אין עונשין מן הדין
שבוע טוב הרב
בעקבות דיון עם חבר עלתה לנו שאלה – הרמב"ם לומד את איסור הכאת אחד מישראל בקל וחומר מלא יוסיף "אֶלָּא כָּל הַמַּכֶּה אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, דֶּרֶךְ נִצָּיוֹן – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יֹסִיף […] לְהַכֹּתוֹ" (דברים כה,ג) – אִם הִזְהִירָה תּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף בְּהַכָּאַת הַחוֹטֵא, קַל וָחֹמֶר לַמַּכֶּה אֶת הַצַּדִּיק. ב אֲפִלּוּ לְהַגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ אָסוּר. וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ – הֲרֵי זֶה רָשָׁע.
הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – לוֹקֶה" (חובל ומזיק פרק ה). לכאורה קשה – אין עונשין מן הדין. אני חשבתי לומר שיש כאן קל וחומר של בכלל מאתיים מנה ולכן ניתן לענוש. חברי טען שהאיסור לא מצוי בעצם ההגדרה – אפשר לומר שהאיסור הוא דווקא להכות רשע מעבר לאומד אליו נאמד למרות שבית הדין חושב שהוא ראוי לכך (מכה שלא מתחלקת בשלוש אם בית הדין חושב שזה מה שראוי והחלוקה הבאה בשלוש כבר לא מתאימה או יותר מארבעים [לדעת הרמב"ם זה הגדר מדאורייתא]), ולכן זה לא קל וחומר שניתן לענוש על פיו.
האם לרב יש הסבר שיכול להאיר את עינינו?
שאלה מצוינת. ראשית, לגבי קו"ח של בכלל מאתיים מנה יש בזה מחלוקת האם עונשים מן הדין או לא. ראה תוס' ריש ב"ק שמביא מכילתא לגבי על הפתיחה חייב עלהכרייה לאכל שכן. ומהרש"א במהדו"ב כתב שבבבלי לומדים מזה משהו אחר כי סוברים שעונשים מן הדין על קו"ח של בכלל מאתיים מנה. יוצא שלמכילתא לא עונשים גם בקו"ח של בכלל מאתים מנה. וכן כתבו עוד מבעלי הכללים. וראה גם כס"מ על מעביר מבניו למולך ולא כל בניו למולך שהאריך בזה.
ובסברא נראה שהדבר תלוי בשאלה למה לא עונשים מן הדין. אם החשש שמא יש פירכא אז באמת כאן לכאורה אין חשש כזה (אף שבמקום אחר הראיתי שיש פירכות גם על קו"ח של בכלל מאתיים מנה). אבל אם זה בגלל שאולי לחמור לא י בעונש הקל זה נכון גם על קו"ח כזה.
לשאלתכם, אפשרות אחרת היא שהרמב"ם באמת סבור שעונשים על קו"ח של בכלל מאתיים מנה. אבל אפשר שהוא הולך גם לשיטה שלא עונשים כי הקו"ח כאן מעט שונה מקו"ח רגיל. אפשר לראות בו רק גילוי מילתא לגבי היקף האיסור של הוספת הכאה. שלא מדובר רק על שליח בי"ד אלא על כל אדם. הקו"ח רק מגלה שהאיסור בפסוק חל על כל אדם. קו"ח בכלל מאתיים מנה רגיל מחדש איסור נוסף (כמו חובת תשלום על כריית בור), אבל כאן זה אותו איסור על עוד אנשים.
לדעתי כך חייבים לומר, שכן הקו"ח כאן אינו קו"ל של בכלל מאתיים מנה. הצדיק חמור מרשע, אבל לא מכיל אותו. לכן זוהי בעצם אנלוגיה כמו בשליח בי"ד כך בכל אדם. לשון הקו"ח היא רק לחזק את האנלוגיה.
לשיטת הרמב"ם, במקרה הזה, מכיוון שחלק מהעונש של האיסור הנלמד בקל וחומר דווקא מפורש בתורה (מכה אביו ואמו מות יומת), לא נאמר בו 'אין מזהירין מין הדין' (סה"מ, שורש י"ד), ואולי יש סברא לומר שהוא הדין שלא שייך כאן 'אין עונשין מן הדין', כי העונש המופרש מעיד על כך שאין פרכא על עצם הקל וחומר, ולכן ניתן ללמוד גם את העונש הלא מפורש, כלומר עונש מלקות (כוונתי לפי השיטה הידועה שאין עונשין מן הדין הוא מטעם חשש לפרכא שנעלמה מעינינו).
