משנה מה אתה אומר עליה?
ואם כן, מדוע ואיך זה בדיוק קורה?

מעבר לכך, האם אתה מייחס לטענות שונות אודות המציאות הנפשית שלי את התכונה "אמיתיות" או "שקריות"? אם לא, איזה מובן יש אצלך לטענה אודות מצבו של מישהו שהמחשבה שלך עצמה סבורה שהיא אינה אמיתית ואינה שקרית?
אם כן, מדוע ואיך זה בדיוק קורה?

על שאלות כאלו ואחרות ענו הוגים כמו אריסטו, הרמב"ם, אקווינס ואחרים. האם אתה מסוגל לענות עליהן?

גלעד,

1. מחול.
א. כתבתי שאני לא מבין מדוע יש יתרון לעילה שמחייבת אותם בהווה על פני עילה שיצרה אותם בעבר. אני גם לא רואה שום הכרח שתהיה עילה כזאת.
ב. אם הוא מקבל רגרסיה אינסופית אז אפשר לעשות זאת גם על העילות שבהווה. אני לא מסכים שניתן לחשוב שהשרשרת של אב-בן-בן מעולם לא התחילה. זו רגרסיה בעייתית כמו כל רגרסיה אחרת. במה זה שונה מהרכבת האינסופית שהוא הביא כדוגמה?

קופנהגן,

א. זה נכון גם בניסוח הרגיל. אתה רואה גרגיר חול, אתה יודע שיש מי שיצר אותו (או את אביו ואבי אביו).

ב. גם בניסוח הרגיל אין צורך בכך. גם אם הם לא כוליות אחת כל אחד מהם זוקק עילה (בעבר או בהווה).

ג. זה לא משנה לעניין תקפות ועוצמת הטיעון הלוגי-פילוסופי.

ד. לא הבנתי.

ה. כפי שכתבתי לגלעד, אני לא רואה מדוע בשרשרת אינסופית של הולדה אין בעיה.

2. אני באמת לא רואה הבדל מהותי בין זה לבין עקרון הסיבתיות. אם כבר, אז ההיפך. דווקא עקרון הסיבתיות נראה הגיוני וסביר יותר אינטואיטיבית.

3. זה לא בגלל ההבדל בין תכונות יחסיות ושאינן כאלה. ברור שאין צורך בסיבה שתפעל בכל רגע על עצם הנע במהירות קבועה בחלל נטול כוחות כבידה על מנת שיתמיד בתנועתו. זה לא בגלל היחסיות אלא בגלל שכשאין התנגדות אין צורך בכוח. במובן שלך גם התמדת הקיום של חפץ או הצבע האדום של עצם לא צריכים סיבה שתקיים אותם בכל רגע למרות שאינן תכונות יחסיות (הקיום אינו תכונה בכלל). פשוט מפני שאין שום כוח שמנסה לשנות את הקיום או הצבע שלהם ולכן אין צורך בסיבה שתתנגד לו (כמו בתנועה ללא חיכוך או כוחות חיצוניים).

קופנהגן
למה לשאול סתם אחרי שאתה יודע מה התשובה שלי? כתבתי בסוף "מה באמת קורה מחוץ לתפיסה שלי? מאין לי לדעת"
האם אתה מתחפר כשאינך מסוגל להתמודד עם התשובה?

לרב,

א. נראה מהניסוח ("שיצר…או את אביו ואבי אביו") שהרב מייחס לגרגיר החול סיבתיות דאיסטית. אם סיבה ראשונה יצרה יקום לפני מליארדי שנים ומאז הכל נמצא מכוח האינרציה, אין לגרגיר החול יותר צורך בסיבה הראשונה כאן ועכשיו, והוא הדין לגבי כל נקודה בעבר שבה הוא קיים (למעט הבריאה). טיעון כזה מאפשר מקום כלשהו לסקפטיקן לפקפק שמא ניתן להתמיד להמשיך אחורה בשרשרת הסיבות וכך "להפטר" מהסיבה הראשונה. לעומת זאת כשהסיבתיות הירארכית, הדבר מכריח אותי להסביר פעולה של סיבה ראשונית שקורית ברגע זה ממש, שלא ניתן להלוות עבורה הסברים על חשבון העבר.

ב. זה שכל אחד מצריך סיבה קונטינגנטית סמוכה משמעות הדבר שיש לי כברת דרך ארוכה יותר עד הסיבה הראשונה. מדוע? כי כשהשרשרת אינה הירארכית, הסיבתיות אינה טרנזיטיבית. לא נכון לומר על הסבא שהוא גרם לאבא להוליד את הבן. אולם כשהסיבתיות הירארכית, היחס טרנזיטיבי: הקטר גורם לקרון א' לגרום את התכונה בקרון ב' וכן הלאה (A causes B to cause C). כלומר לפי הטיעון הרמבמיסטי/תומיסטי *אלוהים עצמו* הוא הסיבה לקיומו של גרגיר החול, מה שאין כן בניסוחים אחרים שבהם הוא רק הסיבה או לכוליות בכללותה (שאז יטענו Fallacy of Composition) או למאורע הקונטינגנטי הראשון (מקום לסקפטיקן לנסות להפטר מסיבה ראשונה).

