אפשרות התפילה

כן, אני מבין. אפשר להוסיף שדבריך מקבלים תוקף מסוגיות נוספות בש"ס, בהם לכאורה ניתן להתרשם שחז"ל תפסו שבאמת הטבע פתוח.
אבל באמת שבעיקר התכוונתי לפתור את הבעיה המעשית. כלומר, להותיר את התפילה מתוך התפיסה המעודכנת. לאמץ את הספק השלישי של ר"ע איגר (המדובר בשיעור), ודרכו לפתור את הבעיה.

אני רק לא מבין את ההיגיון שבדבר. אם הקב"ה כן מתערב בטבע וגם מותר לבקש זאת ממנו, אז למה זה מותר רק כשלא ניכרת ההתערבות שלו? יתר על כן, הרי גם אם ההתערבות ניכרת לאנשים, כמו עובר אחרי 40 יום, אף אחד לא יודע אם הקב"ה באמת התערב או לא.

שאלה טובה, אבל שערי הסברים לא ננעלו. תמיד ניתן לדרוש הסבר מחשבתי אפשרי.

ובכלל, מדוע באמת 'אין מתפללין על נס'? בתפיסה המקובלת, שהקב"ה כן מתערב – עדיין אסור להתפלל על נס, מדוע? ההסבר הפשוט שמשום מה הקב"ה לא חפץ בתפילה ששוברת את הפיזיקה. אז לאור הנ"ל, צריך לעדכן ולומר שחז"ל הבינו שדווקא שבירה מוחשית של האדם הסביר – זה בעייתי, אבל שבירה של טבע סגור שאינו מוחשי (הספק של ר"ע איגר דלעיל), כן אפשרי.

הסבר אפשרי: ככל והנס גדול יותר (מוחשי יותר, שיש כאן שבירה של הפיזיקה), כך נצרכים יותר זכויות או מעמד מיוחד (וכעין המובא בגמרא שנס מנקה מזכויות וכו') . אשר על כן, הכלל הוא ש'אין מתפללין על נס', והכוונה כאמור לנס ששובר את הטבע בצורה מוחשית (צריך זה הרבה זכויות, ולאדם הסביר אין טעם להתפלל. אכן, מצינו באחרונים שנס לרבים שרי, ואולי קשור לטעם זה). בשונה מכך, נס שהשבירה שלו אינה מוחשית, גודל הנס אינו ניכר כל-כך, ולכן כן ניתן להתפלל.

זה הסבר בגרוש לשבת שבע ברכות, אבל אני מתכון שהסברים ניתן לספק מכאן ועד מצרים (גם אם הם דחוקים).

יש פסק מעניין של המהרש"ם מבערזן שקשור לנושא הנ"ל. ולתועלת השואל אני מעתיק כאן (כרגע מצאתי זאת בספר תורת העובר)
"מטו בבי מדרשא הוראה מחודשת משר התורה המהרש"ם בגדרי תפילה בעקבות מעשה שבא לפניו וגופא דעובדא מעשה בעיר שנודע להם שהמחנה הצבאי אמור לעבור דרכם למלחמה ואם אכן היו עוברים דרכם א"כ החיילים היו בוזזים ומרוששים את בני העיר משך חודשים ארוכים ובני העיר הלכו לבקש מגדול א' שיושיע אותם שהמחנה הצבאי לא יבא לעירם א"ל הרב שיתנו לו כסף לצדקה והוא יעתיר ע"ז ובני העיר הביאו לו את הכסף כבקשתו הרב התפלל ומיד למחרת הגיע מברק המורה לחיילים לעזוב את העיר ובאו אנשי העיר לרב בטענה שישיב להם את כספם שכן המברק נשלח יומיים קודם לכן עוד התפלל ונמצא דלא תפילתו של הרב היא שהושיעה אותם שכן המברק בכל מקרה היה מגיע אבל הרב טען שא"צ להחזיר את הכסף שכן הוא עשה כמו שנתבקש וסו"ס החיילים לא באו לעיר

ובאו לד"ת אצל המהרש"ם שטען שהרב צודק בטענתו וא"צ להחזיר להם הכסף וטעמו דכיון שנתגלה ביטול הגזרה רק אחר תפילת הצדיק אף שנתברר אז שכבר נתבטלה מעיקרא נחשב הדבר שנתבטלה הגזרה מראש על סמך ועל מנת שיתפלל הצדיק

וראיה לדבריו הביא המהרש"ם דהנה כאשר שהה ארון האלקים בבית עובד אדום הגיתי נאמר וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלשה חדשים ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו שמואל ב' פ"ו ומבואר בגמ' ברכות סג מאי היא ברכה שברכו זו חמות ושמונה כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחד ע"ש והנה הארון שהה בבית עובד אדום הגיתי שלשה חודשים ואם החמות ושמונת כלותיה ילדו בשעה שהארון היה בביתם ששה בכרס אחד ע"כ לומר שההריון כבר התחיל לפחות ששה חודשים לפני שהארון הגיע לביתם ומוכח מזה בהדיא שברכת הארון כבר חלה עוד הרבה קודם להמצאות הארון והועילה למפרע עוד טרם ברכם והביאור הוא דמפני שידע הקב"ה מראש על שהות הארון בבית עובד אדום הגתי הקדים הקב"ה וברך למפרע את הריונן של אשתו וכלותיו בבחינת טרם יקראו ואני אענה ואם אכן זהו הביאור בדברי הגמ' א"כ נמצא דכיון שהישועה חלה מהשמים על סמך העתיד לבוא מצד האדם א"כ גם בנ"ד שבני העיר הביאו ממון להרב שיושיעם הישועה חלה עוד הרבה קודם לפני שבני העיר הביאו את הממון להרב מכח זה שעתידים היו להביא ממון להרב והרב יתפלל בעדם ומשו"ה פסק המהרש"ם שאין צריך הרב להחזיר להם את הממון ע"כ
וזכר לדבר מהא דאיתא בגמ' תענית ח דבימי ר' זירא גזרו גזרה ונגזרו עוד שלא יתענו ואמר ר"ז נקבל תענית ונשלים אחר שתתבטל הגזרה ע"ש"

"וראיתי שכבר הובאו דברי המהרש"ם בכמה ספרים ומהם בס' נפש שמשון להגר"ש פינקוס סידור התפילה עמ' שלז ובס' בני ראם להגר"א גנחובסקי סי' נ' ובס' חשוקי חמד פסחים נ ועוד"

יפה. מזכיר את הדיון שלי בטור 463-4.

שמעתי כעת את החצי הראשון של השיעור הרביעי, וברשותך שלוש הערות:

[א] כפי שכתבתי למעלה, ייתכן שיש סברא תאולוגית לכך שלא להתפלל על שבירת חוקי הטבע (זה מצריך מדירגה גדולה ויראת שמים מרובה). משכך, מובן שגם אם האדם אינו יודע האם הקב"ה התערב לטובתו (תפילה אחרי 40 יום למעוברת) – בכל אופן יהיה אסור. אתה מניח הסבר אחר לכך שאסור להתפלל, ולכן לא מקבל את האפשרות האמורה.

[ב] תוך כדי הדברים חשבתי על המשמעות של הספק השלישי – 'פסאודו אונטי' – ועלתה לי אסוציאציה לאחד מהטיעונים שעלו בסדרת השיעורים על 'מיסטיקה'. ושם, עלה דיון שכאשר יש מחלוקת בין התלמוד לקבלה, אנו מוצאים שלרוב הפוסקים ההלכתים נוטים לפסוק כתלמוד, ואילו המקובלים פוסקים כקבלה. פשר הדברים הוברר שהפוסק צריך לפסוק ברובד האובייקטיבי-המוחשי. אלא שרובד זה, משתנה אצל בני-האדם. רוב רובם של האנשים אזי ההלכה היא היא הרובד המוחשי. מנגד, אצל מקובלים בעלי שיעור קומה, ייתכן שדווקא עולם הנסתר הוא עולמם המוחשי והבלתי אמצעי. ויש להאריך.

בכל אופן, מכאן ייתכן שנימוקים והכרעות מעשיות (הלכתיות) תלויות בהשקפות עולם הרחבה של המכריע. האם הוא מקובל או פוסק. האם עולם הנסתר מוחשי או מרוחק. זה קצת פשטני, אבל אני כותב את הכיוון. וחשבתי שאולי זהו מתקשר לרעיון של הספק הפסאודו אונטי. גם כאן ייתכן הפסק מושתת בספו של דבר על כך שהמציאות עמומה, בעוד ולמעשה המציאות לא עמומה. אבל – כיון שזה שהמציאות לא עמומה, היא עצמה עמומה לאדם. כלומר, זהו ראייה של מדען או אדם שמנוסה במתודת חשיבה זו – לכן, היא לא מוחשית אצלו! ומשכך, באמת גם ההכרעה ההלכתית לא תתבסס על-כך – ובצדק!

לאור האמור, יש להתבוננן האם ייתכן לומר שאצל מדענים אין הצדקה לנקוט באמת ב'ספק פסאודו אונטי', כיון
שהם שיודעים שהמציאות אינה מומה, אזי לא יכולים להתייחס אחרת לכך. כלומר, האם ספק 'פסאודו אונטי' מוגדר ככך גם כלפי אנשים שיודעים שלא קיים באמת כזה דבר, או שרק לאלו שבאמת יש ספק פסאודו אונטי, רק להם יש באמת צידוק בעמדה זו.

הקישור למיסטיקה כמובן מצביע על האפשרות השנייה (רק מקובלים בעלי קבלה פוסקים כקבלה). אולם, באמת יש גם מקום לעמדה השנייה (גם מומחים שרואים תולעים במכשיר, מותר להם לאכול). ואולי היא אף יותר מסתברת. ויש לעיין.

[ג] הערה נוספת צדדית שלא קשורה לגוף העניין: משום מה, יש בחור נחמד וחביב בשיעור בשם אליאב שייחס את השרשור כאן אליו (כאשר הזכרת זאת בשיעור). כלומר, שהוא כתב את הדברים. ולא היא. שמי (הכותב) הוא 'אברימי' ולא 'אליאב'. כנראה שהיה כאן בלבול כלשהו. בכל אופן, זה ממש לא משנה. אבל סתם הערתי לדייק את הדברים.

תודה על כל השיעורים וההתייחסות!

[א] כאמור, זה הסבר לא סביר בעיניי. בכל מקרה אם לא יודעים אם הקב"ה התערב, מה טעם להבחין בין מצב שנשברו חוקי טבע למצב שבו נראה לכאורה (בטעות) שלא. המדרגה של האדם לא מעלה ולא מורידה כאן. איני רואה בזה שום היגיון.

[ב] נדמה לי שאמרתי זאת שם בעצמי: שאצל המקובלים זהו העולם הנגיש להם ולכן הם פוסקים כמותו להלכה.

גם אני תהיתי מה דינו של מדען שיודע שהקרקע מתנהגת באופן דטרמיניסטי: האם בטלה דעתו אצל כל אדם וההלכה של אינו מתכוון בעינה עומדת, או שמא לגביו ההלכה שונה. אני נוטה לחשוב שההלכה היא אחת לכולם. מה עוד שהראיתי שגם מומחים טועים באותן טעויות ומתייחסים לספקות אפיסטמיים כאילו היו אונטיים.

[ג] טוב. 🙂

[א] אני מסכים שזה לא סביר. אבל חשבתי שלבטל את התפילה – למעשה זה לא לבטל, אלא לאסור! – זה חידוש גדול מאוד. אולי כדאי לנקוט בהסבר לא סביר, ולא ברפורמה שהיא מחודשת יותר [ולא סבירה?]. אבל, אני מבין את הקושי.

[ב] מעניין מאוד. אני חושב שבאמת לגבי תולעים, העמדה היא שכיון שרק במכשירים הם נראים, אזי מראש התורה לא אסרה זאת. כלומר, גם אחרי הראיה במכשירים זה מותר לכולם. אבל יש גם לחלק בין המקרים. מעניין.

[ב] פעם ראיתי שמביאים (לא יודע האם זה נכון) שהגר"ז בשו"ע פסק לפי הנגלה ואילו בסידור שלו פסק לפי הקבלה. סביר להניח שהסידור זה הלכה למעשה יותר. אז אולי באופן כללי למעשה נהג לפי הקבלה. ואולי משום שבעיניו תפילה שייכת יותר לתחום הקבלי.

אגב את הראיה של המהרש"ם לא הבנתי. אם הארון הגיע ולמחרת הייתה לידה של שישה בכרס אחת אז מוכרח (או סביר להניח) שהברכה הייתה בזמן ההיריון ולא רגע לפני הלידה? למה? זה לא דומה למברק שכתוב עליו תאריך ויודעים באמת שהישועה התחילה לפני תפילתו של אותו רב. (אולי מהרש"ם מבין שבתוך שלושה חודשים ילדו כולן (חמות וח' כלותיה) וזה עצמו ברכה ובזה בוודאי ההיריון התחיל לפני הגעת הארון. אבל גם את זה נ"ל שיש לדחות).

[ג] אברימי, אכן, הזכרתי שזה אני, כי חשבתי שהרב היה הולך לדבר על משהו אחר. ואח״כ כשראיתי שלא, שלחתי בchat של השיעור שטעיתי והאמת היא שזה לא היה אני. 🙂 דייקתי. אולי הרב זוכר.

טיגריץ,

בספר 'שער הכולל' (סימן א'), מביא שפעם שאלו את הגר"ז מה הדין במקרה שיש מחלוקת בין קבלה לתלמוד, והביא שם שענה שמסתמא יש לפסוק כבעלי הקבלה. וכאשר שאלו אותו, שבשו"ע שלו עצמו כתב שיש במקרה זה לפסוק כתלמוד השיב, שכך אכן כותבים הפוסקים, ואת שו"ע כתב מתוך מגמה של פסיקה תלמודית. אולם, המקובלים כותבים שיש לפסוק כקבלה, ולכן אכן למעשה יש לנהוג כבעלי קבלה. עיי"ש.

EA,

הכל טוב, 🙂