תוקף פסיקת הלכה

לגבי פסיקת הלכה במובן של מה אלוהים היה רוצה שתעשה, אסור לשמוע לאף אחד, מהסיבה שאסור לעבוד עבודה זרה. כמו שכתוב: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"

מאיפה יש סמכות פורמלית לרב בקהילתו?

קבלו עלייהו.

נקודה, כתוב גם "לא תסור מדבריהם ימין ושמאל".

ראשית כל זה מתיחס אך ורק למקרה של "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ", עניינים משפטיים (או אולי גם רפואיים) גרידא. ומי שבמזיד לא שומע לו לאותו כהן או שופט, דינו מוות. בנוסף יש שם הדגשות שזה חייב להיות "מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה", כלומר, בזמן שבית המקדש קיים.

הנקודה המרכזית היא שבני אדם מחפשים מישהו שינהיג אותם וידריך אותם וזה מנוגד לרוח התורה. על פי התורה כל אדם אחראי למעשיו.

אולי רוח התורה (שאין לי מושג מאיפה הוצאת אותה אבל לא נורא). בתגובתך הקודמת טענת שזה אסור משום לא יהיה לך אלוהים אחרים.

אני לא מקבל את ההתחכמות במשפט הראשון שלך; בין נגע לנגע זה לא עניין רפואי (ממתי הסנהדרין אחראים לרפא?) אלא הלכות שמפורטות בפרשת תזריע על נגעים. ענייני בין אדם למקום לגמרי – ובכל זאת יש ללכת אחריהם. חוץ מזה, אז מה אם זה רק כשביהמ"ק קיים? זה מוכיח שזה לא עבודה זרה ולא מנוגד לשום רוח תורה. תמיד יש עמי ערצות וסתם לא ת"ח ששואלים את רבותיהם. ה"לא תסור" הוא רק דוגמה לכך שהתורה מסתדרת מצוין עם הנהגה (בעצם כל התורה מלאה בזה – שאלו את משה מה לעשות כל הזמן. ולא רק במשפטים)

ברור שכל אדם אחראי למעשיו. מה הקשר? השאלה היא אם ראוי לשאול חכמים

אז בוא אגלה לך שרוח התורה נושבת חזק בכיוון מנוגד לעבודה זרה.

כל העניין של בית המקדש עצמו ואחר כך של מלך כל זה בעצמו חלק מאותה עבודה זרה שבני אדם מחפשים. אז התורה והנביאים ניסו לתת לכך פתרונות, מוצלחים יותר או פחות.
לגבי הנגעים זה לא התחכמות. זו הבנה פשוטה שהנגעים שמופיעים בתורה הם מצבים רפואיים ולא מצבים כישופיים כמו שאתה אוהב לחשוב.
ההתחכמות היא של התורה. התורה מכריחה את אלו שדורשים מכשפים או מלכים לעלות למקום אשר יבחר השם. שיסבלו קצת.
היסטורית הפיתרון הזה לא הצליח. אז מנסים פתרונות אחרים.

אתה דורש כאן טעמא דקרא בצורה מובהקת. מניין לך כל התאוריות האלה?
תודה רבה על הניתוח הפסיכולוגי ("כמו שאתה אוהב לחשוב"). אני לא חושב שנגעים הם כשפים. זה שהם בעיה רפואית לא אומר שפנים לסנהדרין בענייני רפואה. הציווי היחיד שניתן בתורה על נגעים הוא להיטמא בגללם לצאת מהמחנה וכו'. ציווי! לא עצה לכאלה שאוהבים כשפים. לכן ההולך לסנהדרין מחמת נגעים רוצה לדעת אם הוא טמא או לא. מכאן רואים שלפעמים ראוי וחובה לפנות אל החכמים

חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר נאמר על פסיקה בחפצא, לא על פסיקה בכלל.

ישי, לא בדקתי כעת בפירוט אבל ממש לא נראה לי.
אמנם על פניו זה יכול להיות תלוי בטעמי הדין: האם זה מדין שויא אנפשיה "חתיכא דאיסורא", ואז לכאורה זה על החפצא, או משום כבוד החכם הראשון ואז אין סברא לחלק בין חפצא לגברא. אבל גם לטעמא קמא לענ"ד מצינו דין שויא גם בהוראה שאינה בחפצא (גם זה יכול להיות תלוי אם זה מדין נדר או נאמנות, ואינו מוכרח, ואכ"מ).
ומה שכתב הרמ"א שהוא רק באותה חתיכה שנאסרה ולא בחתיכה אחרת, לדעתי אין כוונתו דווקא לחפצא, אלא שזה נאמר רק בהוראה אחרת לאותו מקרה שעליו הורו ולא בהוראה על מקרה דומה אבל אחר. כלומר מדובר בדין שעוסק בפסיקת הלכה ולא בהוראת דין (כמו שו"ת שעוסק במקרה מול שו"ע שעוסק בדין כללי ולא מדבר על מקרה מסוים).