ג. אם גירסה מסוימת של אלוהי הפילוסופים קרובה יותר לאלוהי ההתגלות האין בכך משום טעם לתת בה אמון רב יותר מאחרות? תלוי אם יש לנו סיבות עצמאיות להאמין באלוהי ההתגלות.

ד. בהוכחות פילוסופיות יש מקום לנתינת אמון רב יותר בהנחה שממילא היו לנו סיבות קודמות לקבלה בלי קשר לנושא הדיון המצומצם בו עוסקת ההוכחה. הגרסה הנוכחית היא מסוג זה. היא עושה שמוש בעקרון שמוּנע משיקולים עצמאיים בנוגע למטאפיסיקה של סיבתיות שהתקבלו בלי קשר לראיה, ונוגעים למושג באופן כללי.

ה. מסכים שיש בעייתיות אפילו בסיבתיות ארעית אינסופית, אך לא באותה עוצמה כסיבתיות הירארכית (שבה שאלת האינסוף אינה מעניינת). שוב, כשמדובר בסיבתיות ארעית בשרשרת אינסופית על ציר הזמן, כל נקודה על פני הציר מוסברת (עובדה שהיו "אריסטוטלים" שלא חשבו שיש בה בעיה – כולל מדענים במאה ה-20 – עד שהראיות למפץ הגדול הפכו חזקות מדאי מכדי להכחישן), זאת בניגוד לסיבתיות הירארכית, שבה *אף* נקודה אינה מוסברת.

2. מדובר כאן על משהו שבעצמו מהווה עקרון סיבתיות, ולמעלה מכך, אינו מגביל עצמו לסוג ספציפי שלה (קיום או היווצרות) אלא דן בשאלה היסודית יותר – מתי מתחיל ונגמר ההכרח הסיבתי באופן כללי. הדוגמאות שהבאתי בראיה ממחישות את האינטואיטיביות שבעקרון, שניתן לדעתי לראותה לפחות באותה מידה של בירור או אף יותר (אם מתעמקים בה) דווקא בעקרון הכללי. אנו רואים ש*לכל* תכונה קונטינגנטית יש סיבה (ולא רק קיום או היווצרות) ומקבלים לכך אישושים יומיומיים ללא סוף.

3. לדעתי הדבר נובע מהעובדה שמדובר בתכונה יחסית, ולא משום ש"כשאין התנגדות אין צורך בכוח". גם אם אין התנגדות אך מדובר בתכונה קונטינגנטית חיובית שמתארת היבט בעצם עצמו, צריך שהסיבה שמצרפת את התכונה לעצם תתמיד בפעולתה. הדוגמה של הצבע האדום מראה את ההפך: בלעדי הכוחות (הכימיים ו/או הפיסיקלים) המקשרים בין הצבע לאובייקט, לא היה כאן אובייקט אדום. עשויים אומנם להיות בסמיכות לאובייקט חומרים בעלי צבע אדום אך לא יהיה כל קשר בינן לאובייקט למעט סמיכות המקום הארעית, וכל תזוזה קטנה שלו תראה שזה היה רק למראית עין ושלא היה מדובר באובייקט אדום כלל. לגבי קיום אני סבור שהוא בהחלט תכונה או עקרון בעצמים עצמם ששונה ממהותם אך הדבר דורש הרחבה וכבר הארכתי מספיק.

נקודה,

אם אין לך מושג מה קורה מחוץ הנפשית שלך, כיצד אתה מסביר משפטים שכתבת אודות דברים שמחוץ למציאות הנפשית שלך?

להלן דוגמאות:

"קופנהגן ממשיך לא להבין…"
"ולכן נהנה קופנהגן לדבר על אלוהים כאילו היה בנו."
"התקלה קורית כשהוא מפעיל את ההיגיון שלו על מושגים אחרים…כשבפועל המושג סיבה ראשונה כבר היה קיים אצלו לפני."
"השקר הוא שקופנהגן…הוא רוצה להיות הסיבה הראשונה, אבין של אלוהים. הסבא."
"קופנהגן תמיד מדבר על נפשו, על עצמו, על המושגים שהוא יצר ורקם בתוך עצמו מתוך קריאה למידה ומחשבה."
"קופנהגן, שוב פעם שאלה שנובעת מחוסר הפרדה בינך לבין מה שמחוצה לך."
"ברור לי שמה שהמילים “אמיתיות” ו”אובייקטיבית” מציינות איזו תפיסה נפשית שלך "

אתה רק מוכיח מה שטענתי שאתה תופס את תפיסתך כזהה ליקום. לכן כל שאלותיך כשהן בקונטקסט הזה הן שאלות סתמיות.
נראה גם שאתה יודע את התשובה לשאלות ששאלת אותי, שהרי עניתי לך עליהן בשאלה הקודמת. אתה סתם ממלל כי אינך מוכן לקבל את העובדה שיש יקום מחוצה לך.

קופנהגן,
יש לך עסק עם ספקן.

איני ספקן, אני יודע בודאות גמורה שקופנהגן אינו אלוהים

למה אתה האלוהים של אלוהים שאתה קובע לו מה הוא יכול ומה הוא לא יכול?

י.ד.,

התכוונת לרב או נקודה?

נקודה,

בוא ננסה להתמקד בעניין, במשמעות המילולית של הדברים, ואח"כ נעבור לשאר. אתה אומר "המחשבה שהיא חלק מהמציאות הנפשית משתמשת במושגים שהם חלק מהמציאות הנפשית" וכן שאין לך מושג “מה באמת קורה מחוץ לתפיסה שלי? מאין לי לדעת”. כל זה במשמעות שהתפיסה היא מאורע פנים-נפשי ותו לא.

מכאן יוצא שאין לך אפשרות לדעת מה קורה במציאות הנפשית של אחרים, ושום מושג האם משפטים כמו "קופנהגן תופס את תפיסתו כזהה ליקום", "יודע את התשובה לשאלות שהוא שאל אותי" או "אינו מוכן לקבל את העובדה שיש יקום מחוצה לו" אמיתיים או שקריים.

האם אתה מבין שהבעיה כאן היא שאין שום מובן למשפטים שאתה אומר?

לקופנהגן,
מה הקשר לרב??

כל הטיעון שלך משולל רצף הגיוני. משהו שם לא מסתדר.
האפשרות לדעת אינה עניין מילולי.
"מכאן יוצא"? זה לא מכאן יוצא, זו הטענה עצמה שאיני יודע מה קורה מחוץ לתפיסתי.
לא מבין את המלל המיותר כולל הדוגמאות. מה זה בא להוסיף על פני הטענה עצמה.
אם אין מובן למשפטים, מדוע הבאת אותם כדוגמאות שנראה שהבנת אותן יפה מאוד.
התפיסות אינן מתחלקות לאמת או שקר, אלא לתפיסות שאתה מאמין שהן נכונות או מאמין שהן אינן נכונות.
אתה נוטה להכניס אמת ושקר לכל עניין מה שמראה על חוסר היכולת שלך להפריד בין תחומי הלוגיקה לתחומי השפה והתפיסה.

ושוב, מכל מה שאתה אומר יוצא שוב שאתה חושב שמה שאתה יודע זה כל היקום. או שזה כופה על היקום דברים.

נקודה, איפה קופנהגן אמר או איך יוצא ממה שהוא אמר שידיעתו היא כל היקום? בינתיים היחיד שרמז לזה הוא אתה (כשאמרת שמה שמחוץ לתפיסתך הוא דמיון)

יש מובן למשפטים שכתבת על קופנהגן, אבל *לשיטתך* אין להם מובן (הם הרי רק דמיון)
וזה שבכל זאת השתמשת בהם מראה שאתה לא באמת מאמין במה שאתה אומר (אל תטרח לענות לי. אני דמיון)

ד. שוב פעם אתה מתעלם מדברים שכתבתי.
ברור שיש להם מובן, אחרת לא הייתי אומר אותם. מה שמגדיר מובנות זה הרגש (לא המחשבה, הרגש, כדאי שתתחיל להבין איפה אתה חי). אם אתה מרגיש את רגש המובנות אז אתה אומר שזה מובן לך ובקצרה אתה אומר שזה מובן, זה כל המשמעות של מובן אין לזה משמעות מיסטית אחרת.
מה עורר את הרגש הזה, כנראה שילוב של מחשבה היגיון ועולם מושגים.

לגבי קופנהגן, הוא לא אומר, הוא מניח זאת כהנחת יסוד. זה קודם לכל אמירה שלו. קופנהגן מניח שכשהוא מתיחס אלי אזי הקיום שלי זהה לתפיסה שלו, כלומר הוא הוזה לעצמו שהוא יודע אותי. כך זה לגבי כל דבר שהוא מתיחס אליו, כלומר אצלו היקום זהה לתפיסתו.
כמובן שזה מסתדר עם התפיסה שלו שהוא הסיבה הראשונה, וזה ברור שמבחינה פסיכולוגית האדם תופס את הדברים. רק שקופנהגן מתבלבל בין סיבה לתכלית. התפיסה אינה סיבה אלא תוצאה. וכך הוא הפך את הדברים על יוצרם. כישוף.

ואני אומר שהאדם אינו יודע דבר על מה קורה מחוץ לתפיסה שלו. כלומר, יש דברים שהאדם לא תופס.

האם אין לאף אחד למעט הערותיו של הרב מיכי התקפות על הראיה?

נקודה,

לכמה מתוך המשפטים שאמרת יש אומנם מובן עצמאי בפני עצמו, אך השילוב שלהם חסר מובן. אם אתה טוען שאינך מסוגל לדעת דברים בעולם כפי שהוא מחוץ למחשבה שלך, איבדת בזאת את היכולת להעניק משמעות רציונלית כלשהי ליומרה לדעת מהן המוטיבציות שמניעות את הזולת, או את מידת ההתאמה בין המושגים שלהם לעולם. מלכתחילה שללת מעצמך את האפשרות לדעת כאלה דברים. אתה מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו מתוך איזושהי איצטלא של חריפות פסיכולוגית מדומה, כשלמעשה מדובר בבליל הברות אקראי שמנסה להתחפש למשפטים בעלי משמעות.

לפי דעתך ברגע שאנו נתקלים באש אז אין סיהה להניח שהוא זקוק למהווה.

איך הגעת לזה?