גם אני חשבתי על דברי הרמב"ם הללו, אבל הוא מדבר על אזהרה מן הדין כשהעונש מפורש בתורה. כאן העונש אינו מפורש. מכה אביו ואמו אינו בלאו הזה ויש לחלק בקל בינו למכה אדם מישראל.
אני חשבתי ללמוד ממה שמרים יד על חברו נקרא רשע (ונלמד מקרא "רשע, למה תכה רעך"), ומפסולי עדות חזינן שפסול רשע הוא רק מי שעבר לאו שמחייב מלקות או מיתה. אולי על זה ניתן ליישם את דברי הרמב"ם הללו. ואכתי צ"ע.
ועוד אפשר אולי ללמוד מהכאה שיש בה שוו"פ שמחייבת תשלום, ולכמה ראשונים התשלום הוא עונש ואם כן הוא מעיד שיש לאו ושוב אפשר לענוש מן הדין. כעין מלקות לזוממי בן גרושה שמכיון שא"א לעונשם בכאשר זמם הם לוקים (אמנם שם יש אזהרה מלא תענה, אבל יש שפירשו שאלו מלקות מדין כאשר זמם).
לא הבנתי מה הכוונה בדבריך: "מכה אביו ואמו אינו בלאו הזה ", והלוא הרמב"ם מפורש בהלכות ממרים: "אזהרה של מכה אביו מנין עונש שמענו אזהרה לא שמענו הואיל והוא מוזהר שלא להכות אדם מישראל הרי אביו ואמו בכלל" .
איסור הכאת אדם מישראל הוא לאו ש' (300) ברמב"ם, ומכה אביו אמו הוא שי"ט. אלו שני לאוין שונים, כפי שכתבתי.
אמנם לגבי הכאת אביו ואמו אין אזהרה, ולכן למדו אזהרתם מהכאת אדם מישראל (במכילתא שהובאה ברמב"ם שם ובחינוך מצווה מח), וזה אכן לפי העיקרון של הרמב"ם בסוף שורש 14 הנ"ל. אבל זה נעשה בקו"ח מהכאת אדם להכאת אביו שהיא חמורה יותר. לכן הדרך ההפוכה (מהאב לאדם מישראל) לא קיימת, כי לא לומדים הקל מהחמור. מעבר לזה יש הבדל בעונשים, שהאב במיתה ואדם רגיל במלקות. לכן איני רואה כיצד נלמד מהכאת אב (החמורה שהיא במיתה) להכאת אדם (הקלה שהיא במלקות). לא בכדי אלו שני לאוין שונים.
מצאנו דוגמה לכאורה דומה שמביא הרמב"ם לגבי מיתת אשת איש שנאפה, שאם היא בת כהן בשריפה ובת ישראל בחנק וארוסה בסקילה. ושלושתם בלאו אחד לפי הרמב"ם (שמז) על אף ההבדל בעונשים. אבל שם יש עונש לחוד על כל אחת מהן ואזהרת כולן מלא תנאף (ראה בשורש השביעי). וראה מצווה שמז שהביא שיש אפילו עונש כללי (מות יומתו הנואף והנואפת) שמוחרג בכמה מקרים. שם גם אין בהכרח הבדל בחומרה (אם כי יש לפלפל בזה).
שלום רב!
לכאורה ק"ו של בכלל מאתיים מנה מפורש בסוגיא בכריתות ב' ע"ב-ג' ע"א, שאין ללמוד עונש על אחות שהיא בת אביו ובת אמו בק"ו מאחותו מצד אחד בלבד, ולכאורה בכלל מאתיים מנה. האם לא כן?
ראשית, ראינו שיש בזה מחלוקת ואולי סוגיא זו כאחת הדעות. שנית, ייתכן שזה אם אינו עניין, כלומר יש כאן דין מיותר שניתן ללמדו בקו"ח. זה בא למד שאין עונשים מן הדין. אמנם כאן זה קו"ח של בכלל מאתים מנה ועליו עונשים, אבל הייתור בא ללמד באם אינו עניין שבקו"ח רגיל (שאינו בכלל מאתים מנה) לא עונשים מן הדין.
עי' תמורה ט. ואביי אמר לך הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע, ומשמע מדבריו שסבר דבמקום שיש בכלל מאתיים מנה א"א אעמה"ד ורבא חוחק עליו.
ועיין בספר גינת ורדים להגאון בעל םרי מגדים, כלל א'.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer