הצעה להסבר דין קבוע
שלום הרב,
בעקבות שיעורך האחרון ברעננה על רוב בהלכה ובכלל, חשבתי על הסבר לדין קבוע (שאולי כלול בדבריך בשיעור):
כאשר אדם או אפילו חיה כמו עכבר בוחר בפריט מסוג כלשהו מתוך תערובת פריטים, הסיכוי שהוא בחר בפריט מסוג מסוים תלוי לא בכמות הפריטים היחסית מהסוג המסוים אלא בשיקולי ההעדפה של הבוחר. כך למשל, אם אדם זורק אבן לקבוצת אנשים שיש בה רוב יהודים ומיעוט גוים, הסיכוי שהוא התכוון לגוי ולא ליהודי הוא 50% כי זו שאלה של כוונה, והכוונה שלו לא ידועה לנו, ולכן בהיעדר מידע מניחים שהוא התכוון או לגוי או ליהודי בהסתברות שווה. באותו אופן, אם עכבר לוקח פת מ9 צבורי מצה ו1 חמץ, יש פה סיכוי של 50/50 באיזה סוג פת הוא יבחר כי זה תלוי בהעדפות שלו, ולא ברוב או מיעוט ציבורי המצה. גם ב9 חנויות, אם אדם נכנס לחנות ולקח משם בשר ולאחר מכן שכח לאיזה חנות הוא נכנס, השאלה היא לאן הוא התכוון להיכנס כאשר הוא הלך לקנות את הבשר, וזאת שאלה שיש לה שתי תשובות אפשריות (להיכנס לחנות כשרה או טריפה) בהסתברויות שוות, ואין פה קשר לכמות החנויות הכשרות או הטריפות. אבל אם החתיכה פרשה מעצמה, מבלי שיהיה מעורב פה תהליך בחירי כלשהו (למשל נפלה מעגלת הובלה), במקרה כזה יש ללכת אחרי רוב החנויות, כי הסיכוי שהחתיכה תפרוש מעצמה שווה לכל חנות. כלומר ההסבר לדין קבוע הוא איזה הנחת סימטריה מניחים, בין האיכויות השונות (כשר/טרף, חמץ/מצה, גוי/יהודי) או בין הכמויות השונות (9 כשר/1 טרף, 9 מצה/1 חמץ, 9 יהודים, 1 גוי). בכל מקרה צריך להפעיל שיקול דעת מה הסימטריה המתאימה למקרה הנדון. כעין זה, הבאת דוגמא של 9 כדורים כחולים ו1 אדום, מה הסיכוי שאדם ישלוף כדור אדום מתוך התערובת, ואמרת שהסיכוי הוא דווקא 50% ולא 10% כי זה תלוי בהעדפות של האדם.
מה דעתך?
בברכה,
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
ראה גם כאן (נראה שאליקים העלה את ההצעה של אורן או לפחות משהו קרוב מאד אליה, אם כי בניסוח פחות חד)
https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3155006
לגבי מקרה החנויות, אפשר להסביר שהמקרה מדבר על אדם ששכח מה הייתה כוונתו ברגע שהוא נכנס לחנות. אבל ברגע הכניסה הוא היה מודע לכך שיש חנויות כשרות וטרפות, והוא בחר להיכנס לאחת מהאפשרויות האלה (כלומר יש פה הסתברות של 50% שהוא בחר להיכנס לחנות כשרה). לאחר מעשה הוא שכח לאיזה סוג חנות הוא התכוון להיכנס.
ראיה לדבר מהירושלמי, שם כתוב כך:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שקלים פרק ז
תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה נתחלפו לו חושש ולנמצאת הולכין אחר הרוב
מהמילה נתחלפו משמע שברגע הכניסה לחנות הוא היה מודע לכך שהיו שני סוגי חנויות (טריפה וכשרה) ורק לאחר מעשה הוא שכח אם הוא נכנס לסוג החנות הכשר או הטרף. אם היה מדובר במצב שהוא שכח שיש חנויות טרף, המילה "נתחלפו" לא הייתה שייכת פה.
ממש לא הכרחי. נתחלפו הכוונה שאינו מבחין ביניהן. כך הוא בחגיגה כ ע"א ועוד כמה מקומות.