תנסה להבחין מה מהותו של האש והאם יש בה משהו שמשתמע ממנו חוסר היזדקקות למהווה

כתבת זאת. כי חום היא תכונה לא יחסית אלא מהותית באש. אז אם אנו רואים אש משמע שאין בעיה שזהו יישות מהותית.

ב. מדוע אתה מניח שתכונה שאיננה מהותית בחפץ צריכה להיעלם? זה נשמע פילסוף לא ברור. למה לא מדובר ברכבת ללא חיכוך?

בס"ד כ"ו באלול ע"ח

שכנתה של קופנהגן היא העיר מאלמה השבדית, שאחד מפלאיה הוא המגדל הנראה כגוף אנושי זקוף בתנועה סיבובית. בתוך החומר הנראה סטטי מתגלה תנועתיות כפולה – סיבוב סביב נקודה מרכזית וצמיחה כלפי מעלה.

הדינמיות במובן הפיזי, מסמנת תנועתיות גם במישור התפיסתי: ה'מה?' מוביל ל'למה?' המציאות הקיימת מובילה אותנו לתובנה שיש סיבה ותכלית, ומתוך הגדרת ה'מה' אנחנו שואלים: 'למה?'

ומתוך התפיסה שהיקום אינו רק 'סובב סביב עצמו', והתחושה שמלבד העצמי יש גם אחרים הדומים לי אך שונים לי, שבינינו יכולים וצריכים להיות יחסי נתינה וקבלה וצומח 'נמל של סוחרים' ('קופן-האגן' בדנית), שבו כל אחד נותן ומקבל, שולח לחמו על פני המים ומביא ממרחק לחמו.

ומפתיחות למרחב באופן של 'קח ותן', צומחת מרחביות עדינה ומנעימה של 'גני טיבו-לי', שהאדם דבק במידת הטוב האלטרואיסטי של בוראו ומרחיב ומנעים לזולתו ללא חשבון.

ובין מאלמה לקופנהגן מחבר גשר 'ער-סאונד', הוא קול השופר המעורר וקורא לצאת משבי הצמצום אל מרחבי הפתיחות, פתיחות לאלקים ופתיחות לזולתנו, וממיצרי 'שבי-דן' אנחנו יוצאים למרחבי 'דן-י-ה'.

בברכה, ש"צ לוינגר

בתחילת הכותרת
מהדינמיות שבסטטיות הפונה…

גלעד,

א. לא כתבתי שחום הוא תכונה לא יחסית באש, אלא שאינו תכונה קונטינגנטית. אם לא קונטינגנטית אז כל שכן שלא יחסית – אין צורך לכתוב כזה דבר. מומלץ שתעבור שוב על משמעות האבחנות בין הדוגמאות שהובאו בפסקה השניה.

מכיוון שאנו תופסים שחום נגזר ממהות האש, אין צורך באובייקט חיצוני שיסביר מדוע קורה שהיא *חמה*. כי חום באש זה לא דבר שקורה לאש (כמו במים או נקניקיה) אלא הכרח הנובע ממהותו. אבל מדובר רק על החום עצמו, לא על השאלה האם האש קיימת או האם צריך משהו שיוציא אותה מהכוח אל הפועל. אין אפשרות לבצע דדוקציה לוגית ממהות האש לאמירה שהיא אינה זקוקה למהווה. אלו שני עקרונות שונים. קח את הדוגמה עם האבא. כדי להסביר מדוע הוא מוליד את הבן איננו צריכים שהסבא (או משהו חיצוני אחר) יגרום לו לעשות זאת מאחר ויכולת ההולדה נמצאת במהותו העצמית, ולכן נצטרך רק להסביר את העקרון הפנימי שבו זה נעשה (שהוא יצור בעל מערכת רבייה, הסיבות שהיו לו לכך וכו'). אך אין קשר בין יכולת ההולדה לבין השאלה האם הוא זקוק למהווה.

ב. קודם כל, בלעדי סיבה אין אפשרות לתת טעם לשאלה מדוע התכונה נמצאת שם או לא נמצאת שם והעולם היה אי רציונלי. תכונות יכלו להופיע ולהיעלם משום מקום ללא סיבה ואיננו חושבים ברצינות שהעולם יכול להיות כזה. (אתה כנראה חושב על מקרים שבהם סיבה מממשת תכונה מהותית כלשהי, שאז יש הכרח פנימי מדוע היא מסוגלת להשאר שם – משום שזה מהות הדבר – אך אנו עוסקים בתכונות קונטינגנטיות). שנית, עד עכשיו לא מצאנו שום דוגמה שהפריכה את העקרון. כל תכונה קונטינגנטית שאינה יחסית שאנו מוצאים בעולם נמצאת שם כל עוד הסיבה שמצרפת אותה לעצם מתמידה בפעולתה. מוזמן לנסות לחשוב על דוגמה נגדית.

ש”צ לוינגר,

אומנם ה’מה’ מוביל ל'למה' אבל השאלה מדוע? תשובת התיאיזם הקלאסי: משום ההכרח המטאפיסי שלא יתכנו תכונות קונטינגנטיות ללא סיבה.

אני לא חושב שנכונים דבריך.
א. ברמת ההגדרות בין תכונה מהותית ללא. אין לזה בסיס כי כל ההגדרה היא אנלוגיה שלנו אין דבר כזה במציאות. תוכל להגדיר את ההגדרה נקנקיה חמה. ואז אין בעיה שהנקנקיה תהא חמה.
ב. אתה מדבר פה על המימוש. וקופץ לקשר של סיבתיות במקום הראייה שנתת.
נניח שקיים לנו שעון קדמון.
אתה מניח שאין שום דבר שמכריח אותו להמשיך להתקיים ועל כן, הטענה ההגיונית שהוא יעלם/ישתנה. (במשל הרכבת קרונות אינסופיות עם כוח חיכוך)
אך אני חולק על זה וחושב שאעפ"כ אכן אין סיבה שהוא ישתנה. אך גם אין סיבה שהוא יעלם. כי עד כמה שקיים משהו אין סיבה לטעון שהוא ימשיך להיות קיים (קרונות ללא חיכוך).
כך שלא הבנתי את התשובה.

גלעד,

א. דבר ראשון, חייב לומר שההגדרה מסוגלת לתפוס את מהות הדבר כי אחרת אין מובן לטענה שאנחנו יודעים דברים על העולם ונשאר בעולם שאינו שונה במהותו מהזיה.

שנית, זה לא שאתה מגדיר קודם הגדרות אקראיות ואז מנסה לתפוס באמצעותן דברים במציאות (נשמע משהו בין ניאו קאנטיאניזם לפוסט-מודרניזם המנוגד לשכל הישר), אלא קודם תופס דברים במציאות ואז מבצע עליהם פעולת הפשטה של המכנה המשותף האוניברסלי. קודם תופסים בחושים נקניקיות חמות, פושרות או קרות, ואז מפשיטים מהן תכונות כמו חמימות ומאפיינים קונטינגנטים אחרים וכך מבחינים בין מהות הנקניקיה לכל מיני אירועים או תכונות שהצטרפו אליה באקראי (היינו, שלא מטעמים שנובעים ממהותה) ויכולים גם להפסיק לאפיין אותה באקראי.

במילים אחרות, אם תגדיר "נקניקיה חמה" זו תהיה הגדרה מעושה שאינה מבוססת על התהליך הנורמלי של ההפשטה האינטלקטואלית. זה כמו שתגדיר "אדם בעל שיער צבוע" בתור תכונה מהותית של מישהו, שזו פיקציה מלאכותית שאינה קיימת בתכונת האנושיות עצמה המשותפת לכלל בני האדם ולכן כשמתישהו תראה שאותו מישהו עצמו ממשיך להיות קיים למרות ששיערו אינו צבוע יותר, השכל מיד ילחש באוזנך את הטעם: מדובר היה בתכונה קונטינגנטית מאז ומעולם.

ב. לא הבנתי את שני המשפטים הראשונים, וגם המשפטים הבאים אינם לגמרי ברורים. בדוגמת הקרונות, מה שנעלם מיד הוא יכולת ההתגברות על החיכוך. יכולת כזו אינה נובעת ממהות הקרונות ולכן מצריכה סיבה תמידית שתקשר בינה לבין הקרונות. אתה אומר "עד כמה שקיים משהו אין סיבה שהוא (לא) ימשיך להיות קיים (קרונות ללא חיכוך)" ויש להניח שהשמטת בלי כוונה את ה"לא". אך כבר הראיתי שההשוואה אינה יכולה להיות לתנועת קרונות ללא חיכוך אלא לעצם הפעלת הכוח נגד החיכוך. מהירות בתנועה נטולת חיכוך היא תיאור חיצוני שמבטא יחס בין דברים אחרים לקרונות ולא עניין אינהרנטי בקרונות. אך כשקרון מפעיל כוח מדובר בהיבט קונקרטי בקרון עצמו. אם ברצונך לחלוק תצטרך להסביר מדוע כשמדובר בקיום אין צורך בסיבה תמידית אך כשמדובר בכל מאפיין קונטינגנטי חיובי ובלתי יחסי אחר אנו רואים תמיד שכן.

א. לא נראלי זה מוסכם על כולם.
ב. קיום איננה תכונה . כך שזה לא נכון לדמות בין המקרים.

א. דיברתי מתוך פרספקטיבה של השכל הישר. הבעיה של מי שטוען שאנו חיים בהזיה ממילא חמורה יותר אז לא דיברתי אליו.

ב. יש טעמים פילוסופים שמראים שקיום הוא תכונה אך דורשים אריכות ולא אכנס לכך. בכל מקרה, זו היתפסות למילים. השאלה כאן היא האם מאפיין או היבט כלשהו בדבר נובע ממהותו, ולא משנה איך נקרא לו (תכונה, עקרון, עניין וכד'). ברגע שלא, השכל מחפש סיבה. כשמהות כלשהי יכולה או לא יכולה להיות x מתקבל חוסר הכרח לוגי בקישור בינה לבין x (במקרה שלנו, קיום) וזה מה שמחייב את ההכרח הסיבתי. עניין כלשהו, ולא משנה השם, שמצטרף באקראי לדבר ואינו נגזר ממנו בהכרח. אילו מצב כזה לא היה מצריך סיבה היה מתקבל עולם אי רציונלי לפחות באותה מידה כמו לגבי כל תכונה קונטינגנטית נעדרת-סיבה אחרת.

אם נשתמש בדוגמה של ריצ'ארד טיילור, אתה רואה כדור שקוף ביער ומיד בטוח שיש לכך סיבה. נניח שלא היית רואה כזה כדור – לא היית שואל מדוע אין כדור. נניח שלא היה יקום קונטינגנטי בכלל, לא היינו שואלים היכן הסיבה שגרמה לכך שאין יקום. אך כשרואים יקום שואלים. אילו היה מורכב היקום מפיסת חמאה נצחית ותו לא, וודאי שהיה צורך לשאול מדוע היא קיימת. בניגוד לכך, לשיטת חסידי "קיום אינו תכונה" לא יהיה כל הבדל בין קיום או חוסר קיום של דבר מבחינת ההידרשות לעקרון הסיבתיות, וכל יקום אפשרי שנעלה בדעתנו יכל להיות קיים ללא סיבה (ומאותה סיבה יכול גם להופיע בכל רגע מן האַיִן ללא סיבה, אך לא אכנס לכך), שזה אבסורד.

קיום יכול להיות סיבה אם הוא היה קדמון.
אני מסכים שמהאין לא יכול להיחצב קיום.
כפי ששינוי באותו קיום דורש סיבה.
אבל עד כמה שקיים משהו לא ברור שהוא צריך סיבה. זה שאלה גדולה מידיי בשבילנו לענות כי זה נראה פילסוף וזריקת הנחות בסיס לא נכונות לדיון.
לי נראה שהדברים ברורים.

גלעד,

אינך מתייחס בצורה ישירה לנימוקים אז אינני מוצא טעם להגיב. תנסה לחשוב עליהם. הם מדברים בעד עצמם.

אני לא מקבל את ההנחה שקיום זוקק סיבה. אין לי טיעון טוב לומר פרט לכך.
מדוע אתה חושב שאם אני לא מקבל את ההנחה הזאת אז דברים יכולים להיווצר יש מאין? במידה ואכן כך זה. אזי כנראה אני כן ישנה את דעתי בנידון.
כי אני לא מקבל יצירת יש מאין מוחלט.
לעומת המשכת הישארות היש במידה והוא כבר קיים כגון עולם קדמון.

?

גלעד,

האומנם "עד כמה שקיים משהו לא ברור שהוא צריך סיבה"? אם כן, מדוע שלא נוכל לומר באופן דומה, שעד כמה שקיימת *תכונה קונטינגנטית* כלשהי לא ברור שהיא צריכה סיבה? המעמד המטאפיסי של תכונה נמוך מעצם (כי היא רק מאפיין כלשהו בעצם ולא עצם בשלמותו). אם התממשות תמידית של תכונה (קונטינגנטית) כלשהי מחייבת סיבה, על אחת כמה וכמה התממשות תמידית של עצם. בוודאי שלא יהיה רציונלי לומר שהתממשות תמידית של תכונה קונטינגנטית כלשהי, כמו הפעלת הכוח של קרונות נגד החיכוך, מחייבת סיבה, בעוד התממשות תמידית של עצם שלם אינה מחייבת סיבה.

ושוב, כפי שצוין קודם, הטענה מובילה לאבסורד. לפיה יוצא ש*כל* עולם אפשרי יכל להיות קיים ללא סיבה, ואין יותר סבירות שאחד או יותר מעולמות מדומיינים כלשהם היה מתממש (באופן תמידי כמובן) מאשר לא. למשל מפלצת ספגטי מעופפת שמכינה קוגל כל 5 דקות, מקפידה לאוכלו בכל ימי השבוע חוץ משבת, אך לבסוף יוצאת למלחמה בזאוס (שגם היה קיים תמיד כמובן), מתאהבת בו ומולידה את אפולו, שאוכל קוגלים רק בשבת.

יכול להיות קיים *קדמון*, אבל לא אומר *שיברא*.
שוב פעם, אני מסכים שיכול להיות שהכל קיים , רק בגלל שלא ראיתי אני מניח בתערו של אוקאהם שרק העולם הזה קיים.

אני לא מקבל שיכול להיווצר עולם יש מאין , ואכן לא הראת טענה לרעיון הזה שזה אפשרי לפי הגישה שלי. אלא אני סובר, שמה שהיה קיים קדמון קיים יהיה מה שיהיה.

לא הבנתי מדוע דבר קיים זוקק לשיטתך יותר הסבר מאשר השאלה מדוע דבר אחר לא קיים.
לשיטתך לא צריך להתפלא שזאוס לא קיים , בעוד שצריך להתפלא מדוע העולם כן קיים.
אך זה לא נכון, כי אתה אמור לסבור שבעקבות שמימוש הקיום של החפץ זוקק הסבר , אז גם אנו נזדקק לתת הסבר והבנה מדוע חפץ אחר לא קיים.

ברור שזה מחליש את הנחת היסוד שלך. אלא אין לנו להתפלא ממה שקיים כפי שאין להתפלא ממה שלא קיים.

גלעד,

העברית שלך אינה מובנת לי. למה אתה מתכוון "קיים קדמון"? האם לעצם (אובייקט, נמצא) קדמון?

