דברים האסורים משום סכנה

שלום דור.
עקרונית אם יש הלכה שמבוססת על טעות מעיקרא (לא על שינוי הנסיבות מאז להיום) לדעתי יכול אדם להתירה לעצמו. הסיבה לכך היא שאדעתא דהכי לא גזרו (כמו מקח טעות). אני חייב לומר שזוהי דעתי האישית, רוב הפוסקים חולקים על כך.
אבל יש לשים לב לברר היטב שני דברים: 1. אכן זו הלכה מחמת עובדה מסוימת. 2. העובדה הזאת היא אכן טעות. לפעמים אתה מפרש לא נכון את ההלכה (תולה אותה בעובדה וזה לא באמת הבסיס להלכה הנדונה). ולפעמים אתה תופס שיש כאן טעות עובדתית וזו לא באמת טעות.
ובאמת דווקא הדוגמאות שהבאת נראות לי לא חד משמעיות ויש מקום רב להיזהר בהן (זו דוגמה לאזהרות שהבאתי למעלה).
א. לגבי נגיעה בעיניים מדובר ברוח רעה ולא בסכנה בריאותית. מכיון שאני לא מבין ברוחות רעות ובמשמעותם איני יודע האם זו טעות מעיקרא ולא הייתי מתיר סתם.
ב. לגבי דג ובשר, כתבו כמה מפרשים שהצרעת של התורה היא מחלה רוחנית ולא מהמחלות המוכרות לנו רפואית. אמנם נכון שבימינו נעלמה הצרעת הרוחנית ומה שמכנים צרעת (שגם כבר לא מצוי) הוא המחלה הרפואית המוכרת. ועדיין לענ"ד יש מקום להיזהר שכן אם מדובר בצרעת רוחנית אולי הצרעת היא ביטוי לכך שיש בעייה אמתית באכילת דג ובשר, והבעייה הזאת עדיין קיימת גם בימינו (אלא שאין לה ביטוי בצרעת). נכון שהפוסקים שמתייחסים לזה כסכנה כנראה הבינו זאת כסכנה בריאותית רגילה ולא כאיסור, ואם זה כך אז יש בהחלט מקום להקל.
בכל אופן זה מלמד שיש להיזהר לפני שמחליטים, ולבדוק את שתי הנקודות שתיארתי למעלה.