בבקשה שאלה בנוגע לשיחה (מרקסיזם, פוסטמודרניזם ושאלות אקטואליות ) עם ראובן סיידלר‎

שו”תקטגוריה: מחשבהבבקשה שאלה בנוגע לשיחה (מרקסיזם, פוסטמודרניזם ושאלות אקטואליות ) עם ראובן סיידלר‎
נ' שאל לפני חודש 1

שבוע טוב הרב אברהם,
 
האזנתי לשיחה שקיימת עם ראובן סיידלר (מרקסיזם, פוסטמודרניזם ושאלות אקטואליות ) ומאוד התפעלתי מהסבריך. אני מתכוון להאזין להרצאות נוספות שלך.
לקראת סוף השיחה (בסביבות 1:08 ש’) כשדנתם ב(אי) אמינותו של הפוסטמודרניסט, ראובן העלה דוגמא של משהו כבד נופל, וה פ.מ. יזוז הצידה כדי לא להפגע.
אתה השבת “הם יגידו שזה אינסטינקט”.   יצא לי לתת באיזשהו פוסט בפייסבוק דוגמא שבה פוסטמודרניסט נכנס לניתוח קריטי, ואומרים לו שהמנתח לא יגיע ויחליף אותו ‘מישהו’ עם פרשנות שונה ומאוד מעניינת בכל הקשור לפרוטוקול הניתוח, מינוני חומרי ההרדמה וכו’.  במקרה כזה, הפ.מ הקיצוני וה’אדוק’ ביותר,  מתוך מחשבה (לא יוכל לטעון לתגובה אינסטינקטיבית) יסרב (ויפריך בזאת את טענתו שהוא נותן לכל הפרשנויות משקל זהה). ובהרבה פחות מזה, בשוטף, הוא מחסן את ילדיו, צורך תרופות המיוצרות ע”י ‘מוסדות’ ופונה לעזרת המוסדות הרפואיים כשזקוק לעזרה.  
האם לדעתך דוגמא כזו מהווה הוכחה לשקריות הפוסטמודרניזם?
 
תודה,
נ’

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני חודש 1

אני חושב שכן, אם אכן בפועל הוא יסרב. אבל הוא כמובן יכחיש ויאמר שהוא רק נצמד לנרטיב שלו עצמו.

נ' הגיב לפני חודש 1

תודה רבה.

אם תוכל לומר לי את דעתך גם על האמירה שלהלן, של גדי טאוב, אעריך מאוד.

הדגשתי באדום, למטה, את הטענה המרכזית; לא ראיתי שנוספים מלבד טאוב העלו את הרעיון הזה; שיח מבנה מציאות משמעו איון הפנטזיה (שהיא מונח שבהחלט קיים אצל לאקאן, עמ’ 84 במילון של דילן אוונס t.ly/McDU )

שאלתי, האם יש לך הסתייגות מהאמירה הזו או שאתה מסכים איתה?

תודה רבה.
נ’

המתקפה הפוסט־מודרנית על הדמיון

אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה למציאות, אחרת כל מה שמעורר השראה בקיום האנושי ייעלם לטובת החינוכי, המאחד והפוליטי. מה קורה כשגם האמנות הופכת משחרור פסיכולוגי לעוד מעמסה פוסט־מודרנית

24.01.2018 12:47

גדי טאוב

רבים מחסידי העמדה הפוסט־מודרנית לא ערים לכך שזה זמן מה שהם סוחרים בשטרות פילוסופיים מזויפים: ההתקפה הפוסט־מודרנית על מושג האמת התבררה ככישלון מובהק, והקרקע הפילוסופית נשמטה מתחת לרגלי התיאוריות הקיצוניות על שיח והבניה חברתית. אבל שגרת המסחר בבורסת הדקונסטרוקציה נמשכת, והיא גרמה, וממשיכה לגרום, נזקים כבדים לעולם הרוח שלנו, כשם ששטרות כסף מזויפים בכמות גדולה יכולים לגרום נזק לכלכלה (וכנראה באופנים נוספים ששטרות כסף אינם גורמים).

יש בכך, כמובן, מידה של אירוניה, מפני שההגנה הפילוסופית על עמדות מכחישות־אמת נוטה להצביע על תוצאותיהן, ולא על אמיתותן, שאינה אפשרית מבחינה לוגית. כך שהשאלה — בעיני בעלי עמדות אלה — לא אמורה להיות אם עמדותיהם “נכונות”, אלא באיזו מידה הן מועילות. אבל גם הסטה זו של הדיון לא נותנת סעד רב למאמינים, ובעיקר כאשר הולך ומתברר שנזקי העמדה הפוסט־מודרנית עולים כנראה על כל תועלת שקיוו להפיק ממנה.

אעסוק כאן בשניים מתוך סוגים רבים של נזק זה: הכחשת הקטגוריה של הבדיוני וההתקפה על מרחב הדמיון והאמנות; והעתקת זירת הטיעון הלגיטימי מגופו של עניין לגופו של אדם. לסיום אזכיר, בקווים גסים ועבור המתעניינים בוויכוח המקצועי בין פילוסופים, כיצד התברר שהשטרות מזויפים, ומדוע מחלקות לפילוסופיה לא קנו בדרך כלל את האגדה הפוסט־מודרנית על “מותה של האמת”.

ביטול מרחב הבדיון

מה שמשווה לעמדה הפוסט־מודרנית ברק של תעוזה קשור ישירות להכחשת האמת: השיח שלנו, סבורים בעלי עמדות כאלה, אמנם מתיימר לתאר את המציאות, אבל למעשה מכונן את מה שאנחנו חושבים שהוא המציאות.

כך למדנו לחפש מאחורי טקסטים, המעידים על עצמם שהם מחקריים, את האופן שבו, למשל, המזרחן המערבי “מכונן” את עצמו כסובייקט ואת המזרחי כאובייקט של מחקרו. למדנו לחשוד שמאחורי יצירות ספרות העוסקות לכאורה בחוויה אנושית אוניברסלית מסתתרת, למשל, הבניה של ההומו כאחר — מה שאנחנו מכנים עכשיו “עמדה הטרו־נורמטיבית”. למדנו גם איך בדיחה תמימה לכאורה משעתקת, למשל, יחסי כפיפות מגדריים. וכן הלאה, ותמיד ברצינות תהומית.

אבל אם השיח מבנה את המציאות, מתבטלת מבחינה לוגית האפשרות להבחין בין השניים. וכך מתבטלת גם עצם האפשרות של מרחב מובחן, נפרד, של דמיון. כשנסגר המרווח בין הבדיוני למציאותי, גם הפנטזיה, המשחק וההומור מאבדים את היכולת להיות אלטרנטיבה לממשי והופכים לממשי עצמו (או למה שנדמה לנו כממשי, שזה היינו הך, לצורך ענייננו). התוצאה הסופית היא שגם האמנות נופלת שדודה בפני מגפי הגסוּת הדידקטית.

מישל פוקו. לשיטתו, האמת היא פונקציה פנימית, שמחוץ לשיח אין עבורה מבחן אובייקטיבי אבל אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה לממשי. היא ממלאת צורך נפשי ורוחני שהוא בסיסי באדם. היעדרה מטיל בנו מום. כי במרווח שבין השיח למציאות נטועה יכולתנו לבחון ולהכיר את השדים שבארון, את הפחדים שבעליית הגג, את האגרסיות, את מלוא ספקטרום הרגשות ואת האפשרויות — והמגבלות — של שחרורם. במרחב הדמיון יכול הילד להיפרע מן המורה שהעליבה אותו בנקמות איומות בלי שיאונה לה, או לו, כל רע, ולחזור אחר כך אל מסלול השגרה. במשחק וידיאו הוא יכול “להרוג את הרעים” בלי לפגוע באיש. גם בהמשך החיים, בבגרות, אנחנו מוצאים פורקן ונחמה בבדיון, בפנטזיה, בדמיון ובהומור. שם אנחנו נוגעים בתשוקות מפחידות ובחרדות קיומיות, וכך אנחנו יכולים להוציא חלק מעוקצן. אם הפנטזיה המינית מפסיקה להיות זירה לגלות בה את הגבולות של אותה הפרת־גבולות שהיא המיניות האנושית, אם שם אי אפשר לחבר ולפרום את הקשרים בין תשוקה לאגרסיה לחלומות אומניפוטנטיים וחרדות, אז אנחנו מביאים את כל הפקעת הגולמית, הלא מעובדת, למציאות הבין־אישית עצמה. אם חלומות בהקיץ מפסיקים להיות דרך להכיר את הנזילות שבין אהבה

מיכי צוות הגיב לפני חודש 1

שלום רב.
אני חושב שלתקוף את הפוסטמודרניות זו ברכה לבטלה. בשורה התחתונה כל המתקפות הללו אינן אלא טיעון אחד בגוונים שונים: אם אין אמת גם טענותיכם חסרות שחר. אי אפשר לטעון מאומה. במילים אחרות, פוסטמודרניות מצהירה על ואקום אבל במובלע היא מניחה לא מעט הנחות.
גם המתקפה הזאת שהבאת משתמשת בתותחים כדי להרוג עכברים. בעולם שבו כל שיח הוא הבנייה אינטרסנטית אין גם אמנות ואין הבדל בין בדיון לאמת. ברור, אבל זה בגלל שאין אמת ואין כל משמעות לדיון, כל זה עצמו. אז מה טעם להעלות טיעונים כאלה?
מה שנכון יותר לעשות הוא לתאר את הפוסטמודרניות ולהותיר לקורא להחליט.
ראה טור 178-184 באתר שלי.

נ' הגיב לפני חודש 1

שלום רב ותודה רבה,

לתאר את הפוסטמודרניות ולהותיר לקורא להחליט – נשמע נכון לגמרי, אך אצלי, מעבר למורת הרוח הרבה ממה שקורה בעולם ובישראל בפרט, יש גם עניין פרטי.

בן משפחה קרוב (ד”ר למתמטיקה מהטכניון, מצטיין נשיא בשני התארים הראשונים, שהראשון אגב היה בפיזיקה) באיזשהו שלב עשה סוויץ’ מסתם שמאלנות לפסיכולוגיה לאקאניינית (למד צרפתית, שהה שנה בצרפת ועשה שני תארים בפסיכולוגיה בת”א) ובהבלחת יושרה אמר פעם, בלי ששאלתי, שחצי מהאנליזה שלו היתה עלי. מאז, קרו כל מיני דברים שחבל שקרו, בהקשר של יושרה, זלזלול (די מאולץ ורצוף סתירות) במדע, בקיצור, משהו כמו יישור קו עם הוגה ‘האסכולה’. אין לי לא במה ולא קהל לצורך תיאור הפ.מ. בפורום ווטסאפ משפחתי שלא מאפשר קטטות, אני, בהזדמנויות נכונות (נדירות) מכניס הערה שגם ווכחן גדול מבין שאין טעם להתעמת איתה. אגב, הוא פעם, שוב, בלי ששאלתי אמר שיש בתאוריה שהוא לומד סתירות *וזה* גרם לי להתחיל להתעניין

כבר הייתי באתר המעולה שלך. עכשיו ראיתי את 184 (7) ובטח אקרא את הטורים האלה

שוב תודה רבה.

מיכי צוות הגיב לפני חודש 1

זה בהחלט לא תלוי בכישרון. יש לא מעט אנשים מוכשרים שנופלים למחוזות הללו. לפעמים נדמה לי שזה קורה בעיקר למוכשרים. כבר אמר פעם מי שאמר (וויילד?) שיש שטויות כה גדולות שרק אינטלקטואלים יכולים לומר אותן. זה רציני לגמרי. לפעמים מבנה הגיוני מנותק אבל עקבי שלא יעשה שום רושם על אדם פשוט שפועל עם שכל ישר, יפעים אינטלקטואל שמוכן לחיות במישור לוגי מנותק מהשכל הישר. יש שרואים בזה את מהותה של האינטלקטואליות (אני לא). הדברים אמורים בעיקר כלפי מתמטיקאים, שעיקר עניינם הוא בתיאוריות עקביות באשר הן, כלומר בתקפות בלי קשר לנכונות והיגיון.

לא השואל הגיב לפני חודש 1

מקובל לייחס את המימרא לג’ורג’ אורוול, אבל בויקיציטוט נכתב על כך:
Possibly a paraphrase of Bertrand Russell in My Philosophical Development (1959): “This is one of those views which are so absurd that only very learned men could possibly adopt them.” It is similar in meaning to Orwell’s line from Notes on Nationalism (1945): “One has to belong to the intelligentsia to believe things like that: no ordinary man could be such a fool.” However, Russell was commenting not on politics, as Orwell was, but on some philosophers and their ideas about language.
https://en.wikiquote.org/wiki/George_Orwell#Misattributed

mikyab צוות הגיב לפני חודש 1

חן חן.

השאר תגובה