תורת התארים השליליים

פשר אחד שעלה לי הוא שדווקא בגלל הזיקה הכל כך חזקה (לדוגמה) בין השם לרחמנותו, אין משמעות למשפט ״השם הוא רחמן״. נקדים ונאמר כי בבן אדם רגיל, אם הוא ישנה את היותו רחמן לאכזר הוא עדיין נשאר אותו בן אדם, אבל זה כניראה לא ניתן להיאמר על השם, שהרי רחמנותו טבועה בו מעצם היותו השם ולא יכול להיות אחרת. אבל פה עדיין אין בעיתיות, ואכן ניראה לי להגיד אפילו יותר מזה, ובזה אולי לענות על השאלה למה לא שייך לדבר עליו בתארים עצמיים (וגם מה הערך שבתורת התארים השליליים), שבעצם אי אפשר להתייחס לרחמנותו כמו שאנו מתייחסים אל תואר עצמי, כי גם לשייך את רחמנותו של השם *לתואר* שהוא עצמי לו, יוביל אותי לתפיסה שגויה שלו. ומשל לדבר, אפשר לאמר שאחד מהתארים העצמיים של האדם הוא היותו מדבר, אבל גם אם נסיר את היותו מדבר, עדיין אפשר לאמר עליו שהוא אדם, אלא אדם חסר. המצב לא כזה בשם, שאם אתה מסיר את רחמנותו, *כלל* לא מדובר בשם. בשונה מבן אדם או כל עצם אחר, לא ניתן לאמר כי השם מתאפיין ברחמנות ובארך אפיים, ואינדיקציה לכשל שבזה ניתן להבחין בניסוי המחשבתי הבא: שאם אשווה בנפשי את השם, רק כעת הוא ארך אפיים בלבד ולא רחמן, אדמה בשכלי ״השם באופן חסר״כמו מה שקראנו אדם חסר. וזה אוקסימורון. כלומר, לא ניתן להעלות על הדעת את השם מבלי היותו רחמן, שכן אז כלל לא מדובר בשם. בעצם ניראה, אם להשתמש במינוחים של קאנט, שהיותו רחמן אינו סינתטי לו אלא אנליטי. ותואר, אפילו עצמי, ניראה לי סמנטית סינתטי (ואולי ישנם תארים שהם אנליטיים למושג, אבל צריך לחשוב על האם הם מה שאנו קוראים לו תארים במובן הרגיל, כי באיזשהו מובן אנחנו מצפים מתארים להוסיף עליו מידע).

מה שאתה מתאר הוא תארים חיוביים לגמרי, אלא שלטענתך הם לא תארים אלא חלק מהגדרת עצמותו. עוד יותר גרוע מבחינת הרמב"ם. אמרת עליו משהו חיובי. מה זה משנה אם המשהו הזה אינו תואר אלא הגדרת עצמותו?

למה זה גרוע מבחינת הרמב״ם? האם הרמב״ם אומר שלא ניתן להגיד עליו כל משהו חיובי? חוץ מזה לאו דווקא דיברתי על הרמב״ם, גם הכוזרי, חובות הלבבות, אמונות ודעות ועוד מדברים דייקא על תארים. אבל כשאני חושב על זה עוד מה שאמרת גופא מסביר את הטענה שלי. באמת לא אמרתי לגביו משהו חיובי, כי בעצם אמרתי משהו חסר כל פשר. כי לא באמת ידעתי אותך בעצמותו שהרי השתמשתי בתואר בשביל לעשות את זה. בשביל לבאר יותר את מה שהצעתי, למה הם לא ניתנים באמת להיאמר, אז אני רוצה לטעון שאי אפשר להבין למה אני מתכוון (כלומר שזה חסר משמעות) כאשר אני אומר שמידת הרחמנות מהווה חלק מההגדרה של עצמותו, כי זו בסך הכל מידה ומידה לא מסוגלת להסביר לי את תוכן הדבר (קרי עצמותו) אלא רק לאפיין את תוכן הדבר (העצם עצמו אינו ״עשוי״ מידות). לכן, אפילו אם המידה היא הכרחית לעצמותו היא אינה יכולה להוות הסבר לעצמותו, ולכן לאמר עליו שהוא בעל מידת הרחמים, כאשר אם הוא בלא מידת הרחמים אז כבר כלל לא מדובר באלהים, זה משפט חסר פשר תחבירית, כי לא מדובר בתואר במובנו הסמנטי. רק בשביל לבאר יותר את קו המחשבה הנ״ל הרב הנזיר מביא בספרו קול הנבואה השם העליון הנשמע סימן ז: ״ובסוף אומר (לריה״ל בכוזרי), ונקרא אותו חכם לבב, מפני שהוא עצם החוכמה ואין החוכמה מידה לו״.
וכן בהערה כב על זה: ״דוד קופמן, שם, עמ 152, הערה 91. בדבר מוזר יוצא מן הכלל היסודי בואר האלהי חכם לב, נצטרך לעסוק ו. והוא עוסק בזה אח״כ, שם, עמ׳ 163-164. ובהערות שם מביא דברי ר׳ משה ן׳ עזרא, במכ״ע ציון, ב, עמ׳ 134. אמר הפילוסוף בנדקליס, כשנאמר על הבורא שהוא יודע ר״ל שהוא המדע בעצמו, לא שיתואר בו.ֿ
בכל מקרה כל זה רק הצעה למה הפילוסופים של פעם סברו שלא ניתן לתאר אותו בתארים עצמיים (לא יודע אם הם סברו שלא ניתן להגיד לגביו כלל משהו חיובי) אשמח לדעת את דעתך.

לא הבנתי כלום. תכלס אמרת עליו משהו חיובי. אתה מציע שהאמירה הזאת לא אומרת כלום? אז מה הרווחת?

אני אומר שהפילסופים בעבר טוענים שלאמר עליו שהוא רחום הוא בדומה ללאמר עליו שהוא חכם לבב, כמו שמובא בכוזרי: ״ונקרא אותו חכם לבב, מפני שהוא עצם החוכמה ואין החוכמה מידה לו״. ולכן זה לא *תואר* חיובי. ולשאלתך, אני גם לא חושב שהם מתכוונים שבזה אמרנו עליו משהו חיובי, אלא רק בהשאלה אנחנו קוראים לו חכם או רחום, אבל זה לא אומר שהוא חכם או רחום במובן הפשוט של המילה (ולכן הוא רק לא טיפש ולא אכזר).
את האמת אני גם לא מבין את החילוק הזה עד הסוף אבל ניראה לי שזה הויכוח שעבר אצלם בראש.
כמובן יכול להיות שאני טועה והם התכוונו למשהו אחר.