לאחרונה נתקלתי במאמר של פרופ‘ יהונתן אומן, פרופ‘ ישראל אומן ושהם בריס בשם שיטת החיד“א בקבוע ופריש. נראה שהם ממש מציעים להסביר כהצעתי לעיל. להלן קישור למאמר:
https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=57&id=1690
אני מצרף סיכום של המאמר מתוך CHATGPT:
המאמר מנתח את שיטת החיד״א בביאור הכללים ההלכתיים המפורסמים:
**„כל קבוע כמחצה על מחצה דמי“** ו־**„כל דפריש מרובא פריש“**, ובעיקר את הסברה שמאחוריהם ולא רק את גזירת הכתוב.
### 1. נקודת המוצא – תשע חנויות, קבוע ופריש
המאמר פותח בסוגיית *תשע חנויות* (תשע מוכרות שחוטה ואחת נבילה):
* אם **לקח מחנות ואינו יודע מאיזו** – זה נקרא **קבוע**, והספק אסור.
* אם **נמצא בשר מונח בשוק** – זה **פריש**, ואז אומרים *כל דפריש מרובא פריש* ומתירים.
השאלה: למה ההלכה מחלקת בין קבוע לפריש? האם זו רק גזירת הכתוב או שיש סברא הגיונית?
### 2. שיטת החיד״א – ההבדל בין בחירה מכוונת לפרישה אקראית
החיד״א (בעין זוכר) מציע הסבר לוגי יפה:
* כאשר פריט **נפרד באקראי** מתוך קבוצה (למשל רוח מעיפה אחד מ־10 כדורים, 9 אדומים ואחד צבעוני) – סביר יותר שהפריט שנפרד מן הקבוצה שייך לרוב. זה מצב של **פריש**, ולכן הולכים אחרי הרוב.
* כאשר פריט **נבחר בבחירה מכוונת** (אדם או אפילו עכבר שבוחר משהו, לקוח שבוחר חנות) – תוצאת הבחירה תלויה ברצונות, בהרגלים או בשיקולים אחרים של הבוחר, ולא במספרים. ברגע שהבחירה אינה אקראית – **אין שום משמעות לרוב מבחינת הסתברות**, ולכן ההלכה מתייחסת לזה כמחצה על מחצה. זה מצב של **קבוע**.
לכן:
* **פריש** = תהליך אקראי לגמרי, ללא סיבה להעדיף פריט מסוים → הולכים אחרי הרוב.
* **קבוע** = יש מקום לבחירה/העדפה, או שיש סימנים המבחינים בין הפריטים → אין עדיפות סטטיסטית → מחצה על מחצה.
המאמר מדייק שה״אקראיות״ צריכה להיות אובייקטיבית: לא „נראה לי“, אלא מתוך מהות התהליך, שאין שום דרך לייחס סבירות גבוהה יותר לפריט מסוים.
### 3. יישום השיטה בסוגיות שונות
המאמר עובר שורה ארוכה של סוגיות בש״ס ומראה שכל אחת מהן משתבצת יפה לשיטת החיד״א:
* **זורק אבן לגו (כתובות, ב״ק, סנהדרין)** – הזורק מתכוון לאדם מסוים בתוך חבורה. ההכרעה מי היה המטרה תלויה בבחירה של הזורק, לא ברוב – לכן דין קבוע.
* **תשע צפרדעים ושרץ אחד (נידה)** – אם הוא נגע באחד ביודעין ואינו זוכר באיזה – זו בחירה, דומה לקבוע. אם נמצא שרץ בשטח – זה פריש, הולכים אחרי רוב השרצים / הצפרדעים.
* **עכבר שלקח חמץ (פסחים)** – אם העכבר בחר ערימה אחת מתוך עשר – יש כאן „בחירה“ שלו, ולכן קבוע וצריך בדיקה מחדש. אם חתיכת אוכל פרשה קודם באופן אקראי מהערימות ורק אחר כך העכבר לקח – זה דומה לנמצא בשוק, פריש.
* **בשר שנתעלם מן העין (חולין)** – הבחנה בין בשר שנראה נופל ממישהו מסוים (יש מידע על בעליו) לבין בשר שנמצא סתם בשוק. האחד דומה לקבוע, השני לפריש.
* **זבחים שנתערבו (זבחים)** – הגמרא מדברת על „נמשוך“ (אדם מושך קרבן אחד) מול „נכבשינהו דניידי“ (שינוע עצמאי). התוספות מסבירים שקבוע שייך רק כשיש היכר בין האיסור להיתר; זה מתחבר לרעיון שהבחירה רק „שוברת“ את האקראיות אם יש הבדל משמעותי שניתן להבחין בו.
* **האומר לשלוחו ״צא וקדש לי אשה״ (נזיר)** – השליח בוחר אשה מסוימת, או האשה נבחרת אחר כך באופן לא אקראי; לכן אי אפשר ללכת אחרי רוב הנשים, והאיש נאסר בכל הנשים כי לא יודעים מי עלולה להיות קרובה לאשה שקידש השליח.
* **מפקחין את הגל (יומא)** – דיון על תשעה גויים וישראל אחד, האם המפולת נפלה במקום שבו יודעים מי גר (קבוע) או במקום אחר שאליו פרשו אנשים (פריש). שמואל מחדש שבפיקוח נפש *לא* הולכים אחרי הרוב – אבל החלוקה קבוע/פריש עדיין בונה את המסגרת.
* **תינוקת שנאנסה (כתובות)** – הבחנה בין מצב שבו האנס מסיעה חולפת (הוא „בא אליה“ – אזלי איניש לגבה, אקראי → פריש) לבין מצב שבו ייתכן שהיא ניגשת לאנשי העיר המוכרים לה (אזלא איהי לגבייהו – בחירה → קבוע). מכאן הצורך בשני רובין ביוחסין (רוב העיר + רוב הסיעה).
* **שתוקי (קידושין)** – רוב הכשרים בעיר מול מיעוט פסולים; אם מניחים שהאיש בא אליה (פריש) – הולכים אחרי הרוב והוא כשר; אם חוששים שהיא הלכה אליו (קבוע) – מצד הדין ספק ממזר מותר לבוא בקהל, אבל רואים את ההיגיון של ההבחנה.
* **גוי שקידש (יבמות)** – אם אנחנו במקומות שבהם עשרת השבטים קבועים (קביעות גיאוגרפית והיכר מוצא), ובא גוי שמקדש – חוששים שמא הוא משאריות עשרת השבטים; כי הבחירה בחתן שם היא מסוג קבוע ולא פריש.
* **יהודה גר עמוני (ברכות)** – אחרי סנחריב שבלבל את האומות – האדם „פרש“ מן הרוב העולמי, ואין לו שליטה על מוצאו, זה פריש, ולכן אומרים מרובא פריש ומתירים לו לבוא בקהל.
* **רובא גנבי ישראל נינהו (ע״ז)** – בעל החביות לא בחר את הגנב, הגנבים „מייצגים“ אקראית את כלל הגנבים, ולכן אפשר ללכת אחרי הרוב (רוב גנבים שם ישראלים).
* **עגלה ערופה** – החיד״א מביא בשם ראשונים שכל קבוע שייך רק כשהאיסור ניכר; אם בכלל לא יודעים איפה „נחל איתן“ – לא שייך קבוע. שוב: אם אין שום אינדיקציה/היכר, הבחירה לא שוברת את האקראיות, ולכן הולכים אחרי הרוב.
### 4. התנאי: ״כשניכר האיסור״
המאמר מדגיש עיקרון חשוב:
**קבוע חל רק כאשר יש היכר כלשהו בין ההיתר לאיסור**, או לפחות פוטנציאל עקרוני להכיר מי מהם מה.
אם אין שום אפשרות להבחנה – גם כשמישהו „בחר“ – הבחירה אינה מפרקת את האקראיות, ולכן נשארים בדין פריש והולכים אחרי רוב.
### 5. סיכום הרעיון
בסוף המאמר מסכמים:
* **פריש** – מצב שבו הפריט יצא מהקבוצה **באופן אקראי אמיתי**, כלומר אין שום נתון או בחירה שיכולים להטות את הסיכויים. במצב כזה, ההיגיון הטבעי אומר: סביר יותר שהוא מהרוב → *כל דפריש מרובא פריש*.
* **קבוע** – מצב שבו הפריט נבחר או נידון **בתהליך לא אקראי** (בחירה מודעת, יחס אישי, סימן, היכר וכד׳). במצב כזה, אי אפשר לייחס הסתברות עדיפה לאיסור או להיתר, ולכן ההלכה מתייחסת לזה כ־**מחצה על מחצה** → *כל קבוע כמחצה על מחצה דמי*.
המאמר מראה ששיטת החיד״א נותנת מסגרת לוגית ואינטואיטיבית לכל הסוגיות השונות בקבוע ופריש, ומיישבת יפה גם את דברי ראשונים האומרים שקבוע איננו רק „חידוש“ וגזירת הכתוב אלא דין שיש בו יסוד של סברא.
הייתי שמח לשמוע מה דעת הרב על ההצעה שמופיעה במאמר.
לא קראתי כעת את הסיכום, אבל אמרתי בשיעור האחרון של יום חמישי בדיוק את זה: שהצעתך היא כמו זו של אומן.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer