תפילה והשגחה

תודה רבה על התשובות, ועל המהירות.

זו התפילה שלי מבחינה פילוסופית. מבחינה החוויה, אני לא מסתכל עליה ככה; בזמן התפילה אני מתפלל באופן כזה שאני מאמין שמה שאני מבקש יקרה. מה שמשנה כאן מבחינתי זה מה שאני מרגיש. כמו שר' חסדאי קרשקש שטוען לתפיסה דטרמיניסטית בנושא ההשגחה אבל אומר שאנחנו בוחרים איך להרגיש לגבי הדבר שקורה לנו או הדבר שאנחנו עושים.
איך אתה רואה את התפילה?

דבריח ר"ח קרשקש משונים ביותר מהרבה בחינות. קודם כל, גם האופן שבו אנחנו מתייחסים לדברים הוא סוג של אירוע (מנטלי) בעולם, ולכן לשיטתו גם את זה הקב"ה יודע מראש. אז מה הועילה כל שיטתו?
ובכלל אני לא מקבל דרישה לעבוד על עצמי, ו/או לומר דברים לא נכונים מסיבות שונות.
יש לי בעיה קשה עם חלק הבקשות בתפילה, ואני מסב אותן על אלו שנזקקים באופן מיוחד אולי הקב"ה יתערב לטובתם. כולי האי ואולי.

כמובן שגם לי יש את הקושיה הזו על ר' חסדאי קרשקש.
אני מודע לזה שבאיזשהו מקום אני "עובד על עצמי", וזה לא משנה לי כהוא זה מבחינת החוויה הדתית. אני לא מסוגל לחיות רק על פי האנליטי (וזה לא שאני לא מסוגל לחיות ככה כי השכל אומר לי זאת, אלא כך אני מרגיש). ברור לי שעליך זה לא עובד, ושלמשל, השיחה שהיתה אחריך אתמול לא נגעה בך בכלל (גם בי), אבל לי זה מרגיש מרוקן.

אני לא מתווכח על כלום במישור התרפויטי. אדם יכול לעשות מה שמועיל לו, מוזר ככל שיהיה. אבל תפילה אין כאן.
אם תרחיק לכת עוד צעד אחד תוכל לומר שהאמונה גם היא בעצם סוג של תרפיה כי כך נוח לך (ולא בגלל שבזה אתה באמת מאמין).

למה היא אפשר לומר כמו ישעיהו ליבוביץ במאמרו על התפילה?
משום שנצטוונו.

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=1

הרב אתה טוען ש "אין מנוס אלא להסיק שהמדיניות של הקב”ה השתנתה"
לדעתי זו טעות חמורה לומר כך משום שבטענה הזו אנו חוטאים בהאנשה של האל. בו בעת שאני כותב מילים אלו מצלצלים באוזני דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה "ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי"
אין פירוש הדבר שהאל הוא איזה חפץ מקובע. אלא פירוש הדבר שהמושג שינוי כמו גם המושג קיבעון שייכים לאנושות שקשורה לגוף ומערכת פסיכופיזית שומתקבעת או משתנה.

ולכן המושג מדיניות משתנה שייך רק על היצור הפסיכופיזי בטבע.

לנריה,

מפני שכמו שכתבתי למעלה לפי לייבוביץ התפילה היא מנטרה חסרת משמעות. הוא מציע לומר מילים שתוכנן הוא בקשה מהקב"ה אף שאנחנו מבינים שהבקשות לא תיעננה. זהו שקר. הוא אמנם יכול להציע לעשות זאת למרות שאין תוכן לתפילה רק בגלל סמכות חכמים שקבעו שיש להתפלל, אבל זה לא לתת תוכן לתפילה אלא להציע לומר אותה גם בלי תוכן. אלא שספציפית לגבי תפילה גם זה בעייתי, שכן תפילה היא מצווה שבדיבור, ודיבור אינו הנעת שפתיים גרידא, אלא הנעת שפתיים שמבטאת תוכן. ואם איני מתכוין להביע תוכן אז איני מדבר, וממילא גם איני מתפלל.
ואלו דברי חז"ל ביומא סט ע"ב:

דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו

ודוק היטב.

באשר לשאלתך השנייה, אין שום קושי בזה. הוא גם שיינה מדיניות בכך שנעלמו הניסים ונעלמה הנבואה. השגחתו משתנה עם השנים, אם תרצה או לא. ואם משום מה אתה מוטרד משינויים בו (שאלת שלא מטרידה אותי כקליפת השום) אתה תמיד יכול לומר שזו היתה תכניתו מאז ומעולם.

כל המבקש על חבירו – נענה תחילה.
הנני עושה את-כל-מענייך, בעת ההיא; והושעתי את-הצולעה, והנידחה אקבץ, ושמתים לתהילה ולשם, בכל-הארץ בושתם. בעת ההיא אביא אתכם, ובעת קבצי אתכם.
ביום ההוא נאום-ה', אוספה הצולעה, והנידחה, אקבצה; ואשר, הרעותי. ושמתי את-הצולעה לשארית, והנהלאה לגוי עצום; ומלך ה' עליהם בהר ציון, מעתה ועד-עולם.
לא הבנתי מר א' דברי ר' חסדאי קרשקש, הרי מה זה משנה איך אנחנו מרגישים לגבי מה שאנחנו עושים או מה שקורה לנו- מה זה אמור להביע? האם רגשותינו ישנו משהו? מה?
התפילה צריכה להיות בצורה כזאת שתשקף את רצונותיך היעודיים לצורך עשיית רצונו יתברך. ואח"כ כדי שתרגיש יותר טוב וכסף וכולי וכולי כל החומריות.
ברכת רפאנו היא מיוחדת כי כוללת בריאות הגוף והנפש, כי ללא בריאות הנפש כיצד נעבדהו (ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה) חפצה למה? חפצה לעשות רצונו יתברך.
לגבי ברכת הגשם, זה עניין ונתתי גשמיכם בעיתם, ז.א בזמן הנכון בכמות הנכונה. ולא כדי שנמציא דברים וכולי, אילו היינו קרובים אליו ועושים רצונו בצורה יותר "אוהבית" כמו אברהם אבינו אז השגחתו יתברך היתה יותר חזקה עלינו והשלך על ה' יהבך והכל יהא בסדר.

לרב,
אבל אני ממש לא עושה את הצעד הזה, אלא מאמין מבחינה פילוסופית. אולי אני גם מכיר את התרומה של הדת והאמונה לאנושות אבל לא זה מה שמוביל אותי להחזיק באמונה הזו.

אם אני מאמין שברמה העקרונית התפילה שלי יכולה להתקבל, לעורר רחמי שמים ולשנות משהו במציאות? כן. אם אני חושב שזה יקרה? לא ממש.
אבל האם אין משהו בתפיסה של חז"ל בקשר לתפילה שמכניס אותי למצב של כניעה ועמידה אל מול האינסוף? זו לא היתה אחת המטרות שלהם, שנרגיש איזושהי תלות, ואפילו לא רק במישור התירפויטי?

האמונה היתה רק דוגמה שבאה להמחיש את ההבדל בין טענות "תרפיה" פסיכולוגיסטיות לבין טענות עובדה. לא טענת שהאמונה אצלך היא תרפיה, אלא המחשתי לך את משמעות תפיסתך לגבי התפילה אם מיישמים אותה לגבי האמונה.

אני לא יודע מה פירוש מאמין שזה יכול לקרות אבל לא חושב שזה יקרה. ברור שהקב"ה יכול להיענות, ושבידו לחרוג מחוקי הטבע. אבל אם אתה לא חושב שהוא יעשה זאת אז תפילתך אינה תפילה. אדם לא מבקש כשהוא יודע שלא ייענה.

לגבי כניעה ועמידה מול האינסוף, על התרפיה הזאת דיברתי. אתה אומר מילים שאינך מתכוין אליהם (כי אתה חושב שבקשותיך לא ייענו) במטרה ליצור חוויית עמידה מול האינסוף וכניעה וכו'. אם זה מועיל לך (מה שאיני מבין איך ייתכן, באמירת מילים שאתה יודע שאינן נכונות) – לבריאות. תפילה זה לא. המטרה שלהם היתה אולי להגיע לכניעה ועמידה מול האינסוף, אבל הדרך להגיע לשם היא בתפילה מתוך תפיסה שאכן אתה בידי הקב"ה (כי כך הם הבינו את המציאות). משעה שזה השתנה הייתי ממליץ לך ללמוד פיסיקה או ביולוגיה (כדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה), זה מביא להרבה יותר כניעה ועמידה מול האינסוף מאשר מלמול מילים שאינך מאמין בהן כמין מנטרה.

אני לא חושב שהוא יעשה זאת כי זו לא דרכו של הקב"ה להשתכנע מכל קריזה שיש לי. אבל אני כן מתפלל שהוא ישמע לי, באמונה גמורה שהוא יכול.

אבל לא משנה, אנחנו חוזרים על אותה נקודה.

ואכן מהנגיעה הקלה שיש לי לתחומים אלו אני קולט את גדולת הקב"ה.