הראיה הקוסמולוגית לקיומו של אלוקים!

שו”תקטגוריה: אמונההראיה הקוסמולוגית לקיומו של אלוקים!
mikyab צוות שאל לפני 2 שנים

קופנהגן העלה לאתר סרטון מעשה ידיו שמסביר את הראיה הקוסמולוגית. ראו כאן.

בעיניי הסרטון מעולה, ולכן אני מביא אותו כאן לתועלת הגולשים.

 

 

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שנים

צפיתי בעניין רב בניסוח הזהיר והמדויק של הראיה הקסמולוגית. אכן מלאכת מחשבת. שלוש הערות על הלוגיקה שעלו לי בעת הצפייה:

  1. אתה מניח שהקיום הוא תכונה שנדבקת בעצם. זו בדיוק ההנחה שמכוחה רוב הפילוסופים דוחים את הראיה האונטולוגית. הקיום אינו תכונה של העצם והוא לא נדבק בו. בכל תכונה X, כשאומרים “עצם זה וזה הוא X”, מתארים אותו, כלומר אומרים משהו על תכונותיו או צורתו .במינוח אריסטוטלי). כשאומרים “עצם זה וזה קיים” לא מתארים אותו אלא אומרים משהו על עצמותו. עצם לא קיים אינו עצם נטול תכונה אלא אין. לעומת זאת עצם נטול תכונה X אינו אין אלא עצם שונה בתכונותיו (השאלה האם זה אותו עצם או עצם אחר, תלויה בשאלה האם התכונה מהותית לו). לכן מסקנה 4 בטיעון במסך שמוצג בדקה 22:10 בסרטון היא בעייתית בעיניי.
  2. בסיום הסרטון יש קפיצה לוגית בעייתית. הוכחת שאלוהים הוא מקור ההוויה, כלומר הקיום. אבל מכאן עברת שתי קפיצות ללא הצדקה: הסקת שהוא יחיד וגם שהוא שלם בכל מיני השלימות. א. לא התמודדת עם האפשרות שיש כמה מקורות קיום ראשוניים לעצמים שונים. אגב, נדמה לי שהקפיצה הזאת הייתה נעלמת אם היית מאמץ את הניסוח הראשון שהצעת (שמתבסס על מכלול העצמים הקונטינגנטיים) במקום השני שבו התמקדת (שמתבסס על אחד מהם, כמו גרגר החול). ב. לגבי השלימויות, לזה אין קשר הכרחי להיותו מקור הקיום וההוויה. כאן הוא צריך להיות מקור התכונות והאופי של העולם ולא מקור הקיום של העצמים. בזה אתה עובר לראיה הפיסיקו-תיאולוגית, ואתה גם מניח שהאלוהים שמוכח ממנה (מקור המורכבות והתכונות של היקום) הוא אותו אלוהים שמוכח מהראיה הקוסמולוגית (מקור ההוויה). זה לא קשור לראיה הקוסמולוגית.
  3. אתה מתעלם מהאפשרות של רגרסיה אינסופית כתחליף לסיבתיות. חסר כאן ההסבר מדוע רגרסיה אינסופית אינה אלטרנטיבה. אתה עומד על כך בקצרה, כשאתה מדבר על רכבת אינסופית, וזה טיעון מהניסיון. אבל האתאיסט יאמר לך שאין בנמצא רכבת אינסופית ולכן אינך יכול ללמוד מהדוגמה הזאת עיקרון כללי (שתמיד צריכה להיות סיבה לשרשרת), שכן אין לנו ניסיון כזה. לדעתי הבעיה ברגרסיה אינסופית אינה הניסיון שלנו אלא בעיה לוגית (זה לא מציע הסבר בגלל שאינסוף הוא פוטנציאלי ולא קונקרטי).

עוד הערה מתודית. החלקים של היחסיות והחיוביות היו קצת מהירים מדיי, ולא יצאה לי ברורה דיה הנחיצות שלהם. שווה לחשוב על פירוט והאטה כלשהי בשלב ההוא.
בכל אופן, יישר כוח גדול. באמת הסבר נפלא ובהיר.

חוקר הגיב לפני 2 שנים

לפי הכותרת הרב חוזר בו ואומר שהקוסמולוגית טובה יותר מהפיסיקו תיאולוגית?

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

לא. הכותרת היא שלו ולא שלי. שיניתי.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני 2 שנים

תודה רבה על דברי השבח!

1. ראשית הייתי אומר שהאינטואיציה הפשוטה היא שקיום הוא תכונה שמבטאת משהו על הריאליה של האינדיבידואל המתואר. למשל תוך כדי הקוגיטו הקרטזיאני, כשמטיל הספק עדיין במסגרת המתודה שאינה מאפשרת קורספונדציה בין תכני המחשבה למציאות חיצונית, הוא עדיין מסוגל לייחס משמעות אונטולוגית לקביעה “(אני חושב משמע) אני קיים” ולאשר את נכונותה. אך אם קיום אינו תכונה המשפט הזה היה נראה כטאוטולוגיה שלא ברור מה היא אומרת או מה החידוש בה. או, מובן לכולנו מה הכוונה בלומר: “פילים קיימים, אך דינוזאורים אינם קיימים”. הצורה המתקבלת על הדעת להבנת המשפט הוא באופן שקיום במקרה המדובר הוא תכונה מסדר ראשון, שמניחה אבחנה אונטולוגית או לפחות מושגית בין קיום הדבר לבין מהותו.

שנית, אם אין עצם כלשהו (או לא היה יקום כלל), איננו שואלים מדוע הוא אינו קיים, אבל ברגע שיש משהו, מיד עשויה לעלות השאלה “מדוע”, בצורה שאינה פחות רציונלית מהשאלה שעולה, כשאנו רואים מים חמים, מדוע הם חמים – אותו סוג של תמיהה אינטלקטואלית. ואם לא הצלחנו למצוא את הסיבה, זה לא אומר שיהיה רציונלי לחשוב: “טוב, אולי אין סיבה” אלא נמשיך להיות בטוחים שיש משהו שגורם למים להיות חמים. ולכן הראיה אינה נתפסת למונח “תכונה” אלא למה שמשתייך למשהו מצד עצמו ולמה שלא – עקרון סיבתיות בהחלט אינטואיטיבי שעולה משלל הדוגמאות ביום יום, וקונסיסטנטי עם התמיהה שעולה באותו אופן לגבי עצם הקיום. מוזר ונראה אד הוק להגביל אותו דווקא כאן ולטעון שדברים מסוגלים להיות קיימים סתם ככה ללא כל סיבה, הגבלה שמשמעה שיכלו להיות עצמים שונים לחלוטין ללא כל סיבה, ושיכל גם שלא להיות יקום כלל סתם ככה ללא כל סיבה. לו היה היקום כולו מורכב מבלון כתום נצחי ותו לא – האם היינו אומרים שאין צורך בהסבר לעובדה? ומשני בלונים כתומים? כלומר לגבי קיום הייתי אומר שהעקרון נראה דווקא בשיא הכרחיותו, ואם לגביו אין הכרח, מדוע שיהיה הכרח סיבתי לגבי עניינים קונטינגנטים אחרים.

ישנן בעיות נוספות שהיו עולות מדחיית העקרון לגבי קיום. למשל, שיתכן שיגיע לידי קיום (או שתמיד היה) ללא כל סיבה מחוץ ליקום שלנו עצם או יצור כלשהו שמסוגל ליצור דברים (מן האין או שלא מן האין) ביקום שלנו. כלומר לא היינו מסוגלים לומר שיש סבירות די אפסית לכך שיווצרו כאן בלונים כתומים ברגע זה ממש סתם ככה ללא סיבה (אולטימטיבית). הדברים ארוכים וראיתי על כך כמה מאמרים נחמדים של Alexander Pruss שגם הוציא על זה כמה ספרים. אז מסכים שלניתוח מעמיק יותר של הראיה יש צורך במענה נוסף לספקנות בנוגע לעקרון הסיבתיות ספציפית לגבי קיום (דבר שהיה דורש הארכה נוספת של הוידאו) אבל זה לא אומר שהוא חסר בסיס.

2. אכן, אפשר היה להראות את אחדות ה’ מעצם היותו מקור ההוויה בכללותה וזוהי בהחלט ראיה טובה בעיניי, אך נראה שיש להקדיש לה ביסוס בנפרד. זו לא הייתה המטרה בוידאו להוכיח ייחוד ואחדות אך הסתמכתי על כך בקצרה כדי להראות מה מניע את הרמב”ם בניסוח העיקר הראשון (“נמצא שלם בכל דרכי המציאות”). ואומנם חכמי ימי הביניים הציגו טיעונים שאינם נראים בעיניי פחות תקפים לימינו, שיוצאים ממסקנת הראיה (נמצא הכרחי) ומוכיחים פשטות ואחדות אבל הם דורשים טיפול בפני עצמו ואף יותר פילוסופי בעיקרו. ניתן למשל לבסס את הטענה שכל מה שמורכב מחלקים או עקרונות פנימיים – קיומו בהכרח תלוי במציאותם ולכידותם של אותם חלקים או עקרונות והם קדומים אונטולוגית למציאות הדבר ומעגנים את מה שהוא. ברגע שנעלה בדעתנו שני יישים הכרחיים, הכוונה שיש בהכרח משהו שמבחין ביניהם מחד, ואת המהות ההכרחית המשותפת מאידך, מה שעומד בסתירה לעקרון. ואפשר להראות בדרכים נוספות.

לגבי שלמות הקיום, הדבר יוצא מהאונטולוגיה הרמבמיסטית, לפיה כשאתה אומר על עץ שהוא קיים או טוב (או בריא), זה לא באותו מובן שבו אותה אומר זאת על אדם או מטוס. טוב וקיום אינם מונחים טכניים של On ו-Off אלא קשורים קשר הדוק למהות הדבר. כמובן, הדבר דורש הרחבה, וכמובן אפשר להעזר לחילופין בראיה הפיסיקו-תאולוגית.

3. מה שניסיתי לומר זה שזה נוגד אינטואיציה חזקה. רובנו המכריע היה לדעתי חושב שכשאין ביכולתה של אף קרון להפעיל כוח בפני עצמה – אינסוף קרונות לא היו מסבירות את הפעלת הכוח (אלא להפך – מגבירות את הצורך בסיבה). אפשר להסתכל על אינסוף הקרונות כיחידה אחת – רכבת אינסופית – שבמהותה נטולת כל יכולת להתגבר על כוחות החיכוך – ולהסיק שלא היא שעושה זאת. אם ניתן להסיק זאת על כל קרון בפני עצמו, ניתן גם להסיק זאת גם אם מידת הקרון או הרכבת גדלה עד אינסוף. מדובר בבעיה מושגית בשרשרת הירארכית ולאו דווקא בהסקה אמפירית (אם כי הנסיון יכול לעזור לראות זאת).

בכל מקרה נדמה לי שכולנו יכולים להסכים שזו אינה אותה בעיה של רגרסיה אינסופית בשרשרת ארעית כמו שרשרת היולדים ששם אין אינטואיציה כזו חזקה לבלתי אפשריות (אף כי סעדיה גאון והקאלם טענו כך).

מסוקרן הגיב לפני 2 שנים

הרב לא עונה תשובה?

yoni berrebi הגיב לפני 6 חודשים

אהבתי את הסרטון הוא חידד לי כמה דברים. אולם הוא גם לוקה בחוסר דיוק. ומזמין ביקורות לא מדוייקות.
א. דוגמת האש איננה מדוייקת. כי האש לא מוגדר כחום.
ב. ישנו הבדל בין קיום למציאות ועל כן הביא את ביקורת הרב מכאל אברהם. שגם בביקורתו אינו מבחין בין קיום למציאות. וזה הביאה לשגיאה בדבריו.
ג. הקושיה על חוק שימור התנועה. היא ברורה והתירוץ עליו היה מעורפל ולא ברור לי.
מכל מקום תירוץ הקושיה הוא באמת שכל דבר מציאותו בעולם הפיסיקה מוגדרת במהירות שלו. אך כשמדברים על גוף בעל מהירות. הרי המהירות היא נוספת על הגוף. ואפילו שחוק שהמהירות לא תשתנה נכון הוא. שימשיך במהירותו זו מכח ההתמדה.
הרי שישנו עצם שמהותו היא המהירות שהפיסיקאים לא השכילו זאת. והוא הנקרא גלגל ומהירותו היא מהותו ועל כן היא מתמדת. כדברי הרמבם שנע הגלגל ולא פוסק. הגלגל מאפשרת את מציאות האנרגיה. מהירותה וכו. ולכן לא שייך לחפש גלגלים בחלל עם מודדי אנרגיה וכו. אבל זה כבר לא הנושא.
ד. וכעת להסבר כל קושיותיו של הרב מכאל אברהם.
נכון הדבר שהקיום איננה תכונה של העצם.
וזו הגדרת העצם שהעצם הוא ההווה הנמצא.
אבל ההויה היא תכונה במציאות העצם. נסביר..
המציאות היא היות העצם ניכר. מציאות לשון מציאה. ולכן המציאות היא “העצם ביחס ל…”

וישנם שני סוגים של מציאות.
מציאות המאפשרת לנו להכיר את הוית העצם. ומציאות המאפשרת לנו הכרת המקרה של העצם.
מציאות מקרה העצם ניכרת בהגדרה חיובית. בה מוגדרים היחסים בין מציאות אחת לזולתה. ובזה מגדרים את מקרה העצם.
למשל גוף של האדם הנקרא יוסי היא מציאותו ובלי הגוף. לא תהיה לו מציאות. שלא נוכל להתייחס אל המקרים הקורים לו. בלי גופו.

ניתן דוגמה להגדרה חיובית:
מהות האדם כמדבר. הגדרנו אדם על ידי מושג אחר. מושג הדיבור.
או גוף האדם הוא בעל שני ידים ושני רגלים ועוד איברים. טבע גוף האדם להלוך עם ראש למעלה וכו. כל אלה הם הגדרות חיוביות לגוף האדם המתארים אותו.

מציאות הוית העצם ניכרת בהגדרה שלילית כאשר ההגדרה היותר מדוייקת היא בשלילת הופכו.
כל הויה ניכרת על ידי הופכה.
למשל מציאות האור הפך מציאות החושך. ומציאות החושך היא הפך מציאות האור.
מציאות הבורא (העצם,ההויה) היא הפך מציאות הנברא (המקרה).

למעלה ממושג המציאות. היא הוודאות. והיא המקשרת בין הויית העצם למקרה העצם. ובתורת הקבלה היא מכונה “הנקודה האמצעית”.
הוודאות היא היא הכרת עצמו מתוך עצמו. כדברי הרמבם על ידיעת הבורא. שהיא ידיעה עצמית. היא איננה נגדרת בהגדרה חיובית ולא בהגדרה שלילית.
למשל מהו החום? החום זה החום!
אני מי שאני. אני קיים כי אני קיים. אינני זקוק לשום הוכחה לשם כך. לא בגלל שאני חושב אני קיים.
הקיום שלי זו אקסיומה!! רק לאחר וודאות זאת יש משמעות לאני חושב. כי מחשבה היא תמיד יחס ביני לזולתי. אך מיהו הוודאי החושב? למה לא נאמר שזו מחשבה באויר. על מנת שתהיה מיוחסת אלי. הכרחי שתהיינה ודאות שאיננה בנויה על הוכחות שכליות.
הוודאות אלו האקסיומות. קודם היותם מוגדרים. הם קיימות מצד מהותם.
זהו משמעות של התשובה: “ככה!” בחסידות אומרים שזה ראשי תיבות כתר כל הכתרים. הסיבה הטובה ביותר.
אלא מה? ההגדרות נותנות משמעות של גילוי לאותם אקסיומות.
ונסביר..
מה שההויה בלתי נמצאת פירושו שאיננה ניכרת לזולתה. למשל אם היה רק שחור לא היינו יודעים ממציאות הצבע. ואפילו שצבע השחור היה הווה. מציאות לצבע השחור לא היה. כלומר לא היינו יכולים למצוא אותה היא היתה מוגדרת במציאותה כ”אין”.
היתה זקוקה לבריאה להוציאה למציאות יש ממציאות האין.
ומציאותה ניכרת על ידי הופכה.

וכששואלים על המציאות ולא על ההויה הרי
שיש מציאות לחושך כפי שיש מציאות לאור. החושך הוא העדר אור. כפי שהאור הוא העדר חושך.

הגדרה לעצם בשלילת כל יחס לזולתו. בשלילת המקרה היא מציאות העצם. זוהי הגדרת מציאות ההויה.

מטרת ההגדרה השלילית היא לשם זיהוי ההויה. לעומת ההגדרה החיובית שבאה לזהות את המקרה.

וכעת נבוא לקשר בין הנברא לבורא.
הבורא הוא הוודאות. וכשהודאות ניכרת הוא מתואר במציאות ההויה. עצם הווה. וזהו שם העצם “שם יהוה”.
מציאותו נודעת בשלילת היחס לזולתו. “בתחילה היה אור פשוט ממלא כל המציאות” ולא היה מקום לנבראים וכו’ למקרים.
מכיון שכך לא היתה לו מציאות נודעת. רק מציאות בפוטנציאל. וזה נקרא שהיה ממלא כל המציאות.

המקרה הוא הופכו של העצם של ההויה. ועל כן העצם היה בלי מקרה.

המקרה עצמו היא העדר ההויה. החיסרון עצמו. כי על מנת להתייחס לזולת יש להכיר בשלילת ההויה שלי כדי להכיר בזולתי. עד כאן מציאות הוייתי. מכאן ואילך מציאות זולתי. כי ההויה מצד עצמה היא יחידית ושוללת זולת מכיון שהיא הוודאות המוחלטת. ואין ודאותה תלויה בשום דבר זולתה.

הנברא עצמו הוא הספק המוחלט.
מציאות הבורא היא מציאות הוודאות. מהי וודאות? נודעת מהופכו. מהספק.
כל השכל עניינו ספק. כגון אחד ועוד אחד שווה שתיים. לא אמר כלום. רק אמר שאם קיים אחד וקיים עוד אחד קיימים שניים. אין שום בוודאות בשכל מצד עצמו. כל אמיתותו הוא בספק. ואם יוסיף בכח השכל ודאות חדשה הרי זה יהיה שקר לגביו. כל מידע שיוסיף יוטל בספק.
הודאות של השכל היא ודאות תלותית ודאותו של שתים תלויה בודאות של אחד ועוד אחד.
זוהי ודאותו וקיומו של הנברא. הוא תמיד קיים ביחס. הוא קיים כנברא כי הוא נולד על ידי הוריו. אם הוריו לא קיימים מעולם גם הוא לא היה קיים.

ישנה לוגיקה יהודית יג מידות בו מוסיף ידע חדש. אבל הוא מקויים מצד הנבואה של הלומד. זה ממוצע בין שכל לנבואה.

הוודאות המוחלטת כוללת את הספק במילוי הוודאות של כל מציאות הנברא. כלשון חכמת הקבלה “ממלא כל המציאות”.
אך מציאות הודאות לא נמצאת לא נודעת. אלא רק על ידי הכרת מציאות הספק המוחלט. מציאות הנברא. זוהי הגדרה השלילית של ה’ מה שנקרא בקבלה סוד הצמצום.

כשהספק המוחלט מצטרף לוודאות המוחלטת. כלומר הספק נפשט ויוצא מסיפוקו על ידי הוודאות. וכמו במתמטיקה שמשתמשים באקסיומה שהוא הודאי והודאות פושטת את הספק.
בקבלה זה מתואר כקו היורד מאין סוף לתוך החלל הפנוי.
הרי הספק מופיע כמקרה בעצם.
כאן מה שאומר בשכל מקבל וודאות ואז אחד ועוד אחד שווה שתיים הוא מקרה בהויה. שההויה תהיה שניים.

מכאן נסביר למה ה’ יחיד ושלם.
הוא שלם לא בתואר חיובי. אלא כל שלם של הנברא היא מילוי חיסרון הנברא.
הבורא -הודאות -ההויה עצמה היא הפך החיסרון על כן היא שלימה כי לא שייכת לגדר חיסרון.

ומה שהוא יחיד. מכיון שהריבוי זה מקרה בעצם המתאר יחסיות בינו לבין אחר. הרי זה הפך הגדר השלילי של העצם. שלילת כל מקרה. ההפך מההויה מה’. ולכן הוא יחיד.

הבלבול בין הויה למציאות כבר מודגמת בדברי הרמב”ם שאמר שלו יעלה על הדעת שאינו נמצא שום דבר יכול להימצא.
הבורא יכול להימצא ושלא להימצא. אך הוא תמיד הווה.

נסיים שהפילוסופים אינם מסוגלים להכיר זאת מצד עיסוקם בשכל. שכולו הגדרות חיוביות. ולכן לא תכיר בשכל המוגדר על ידי דבר אחר את ה’. ואפילו שיש הגדרות שליליות. העיקר היא הוודאות שהיא שייכת ליהודים. לשון הודאה שמודים על הוודאי. וזה למעלה מהשכל וזה נקרא אמונה.
דרך אגב ההגדרה השלילית של כל דבר. מציאות זו היא הנקראת נשמה.

השאר תגובה