זיכרון וימי זיכרון: בין זכירה לפקידה

ממדבר מתנה – 1998

אנו מצויים כעת (בזמן כתיבת הדברים) בין שני ימי זיכרון: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ויום הזיכרון לחללי צה”ל. זוהי התשתית שבחר עם ישראל להניח כאדנים לחגיגת עצמאותו. ברצוני להעלות כאן על הכתב כמה הרהורים על הנושא של ימי זיכרון, ואולי גם מושג הזיכרון עצמו, שדומה כי לא תמיד הוא נבחן ומובן באופן מלא.

למושג הזיכרון ישנן כמה הופעות, הן במקורות והן בשפת היומיום. ישנו זיכרון של אירועים, כמו זכר ליציאת מצרים. ישנו זיכרון של אינפורמציה, כמו שבדרך כלל משתדלים לזכור את התורה, כמו גם דברים אחרים שלומדים. ישנם עצמים המהווים בעצמם זכר לדברים שונים (אולי עזרי זיכרון), ממצבות ומוזיאונים, ועד לציצית (למען תזכרו את כל מצוותי). ישנו זיכרון של התייחסויות, שמופיע בדרך כלל בהקשר של הקב”ה (אם כי לא תמיד), כמו זכור רחמיך, או חסדיך וכו’.

במקביל, ישנם גם כמה סוגי ימי זיכרון. ישנם ימי זיכרון לאנשים שנפטרו, וישנם ימי זיכרון לארועים, כמו פורים, פסח, סוכות, ימי זיכרון לניסים פרטיים ועוד (במובן זה, גם ליום העצמאות יש מימד של יום זיכרון). לשני ימי הזיכרון שאנו מצויים ביניהם, ישנו אופי מורכב יותר.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא נראה כיום שמסמן אירועים או אנשים שונים. זהו יום שמסמן תופעות. התופעות שאנו זוכרים ביום זה הן רשע תהומי מחד, וגבורה עילאית מאידך. רדיפה בעלת אופי שטני ובלתי מובן, לעומת מוות או הישרדות, ותפקוד במעמקיו של אותו גיא צלמוות. את שני הקטבים הללו אנו משווים לנגד עינינו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אנו זוכרים גם אנשים שהיו שותפים לארועים ולתופעות הללו, אלו שהיו חסרי צלם אנוש וצלם אלוקים, ואלו שהיו בעלי צלם כזה, אבל נראה שהדגש הוא על התופעות יותר מאשר על האנשים והאירועים. כאן האנשים והאירועים משמשים היכי תמצי לתופעות. ברור שאסור לשכוח שתופעות אלו נתחוללו על ידי אנשים, ואולי זו עיקר משמעותן, אבל הדגש בזיכרון הוא על התופעות עצמן.

אמנם גם ימי זיכרון לאנשים פרטיים יכולים להיתפס כימים בהם זוכרים את תכונותיו ומעשיו של האיש לו מוקדש היום, אבל בפשטות יש כאן עניין שהוא מעבר להיסטוריה הקונקרטית של האדם הנזכר. אנו זוכרים אותו כשלעצמו, ומשתמשים לשם כך בתכונותיו ובעלילותיו. במוסף של ראש השנה אנו מתארים את זיכרונו של הקב”ה בשני המישורים הללו: ‘כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר’ (ועיין שם עוד בכל הקטע). המעשים והעלילות הם האופן שבו זוכרים את האיש.

יום הזיכרון לחללי צה”ל, גם הוא בעל אופי מורכב יותר. אין זה יום זיכרון לאישים הקונקרטיים שנפלו, שכן לכל אחד מהם ישנו יום זיכרון אישי משלו. מצד שני נראה כי אין זה יום זיכרון לתופעה, גם לא לתופעת הגבורה וההקרבה שמרבים לדבר עליה ביום זה. זהו זיכרון קולקטיבי להולכים. יש כאן מעין יום זיכרון לאדם, אבל לא לאדם קונקרטי אלא לפן הכללי שלו בהיותו נופל במערכות ישראל. הגבורה וההקרבה ביום זה אינן תוכן הזיכרון, אלא היכי תמצי אליו. לפני חגיגת עצמאותנו צריכים אנו לזכור מהם האדנים (אדני הכסף במקום ‘מגש הכסף’, ודוק) עליהם היא מונחת.

כיום רווחת התפיסה שהאדם הפרטי אינו יכול להיות מכשיר, אמצעי, היכי תמצי, או ‘אדן’ למשהו. הוא תכלית לעצמו. לכן גם אופן הזכירה הרווח כיום הולך יותר ויותר לכיוון זכירתם של הפרטים שנפלו. התייחסות לנופלים כקבוצה שנפלה למען מטרה, הולכת ומתמעטת. אופן דיבור כזה, וקביעות בדבר היות הפרט היכי תמצי, נראות כסותרת לערכים ההומניסטיים השולטים כיום בכיפה. קיבוץ הפרטים לכלל נראה כאיבוד, הזנחה, או לפחות זלזול בצלמו הפרטי של כל אחד מהם.

אמנם למי שמאמין בהיותו של הפרט איבר באורגניזם הכללי של העם, תפיסת הזיכרון שונה היא מן הקצה לקצה. כאן האדם הוא אכן היכי תמצי, שדמותו הפרטית רק משמשת אותנו על מנת לפתח הזדהות וזיכרון, אבל לא היא מטרת הזיכרון. לשם כך ישנם ימי הפטירה של כל אחד מן הנופלים הללו. אין בכוונתי להוריד כהוא זה מחשיבותם, כמו גם מחשיבותו ומעמדו של כל פרט ממרכיבי הכלל. זוהי רק תפיסה שונה של המציאות, מזו הרווחת כיום בעולם הליברלי-הומניסטי.

כעת עולה השאלה, מדוע באמת צריכים אנו לזכור את כל הזכירות הללו. מהי אותה פעולה, או פעולות, של הזיכרון. כוונתי לשאלה דו מימדית: איך פועלים את הפעולה הזו, ומה היא פועלת.

ר’ צדוק כותב בכמה מקומות שישנו קשר הדוק בין זכירה לפקידה. קשר זה בא לידי ביטוי בכמה הקשרים, כמו פקידת עקרות, ופקידת עם ישראל לגאלם. לשם דוגמה נביא מדבריו בס’ ‘פוקד עקרים’ דף ב’: (וע”ש עוד בדף כ”ג:):

וע”כ קורין פרשת וד’ פקד בר”ה שהוא יום הרת עולם הריון והפקידה של כלל העולם כולו היינו ראשית המחשבה והרצון שיהי’ הנבראים צבאו ופקודיו והש”י יהיה פקיד עליהם ומשגיח ופוקד פקודיו. ומי לא נפקד כיום הזה לפניו כי אז הוא יום הפיקוד והשגחה על כל נבראיו כמו שבאותו יום הי’ התחלת הבריאה במע”ב, וע”כ בר”ה נפקדו שרה רחל וחנה, וגבי רחל וחנה נאמר לשון זכירה, ובר”ה (ל”ב:) יש פלוגתא אי פקדונות כזכרונות ואלו ואלו דא”ח כי הפקידה גם הוא לשון זכירה אלא שהוא מוסיף עליו בהשגחה יתרה ובאיכות ולעומת זה לשון זכירה מוסיף עליו בכמות והמשך הזמן וכמ”ש  מהרש”א בחא”ג שם דפקידה לשעה וזכירה לדורות יעו”ש. והיינו דידוע דבמוח יש חדר הזיכרון ששם חקוקים ורשומים כל הדברים שהם בזכרון אצלו ומלתא דלא רמיא ששוכחה נמחק חקיקתו מאותו חדר וספר הזכרון אבל כשמשים על לב לזוכרו הרי זכור ועומד אצלו דנשאר חקוק במחשבתו ואף כשאינו זוכרו באותה שעה ע”כ עדיין רישומו קיים וניכר במוחו שהרי אילו רצה היה זוכרו, ועיקר ר”ה נקרא יום הזיכרון שמצד הזה הוא הראש לשנה שממנו יהי’ נמשך ההשפעה לכל השנה וההמשכה הוא ע”י הזכירה והעלאת הזיכרון לטובה הוא המשכת שפע ההשגחה באיכות שזהו עניין הפקידה…

ובס’ מחשבות חרוץ (ס”א.) הוסיף לכתוב עוד:

פי’ זכירה וזכרון הוא העומק ראשית וההתחלה כמו ר”ה נקרא יום הזיכרון, כי סוף מעשה במחשבה תחלה ויום הרת עולם ההריון והמחשבה, כמ”ש בתוס’ ר”ה כ”ז א’ דבתשרי הי’ המחשבה דבריאה, אז זמן הזכרון להפקד כל רוח ונפש, כי ראשית המחשבה הוא הזיכרון שזוכר למעלה במחשבתו כל המפעל שרוצה לפעול, ותקוה הוא על הסוף כלשון הכתוב אחרית ותקוה טובה, כי הקיווי הוא על העתיד להיות, והוא העומק אחרית שבסוף מעשה וסוף הכל לטובה, וכן התחלת הכל כי ישראל עלו במחשבה, וגם עוונותיהם, סדורים ובאים מששת ימי בראשית כמ”ש בפ’ רע”ק, היינו מראשית הבריאה האלוקים חשבה לטובה, ואע”פ שהי’ צפוי לפניו וראה הקלקולים לא מנע הבריאה, בשביל ישראל שהם עיקר הבריאה שהכל הוא מתהפך אצלם לטוב ואפי’ עבירתם, אחר התיקון נתגלה העומק ראשית והעומק אחרית שכולו טוב וממילא נמתק מה שבינתיים.

וזהו תוקף ועוצם השמחה כאשר מתברר אחר הקלקול שהכל לטובה ושלא היה קלקול מעולם רק אדרבא תוספות טובה וזכיות, וכמו מי שאבד כל רכושו וחזר ומצאו אצלו ונוסף כפליים כהנה, דבזה השמחה יתירה ממי שלא הפסיד והרויח….

אין כאן המקום להאריך בביאור הדברים. לעניינינו נאמר רק שזכירה היא שורש הפקידה. מי שזוכר הוא זה שפוקד. כשהקב”ה זוכר אותנו כביכול אז הוא גם פוקד אותנו. גם במישור האנושי מי שזוכר הוא זה שייפקד, בבחינת כל האבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. ר’ צדוק כאן מוסיף שלאחר הפקידה יתברר כי גם מה שזוכרים (חטאים או שכול) הוא חלק מן הפקידה עצמה, לעשותה יותר מעולה.

הקשר בין הזכירה לפקידה נראה שונה בין הקב”ה לבין בני האדם. אצל הקב”ה כשהוא זוכר הוא פוקד, ואצל בני האדם מי שזוכר הוא שייפקד. ונלענ”ד שלשני הדברים שורש משותף, כמידת הקב”ה כך מידת בשר ודם. והביאור בזה נראה שמושג הזכירה איננו דבר נפרד מהאדם או הארוע הנזכר, אלא זהו חלק ממנו. מצאנו במקרא את הפועל ‘זכר’ גם בהקשר כזה. בפסוק ‘תמחה את זכר עמלק’ שמופיע פעמיים בתורה, משמעותו של ‘זכר עמלק’ היא בבירור ‘חלק של עמלק’. אמנם על פי מדרשו אפשר לבאר שיש למחות גם את זכרו, אבל כפשוטו הדבר מתפרש שזכר עמלק הוא שארית עמלק. החלק האחרון, או מה שנשאר מעמלק. כך גם כל זיכרון אינו רק מצב תודעתי, אלא זהו חלק מהאדם או הארוע הנזכר שנשאר אצל הזוכר. יתכן שזהו גם הפירוש כשהמקרא מדבר על זכירת חסדים או רחמים. זכרון של חסד או של רחמים, גם הוא שארית מאותו חסד או רחמים, ולא רק מצב נפשי מחודש אצל הזוכר (ובודאי כשמדובר בקב”ה).

כאן אנו פוגשים זיכרון במשמעות מעט אחרת: זיכרון פירושו לחבר את הזוכר עם הנזכר. כאשר הקב”ה זוכר מישהו, אז עולה זכרו לפניו ונוצר חיבור כביכול בינו לקב”ה. חיבור זה הוא עצמו המעניק לו חיות כמי שמחובר למקור החיים, וכך נוצרת הפקידה. האדם או העם הנזכרים אצל הקב”ה כביכול ניזונים ומקבלים חיות מחודשת מכוחו של אותו חיבור אל מי שהחיים שלו.

ביישות אורגנית רגילה, כל האיברים מחוברים ממילא, פיזית ובו זמנית. הראש יודע מייד מה כואב לרגל על ידי החיבור שיש ביניהם. גם באורגניזם רוחני, כמו עם, ישנו חיבור בין האיברים השונים, ואפילו אלו ששייכים לדורות שונים. כל הרצף ההיסטורי הוא רצף אורגני אחד. הקישור נעשה על ידי הזיכרון. זהו המנגנון שדרכו יודע האיבר המאוחר ברצף זה על מה שקורה (או קרה) לאיבר המוקדם. עם, כמו גם אדם בודד, הוא רצף שהוא גם חללי וגם זמני. הזיכרון הוא שיוצר את הרציפות במימד הזמן, גם אצל העם וגם אצל הפרט.

לאור האמור כאן, נראה שהחובה לזכור, ופעולת הזיכרון, בין בני האדם, מתפרשות באופן דומה לזה שבין הקב”ה לאדם. הרמב”ם הל’ תשובה פ”ד:

ומהן חמישה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן. ואלו הן: א) הפורש מן הציבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עימהן בזכות שעושין…

מי ששייך לאותו רצף היסטורי ומחובר אליו, ברור שיכול גם לשאת את פירותיו של אותו מאמץ מתמשך. הזכות שיש  לנו ליהנות מהפירות של הקרבתם של קודמינו היא שהם אינם יישויות שונות מאיתנו, המקריב וקוטף הפירות שייכים לאותו אורגנון. מי שאינו מתחבר לרצף הזה, לא יוכל גם ליהנות מפירותיו. במובן זה, אותם שאנו זוכרים הם גם אלו שקוטפים את הפירות, עוד לפני שיקומו בתחיית המתים. חלק מהם חי בתוכנו ונהנה יחד עמנו מפירות אלו. זהו עומק התפיסה של הכלל כאורגניזם, בניגוד לתפיסה, שהוזכרה קודם, הרואה את הפרט במרכז. לכן זיכרון ופקידה קשורים ביניהם בקשר בל יינתק. מי שזוכר גם נפקד, כי הוא הוא זה שהקריב, ולכן גם הוא שיכול ליהנות מן הפירות.

זוהי התשובה שאנו עונים לבן הרשע בהגדה של פסח: לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר… ולכן אילו היה שם לא היה נגאל. מי שאינו קושר עצמו לכלל אינו יכול גם להיגאל בכללו (ועי’ ‘על התשובה’ לר’ סולובייצ’יק שהאריך בזה בפרק השלישי לגבי כפרת יום הכיפורים לפרט במסגרת הכלל).

הרמב”ם בהלכות תשובה מפרט מיהו אותו שאינו קשור לכלל, ולכן גם אינו זוכה בזכויותיו, וז”ל שם פ”ג הי”א (וע”ע שם פ”ג ה”ו):

הפורש מדרכי ציבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא.

בדיון באחד הטישים יישבנו בזה מה שהקשו המפרשים בסתירת דברי הרמב”ם המקבילים בהל’ אבל פ”א ה”י, וז”ל שם:

כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן וכן האפיקורסין והמומרים והמוסרין כל אלו אין מתאבלים עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב”ה ועליהם הכתוב אומר הלוא משנאיך ה’ אשנא.

ולכאורה קשה דבהל’ אבל משמע שרק כשאינם מקיימים מצוות קרויים פורשים מדרכי ציבור, ולא כדבריו בהל’ תשובה שכ’ להדיא דאף שלא עשו עבירות כך דינם. ונראה פשוט דבשני המקומות כוונת הרמב”ם אחת: מי שאינו עושה מצוות עם הציבור הוא הפורש מדרכי ציבור, אפילו אם לעצמו הוא מקפיד קלה כבחמורה. לשון הרמב”ם בהל’ תשובה היא ‘ואינו עושה מצוות בכללן’. גם בהל’ אבל לשונו היא ‘ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכו’ ‘, ולאור הדמיון ברור שכוונתו היא אחת: מי שאינו מקיים מצוות יכול עדיין להיקרא בכלל הציבור. אבל אם הוא עושה כן באופן פרטי, ואינו הולך בדרכי הציבור (לא רק פורש מן הציבור, אלא גם מדרכי הציבור, ודוק), הוא הנקרא פורש מדרכי ציבור.

ומדוייק כן בלשון ההלכות בהל’ אבל, דכ’ שם הרמב”ם וכן האפיקורסין והמומרים וכו’. ואם קודם כתב שכל מי שאינו מקים מצוות אינו בכלל הציבור, למה יגרע חלקן של מצוות האמונה, ולכאורה קו”ח הוא. אלא פשוט שמי שאינו מקיים מצוות הרי הוא עדיין בכלל הציבור, ורק מי שמקיימן לבד הוא הנקרא פורש מן הציבור.

מעניין לציין שלדעת הכ”מ (הל’ אבל שם) נראה שמצוות האמונה יוצאות מן הכלל לעניין זה, שכ’ שם שהאפיקורסין והמוסרים גם הם הפורשים מדרכי ציבור. כלומר, ישנם חלקים בתורה שמי שאינו מקיימם אכן נקרא פורש מן הציבור. ועוד נקודה חשובה מאד העולה מן הכ”מ הזה, שאפיקורסות אינה סיבה לא להתאבל על מישהו כשלעצמה. רק בגלל שהאפיקורס נקרא פורש מן הציבור אין מתאבלים עליו. לנקודה זו יש השלכות הלכתיות ומחשבתיות עצומות לזמננו, ובפרט לימי זיכרון אלו שאנו שרויים ביניהם, ואכמ”ל.

לאור כל האמור, ההבנה של חובת הזיכרון בימים אלו נראית ברורה מאד. ביום הזיכרון לאדם פרטי אנו רוצים לשמור על קשר פרטי שהיה לנו עם האדם שנפטר. זכרון מעשיו תכונותיו ועלילותיו, כמו שכתבנו לעיל, הוא רק היכי תמצי לזה. כך גם ביום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל, אנו מתחברים אל הרצף הבלתי אישי (אף שהוא מורכב מפרטים רבים) של הנופלים. זוהי אכן התשתית ההולמת לזכייה בעצמאות, שהיא הפירות של מעשי ההקרבה ההם. מי שמחובר לציבור יש לו זכות ויכולת גם ליהנות מזכויותיו, ומפירות מאמציו. גם הנופלים במערכות ישראל, כמו גם הנספים בשואה על מזבח הזהות היהודית, הם אלו שסללו את הדרך, האדנים, שבזכותם אנו, יחד עמם, זוכים בתוצאות.

כאשר נזכה בעז”ה לגאולה שלמה, וכולם יעמדו לגורלם לקץ הימים, ניווכח לדעת (כמ”ש בס’ ‘מחשבות חרוץ’ הנ”ל), ששום דבר לא אבד. שם תימחק שארית ההבדל (=זכר ההבדל), שבכל זאת מורגשת כיום, בין המקריבים לבין קוטפי הפירות.

אולי נאה לסיים את הדברים בקטע הסיום של פרק הזכרונות שבמוספו של יום הזיכרון (=ר”ה), בו מתבטא היחס בין זכרון הקרבת העבר לתקוה לעתיד, ובכך גם המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות:

אלוקינו ואלוקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם. וזכר לנו ה’ אלוקינו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם. כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך מעירך ומנחלתך. וקיים לנו ה’ אלוקינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור: וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלוקים אני ה’. כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שיכחה לפני כסא כבודך, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור. ברוך אתה ה’ זוכר הברית.

השאר תגובה