על כל פנים, הטענה פשוטה: אם מהשיטה שלך עולה שבמקרה יצא ככה שיקום דמיוני מטורף אחר כלשהו אינו קיים אבל עקרונית אין הבדל ובאותה מידה שהיקום שלנו קיים יכל להיות כל יקום אחר בתנאי שהוא קדמון הרי שיש כאן אבסורד. האם אינך רואה מדוע הוא אבסורד? מובן מאליו שהיינו מחפשים סיבה מדוע פיסת חמאה קיימת מאז ומעולם. כל שכן ביקום המכיל יצורים כמו זאוס ומפלצות ספגטי מעופפות. מדובר במקרה הקלאסי, הפרדיגמה, של הפליאה האינטלקטואלית שמובילה לחיפוש הסבר.

אם כל דבר יכול להיות קיים ללא סיבה בתנאי שהוא קדמון אז כן, עולמות יכולים להווצר מאין. כי יכול להיות מחוץ לחלל-זמן שלנו יצור שמסוגל מטבעו לעשות דברים על טבעיים (וככה הוא מעצם טבעו מאז ומתמיד ללא סיבה) כמו לברוא יקום חדש בכל רגע יש מאין, או לברוא יש מאין פיה שמעופפת לך מעל לראש רק כשאף אחד אינו יכול לראות ומיד כמישהו רואה נעלמת וכיוצ"ב.

נדמה לי שמעולם לא ראיתי מישהו שחולק על העובדה הפשוטה שמה שדורש הסבר הוא קיום דברים, ושהעדר קיומו של משהו אינו דורש הסבר – והרי כך עובד כל המדע. אף אחד אינו צריך להסביר מדוע לא קיים כוח X כלשהו אך ברגע שמגלים כוחות כמו כבידה או אלקטרומגנטיזם מיד מחפשים הסבר. זה נובע מהעקרון המטאפיסי שתכונות קונטינגנטיות מצריכות סיבה. העולם אינו כאוטי ואי רציונלי עד כדי כך שיוכלו לקרות דברים סתם ככה בלי סיבה כלל. זו הנחת העבודה של הרציונליות עצמה, ואנו מקבלים אינספור אישושים יומיומיים שלה.

העניין הוא, שכשאין הכרח בקיומו של חפץ צריך משהו חיצוני *שיש ביכולותיו העצמיות* לגרום לכך שהוא קיים. לעומת זאת איננו צריכים אובייקט בעל יכולת כלשהי כדי להסביר *חוסר* קיום של משהו ולכן אין כל בעיה בהעדרם של אינסוף העצמים האפשריים שאינם קיימים ואף חוקר או מדען לא יחשוב שצריך לחפש לכך הסבר. לחילופין ניתן גם לומר (לאחר שמגיעים למסקנה של הראיה הקוסמולוגית), שהעובדה שזאוס לא קיים נטועה בתבונתו ורצונו של אלוהים שהחליט שלא לגרום לכך.

בכל מקרה, לא ענית על הפסקה הראשונה שהובאה קודם, ואצטט אותה שוב:

האומנם “עד כמה שקיים משהו לא ברור שהוא צריך סיבה”? אם כן, מדוע שלא נוכל לומר באופן דומה, שעד כמה שקיימת *תכונה קונטינגנטית* כלשהי לא ברור שהיא צריכה סיבה? המעמד המטאפיסי של תכונה נמוך מעצם (כי היא רק מאפיין כלשהו בעצם ולא עצם בשלמותו). אם התממשות תמידית של תכונה (קונטינגנטית) כלשהי מחייבת סיבה, על אחת כמה וכמה התממשות תמידית של עצם. בוודאי שלא יהיה רציונלי לומר שהתממשות תמידית של תכונה קונטינגנטית כלשהי, כמו הפעלת הכוח של קרונות נגד החיכוך, מחייבת סיבה, בעוד התממשות תמידית של עצם שלם אינה מחייבת סיבה.

צר לי , אך אינני רואה מדוע זוהי גישה אבסורדית. בדוגמת החמאה, אנו יודעים שבני אדם יוצרים דברים שדומים לחמאה, ועל כן סביר להניח שבמידה וקיימת לפנינו חמאה היא נוצרה בעקבות אדם. (הראיה הפיזקו-תאולגית/ נוסחאת בייס).

אבל, כאשר אתה שואל על מהות הקיום של הדברים בכלל. למשל "הייקום", אינני רואה שהוא זקוק לסיבה. ועם זאת, אני מקבל שאיננו סיבת עצמו.

בעניין יצירת יש מאין, כפי שהנחתי, אינך מצליח לבסס את ההנחה שמציאות קונטינגנטית יכולה להיווצר יש מאין. אתה נעזר בהנחה שקיימת ליישות סיבה בעלת כוח " על טבעי" שתיצור אותה. כך שלא מדובר פה על *יש מאין מוחלט*.

לא הבנתי מדוע חוסר קיום של משהו לא זוקק סיבה.
אם אני יסכם את הטיעון שלך בחלק הזה , זה שזה אקסיומה?

עניתי,
ההבדל שתכונה זה חלק מהעצם והוא נגרר אחרי העצם. אך קיום זה איננו תכונה. אלא התממשות והיא איננה זוקקת סיבה.
ואם תאמר שהיא זוקקת סיבה אז תצתרך לתת סיבה גם כלפי חוסר קיום של יישות.

דבריך בנוגע לחמאה מערבבים מין בשאינו מינו. נסה לבחון שוב לשם מה נועדה דוגמת החמאה, להפשיט את מה שרלבנטי ממה שלא רלבנטי, ולראות האם התגובה שלך עליה קשורה לעצם העניין.

אינך רואה מדוע הוא זקוק לסיבה, אך כפי שציינתי, מדובר בהנחת העבודה של הרציונליות עצמה שאינה מקבלת את האפשרות של עובדות סתמיות (brute facts) ללא סיבה. קיום סתמי של יקום קונטינגנטי כלשהו הוא העובדה הסתמית הכי מפתיעה שיש ולכן בוודאי שמצריכה סיבה. אין מספיק להתגדר ב"אינני רואה".

אז אתה מודה שלשיטתך אין לנו אפשרות להעריך את הסבירות לכך שפתאום יווצר עוד שניה פיל מעופף בחצר שלך יש מאין, כי אין בעיה שיצור קדמון בעל יכולות על-טבעיות למעשי כישוף כאלה יהיה קיים מאז ומתמיד מחוץ לחלל-זמן שלנו סתם ככה ללא סיבה (אם כי מוסכם כי מאחר והפיל יברא על ידי היצור הזה, לא מדובר ביש מאין מוחלט). אך הדבר סותר את הברור מאליו, והוא שהסבירות אפסית.

מוזמן לעיין שוב בהסבר מדוע חוסר קיום של משהו אינו דבר שיש לחפש לו סיבה. הדבר הובהר היטב, ובשני אופנים. התגובות נראות לי כהתממות.

תכונה קונטינגנטית מעצם ההגדרה איננה חלק אינטגרלי מהעצם אלא דבר שנוסף עליו. אחרת הוא לא יכל להתקיים בלעדיה אך זה בדיוק מה שעולה מהגדרת הקונטינגנטיות – שהעצם אינו תלוי בו לשם קיומו. הטענה הייתה שאם התממשות תמידית מסדר גודל אונטולוגי נחות יותר (תכונה קונטינגנטית) בעצם כלשהו מכריח סיבה (כפי שרואים בדוגמת הקרונות), בוודאי שהתממשות תמידית של עצם שלם בכללותו. על כך לא ענית לעניין.

חוסר ישות של קיום הובהרה היטב כאמור.

ההנחה של הרציונליות של העולם, היא הנחה סובייקטיבית ומוסברת היטב במתודות הפסיכולוגיה והאבולוציה. אין לנו סיבה להניח שהעולם כפוף לחשיבה האנושית שלנו.
העולם איננו קופת חולים וגם איננו בית ספר.
אכן, אין לי דרך לחשב את הסיכוי שיווצר פיל מעופף בחצר ביתי. אבל אינני שולל שייתכן ויווצר. בעוד שאתה עומד על המוכר בצורה עיקבית ושולל כל יכולת להתקדמות מדעית. הכל בגלל שזה לא מתאים לרציונליזם שלך… ראינו כמה הוא הצליח לגלות את חוקי הטבע…

חוסר קיום של משהו הוא לא יותר מאשר התממשות של משהו ולכן במידה והרישא זוקקת סיבה גם הסיפא זוקקת סיבה (כל זה לשיטתך). אתה טענת שחזקת הקונטינגנטית היא שהחפץ לא קיים. אך זה מתאים לשיטתך שקיום הוא תכונה שמתווספת לחפץ.

הבעיה שאתה כל חפץ מגדיר למחלקות ויישויות כלליות כפי שעמדתי לעיל, אתה צריך להבין שההגדרותה הללו הם שלנו בשביל הנוחות שלנו, אין ביניהם ולבין המציאות כלום. ממילא אין כזה דבר תכונה קונטינגנטית. יש יישות קונטינגנטית שמתאורת בx,y,z,a,ab. אתה שואל שמה ששומר על a להיות קיים אז צריך לשמור על היישות כולה להיות קיימת. אך היישות היא עצמה גם a. זה לא משהו שמתלווה אליה. הכלל מורכב מהפרטים. אין "כלל" + תכונות.

בודאי שהמשפטים שלי חסרי מובן למי שחושב שהוא אלוהים ושהוא היחידי שקיים והוא המדע היודע והידוע. כיוון שהדברים שלי מפקפקים באלוהותו של אותו נחש שקובע לאלוהים מה הוא יודע.

כל המאמץ שלך הוא רק כדי שכולם יידעו שאתה הסבא, אביו של אלוהים, כיוון שאלוהים כפוף לחוקי הלוגיקה, ואתה הוא זה ששולט על חוקי הלוגיקה (כך אתה מאמין למרות שבפועל הלוגיקה שלך מצומצמת ללוגיקה של ילדים בגן), אז אלוהים כפוף לך. אתה מצפה שאחרים יבינו זאת מעצמם.
אלא שמה מתגלה כאן? שיש עוד הרבה כמוך שחפצים להיות הסבא, וכל אחד מנסה להוכיח ובכך לאנוס או ליצור את קיומו של אלוהים. כל אחד בדרכו התחכמנית הייחודית.